לא מחשיבים את התינוקות בזמן הלידה

שיחה עם פרדריק לבואייה, תרגמה יעל פרידמן בן בשט

כמעט לפני 40 שנה, לרופא מיילד צרפתי בשם לבואייה היה רעיון מהפכני. "אולי", הרהר, "אלו המעורבים הקרובים ביותר בלידתו של תינוק; רופאים מיילדים, מילדות ואפילו ההורים, התעלמו מהאדם אשר היה חשוב יותר מכל". בכדי לחדד את הרעיונות שלו, הוא עזב את תפקידו כיועץ בבית חולים ופנה במקום זאת, לכתיבה. ספר הביכורים שלו לא איחר לבוא. באחד מן העמודים הראשונים, הופיעה תמונה של תינוק בן יומו, אמו, אביו והרופא שזה עתה סייע בלידתו. כולם מחייכים. אבל במרכז התמונה היו פנים שהיו רחוקות מלהיות שמחות, הן היו מעוותות בכאב ובייסורים. "כולם קורנים משמחה", הסביר הכותב, "כולם חוץ מהילד. הילד? בכלל לא הבחנתם בילד, הלא כן?"

ממרחק של 37 שנים לאחר פרסום "לידה ללא אלימות", אתם בוודאי מדמיינים שהכותב פרדריק לבואה, בן 93, פנה כבר לעסוק בסוגיות אחרות. אין כך הדבר: הספר שלו יוצא שוב החודש, וכמו כל מהפכן אמתי, גילו לא גבר עליו. בעיקר כיוון שהוא מאמין שצעקתו רלוונטית כיום כמו שהייתה מתמיד. "עדיין לא מחשיבים תינוקות בלידה. והנתונים גבוהים מאי פעם. לידה", הוא מסביר במבטא הצרפתי המדויק והעדין שלו, "כולה סביב הילד. וזאת על אף שלאן שלא תביט, נראה שהמפיקים, הרופאים והנשים הם מרכז הלידה".

ללבואייה אין זמן רב לרופאים ואפילו פחות זמן למפיקים בעוד שהוא מקדיש זמן רב לנשים ולתפקידן בלידת הילד. הוא לא מתייאש מלנסות להסביר את מה שהוא רואה כנקודה המרכזית. "מה שחייבים להבין", הוא אומר, "שלידה היא אתגר לאישה. להיות הכי טוב שהיא יכולה עבור תינוקה. עליה להתמודד פנים אל פנים עם האתגר, ולא להשתפן ולבצע קיסרי במקום".

האם לבואייה באמת משווה קיסרי להשתפנות? "כן, בהחלט" הוא אומר. "ללדת בניתוח קיסרי זה כמו לקרוא ספר ולהחמיץ את הפרק המרכזי של הסיפור, הפרק החשוב ביותר, למעשה".

"כמובן", הוא אומר, הוא לחלוטין מודע לכך שקיסרי לפעמים מציל חיים של אימהות ותינוקות גם יחד (הוא מהנהן במרץ כשאני מספרת לו שעברתי ניתוח קיסרי כיוון שסבלתי מרעלת הריון. "כן," הוא אומר, "זו אכן סיבה טובה"). אבל נשים אשר בוחרות ללדת בהתערבות כירורגית, כך סבור, לרוב קיבלו הדרכה שגויה. כך גם כל מי שלא עושה מספיק כדי למנוע ניתוח קיסרי או לידה מכשירנית. במשך זמן רב מידי, הוא טוען, רופאים היו אומרים לנשים שהם יכולים לעשות בשבילן את הלידה בטוחה יותר, קלה יותר, מהירה יותר, ופחות כואבת. "זו אשליה", הוא אומר. הם לא יכולים. כמו שאני לא יכול לנשום בשבילך, או לאכול בשבילך, או לישון בשבילך, אני לא יכול ללדת עבורך. רק את יכולה ללדת, בשבילך.

וכיצד אישה יכולה לעשות זאת?כל הנשים ההרות מפחדות- אני בהחלט מאמין בכך, הוא אומר. מה שעל אישה לעשות הוא להודות ולהכיר בפחד שלה, ולהתבונן במה שהיא באמת מפחדת ממנו. רק אז, היא יכולה להתחיל לעבוד על כך ולפרוץ את האתגר הגופני שלידה מביאה עמה.

לבואייה, אשר הדריך בבי"ס לרפואה באוניברסיטת פריז, ויילד אלפי תינוקות לפני שוויתר על מקצועו לטובת חינוך בתחום המיילדות ולטובת כתיבה, בליבו הוא בסה"כ אולד פאשן ואוהד של לעשות דברים בדרך הטבעית. הוא משווה לידה לסערה, שעל האישה לצלוח אותה בסירתה. "עליה להישאר הקפטן של הספינה שלה, זה פשוט כך, הוא אומר". והוא ממש רומנטיקן חסר תקנה לגבי הנושא: "לידת ילד, הוא ממשיך, היא הגן הסודי של כל אישה…זהו הרגע בו האישה-נערה שבה מתה ואישה בוגרת נולדת".

