אמרה לי פעם מורה חכמה ששלבי הלידה הם כמו עונות השנה. השלב הראשון, הלטנטי, הוא כמו סתיו. מסמן סיום של דבר מה שנעלם אך צופן בתוכו התחלה חדשה, אחרת. הוא מזמן אותנו להיכנס פנימה, לעשות חשבון נפש, להתרכז, להתמקד. הסתיו צופן בחובו גם מתח – החקלאים אינם יודעים מתי יגיע הגשם הראשון, המאמינים יודעים שעוד מעט הכל ייכתב וייחתם במחברת של מעלה. הסתיו צופן בתוכו , לכן, הרבה מאוד תפילות.
השלב הבא- "לידה פעילה" – יותר סוערת. זהו שלב מקביל לחורף: ממטרים עזים, רוח, בלאגן אך ברור יותר לאן הולכים. משהו בטוח קורה. אין דרך חזרה.
לאחר מכן מגיע שלב המעבר – אנו כבר בפתיחה של 8-9 סמ' ואולי שוליים, כמעט פתיחה מלאה ואנו כבר נמצאים באביב. הקלפים נטרפים – יום חם יום קר, מי אני מה אני רוצה, נשבר לי, אין לי כח, רוצה הביתה. מזג אויר הפכפך אבל ברור שאנו כבר לקראת הבשלת הפרי או הפריחה- הקיץ.
הלידה, הקיץ – סוף סוף… לאחר הזרע שנטמן, המטר שהשקה נולד התינוק שלנו. הכל בחוץ. מה שהיה טמון מתחת לאדמה יצא, לפחות למראית עין…
היום, ערב סתיו, ימיו האחרונים של חודש אלול, 21 לספטמבר 2011, אנו עומדות עפרית ואני, בשלב הלטנטי של הלידה שלנו…
מרכז הלידה שאנו מקימות מתחיל להירקם. ההריון היה ארוך יותר מתשעה חודשים אבל הנה הוא נושא פרי. הלידה החלה, הצירים כבר כאן ואפילו האורחים. הסתיו מזמן אותנו להכנס פנימה, לשאול שאלות, לעשות חשבון נפש, לעמוד עם האמת שלנו מול העולם. את המקום הזה אנו פוגשות בענווה גדולה: יודעות את מקומנו. יש דברים בשליטתנו ויש כאלו שלא. אנו עושות הכי טוב את שאנו יודעות ומשאירות מקום.
הכרנו, לפני כמעט שלוש שנים בבלינד דייט. ורד, חברה משותפת, מיילדת גם היא, אמרה לכל אחת מאיתנו "אני חייבת להכיר לך חברה שלי…" ממש כמו שדכנית קלאסית . לא סתם אומרים כי מקומם של שדכנים מובטח בעולם הבא… נפגשנו בבית קפה באמצע הדרך בין גדרה לבת שלמה, בעיר נידחת, ת"א … והשאר היסטוריה… לנצח נודה לורד על השידוך.
מהר מאוד הבנו כי דרכינו לא הצטלבו סתם. מעבר לכימיה והחיבה היה ברור כי החזון המיילדותי קושר אותנו. שתינו ידענו כי אין סיבה שלא נוכל לעבוד כפי שאנו חולמות. להיות בקשר עם האשה כבר במהלך ההריון, לקחת איתה אחריות על תהליך ההריון עצמו ואחר כך ללוות אותה בלידה. בית החולים היווה מרחב לא הכרחי עבור שתינו. הרגשנו כי יש לו מקום של כבוד בעולם המיילדותי אך לא בהכרח בהקשר שלנו כמיילדות או של נשים שלא נמצאות במצב מיוחד או מסוכן בזמן הלידה.
כשפגשנו מודלים של מרכזי לידה בחו"ל הבנו מה אנו הולכות לעשות. הבנו כי הרצון למצוא רצף בתהליך ההריון והלידה, יכול לבוא כך לידי ביטוי. אם זה עובד כל כך טוב במדינות אחרות אין סיבה שלא יעבוד טוב בישראל. גם ההוליסטיות של הסיעוד ושל המיילדות, בה אנו מאמינות, יכולה לבוא כך לידי ביטוי. העבודה האמיתית של המיילדת המסורתית יכולה לחזור כך לתמונה. לתת כבוד לקשר האנושי, לעבודת הידיים, למלאכה עצמה.
השבוע, בילינו בוקר שלם בבית הדפוס בו הודפסו הגלויות שלנו. ראינו אותן יוצאות ממכבש הדפוס ואפילו הצטלמנו עם הדפס. באותו יום שמנו לב לכמה דברים: את שולחן העבודה במשרד שלנו בנינו במו ידנו