תרומתו הבלתי פוסקת למקצוע, והרעיון שהקנה לו את מקומו בהיסטוריית תחום המיילדות במאה ה-20, הייתה הטענה פורצת הדרך כי לתינוק יש זכויות בלידה, שלתינוק בן יומו, יש רגשות שחייבים להחשיב אותם ולהתייחס אליהם. "לידה ללא אלימות" סיפר את הסיפור מנק' מבטו של התינוק, ומתוך הפרספקטיבה הזו, לבואייה העלה לראשונה שאלות נוקבות לגבי איך נראה חדר הלידה וכיצד העובר שיגיח יחוש בו; בהירות האורות, ההמולה, הרעיון כי הילד נלקח מהאם מיד לאחר הלידה. כל זאת הטיל לבואייה בספק, בפעם הראשונה בהיסטוריית המיילדות הרפואית. "לדמיין לידה דרך חווית התינוק הייתה דרך חדשה לגמרי להסתכל על הדברים", הוא אומר היום.

התגובה הראשונית לא הייתה אוהדת, לזיכרונו. אחרי הכול, היה האנשים שהיה להם הכי הרבה מה להרוויח מהספר- התינוקות, לא בדיוק יכלו להגיב ולהביע את דעתם בנושא. אלו שכן הגיבו- עמיתיו למקצוע, הגיבו בעויינות. "הם שנאו אותי", הוא אומר. "הם לחלוטין לא הסכימו עם מה שאני אומר". ללבואיה היו אחרי הכול "דרגות שבורות"; שאלותיו נגעו בלב הליבה של מקצועו, ושאלותיו היו נוקבות וקשות.

אך אחרים, במיוחד מיילדות ואימהות, התייחסו לדבריו, והשינוי החל. הודות ל"לידה ללא אלימות", חדרי לידה נהיו שקטים יותר, רגועים יותר ועם תאורה מעומעמת, ולעיתים אף מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע. אך אולי הדבר החשוב ביותר, הוא שהחלו להניח את התינוק על בטן אמו מיד עם הגיחו לעולם. עולם הרפואה החל להסכים עם לבואיה שאלא אם יש סיבות של חיים ומוות, הצורך בבונדינג דחוף יותר מכל הבדיקות שלאחר לידה. כל עוד התינוק נושם, וחייו אינם בסכנה, מה שהיה ועודנו חשוב ביותר מיד לאחר הלידה הוא מגע עור בעור, רוך, ועדינות.

לבואיה האמין גם כי חשוב לטבול במים ילוד מיד לאחר הלידה. לתינוק שזה עתה נולד, מים הם חבר, הוא מסבר. דמיינו למשל שאתם הולכים לבייג'ינג. אינכם מכירים איש, ואינכם דוברים סינית. ואז בצדו השני של הרחוב אתם רואים מישהו מוכר, והמוכרות הזו גורמת לכם להרגיש בטוחים יותר. כך המים לתינוק: כיוון ששהו במי השפיר ברחם, מים הם תחושה מוכרת. זה ידידותי. זה מרגיע.

מניחים כי האמבטיות של לבואיה, כפי שנודעו, הובילו לעוד חידוש בתחום המיילדות של המאה ה-20 המאוחרות; לידת מים. לא כך הדבר, אומר לבואיה ללא פחד. "למעשה, סלילת הדרך ללידות מים היא הדבר האחרון שהייתי רוצה. לידות מים הן לחלוטין דרך שגויה", הוא אומר. "כדי ללדת, יש להיות על אדמה יבשה".

הוא מגלה שאין אהבה רבה בינו לבין המיילד הצרפתי המוביל האחר של המאה ה-20, מישל אודנט.

אודנט, אומר לבואיה, היה תלמידו, אבל "לא הבין" את כל מה שהוא אומר, וכאדריכל הראשי של לידת מים, לקח את הדברים בכיוון הלא הנכון.

בחירתו של לבואיה להקדיש את חייו למיילדות הגיעה, כך מאמין, עקב נסיבות הגעתו הוא עצמו לעולם, בפריז, בסוף מלה"ע ה-1. "הם השתמשו במלקחיים כדי להוציא אותי, ו-4 אנשים החזיקו את אמי כיוון שלא הייתה הרדמה", הוא אומר ברכות. כנראה שבעקבות הדרך בה הגעתי לעולם, ביליתי את כל חיי מוקסם ומרותק מהלידה. תמיד ידעתי שיש דרך יותר טובה.

לאחר שפרש מהמקצוע, טייל ברחבי הודו, ומה שראה ולמד השפיע רבות על רעיונותיו לגבי לידה. הוא מתרגל נלהב של יוגה, ומתרגם את בריאותו היוצאת מן הכלל בתרגולים יומיים של תאי צ'י, אשר למד ממאסטר.

אילו חוויות ישירות יש לך, אם כן, מלידה? היש לך ילדים משלך? הוא מביט בי, ולרגע יש ניצוץ בעיניו בנות ה-90 ומשהו. "עדיין לא" הוא אומר, ונהנה מרשעותו של הרעיון, שגם בגילו המבוגר, צאצאים עשויים להיות אפשריים. אבל אז הוא מניד בראשו באיטיות. "זה אחד הדברים העצובים ביותר בחיי, באמת", הוא מודה. "ילדים…זו אחת הזכויות הגדולות ביותר שהחיים טומנים בחובם".

סגור לתגובות.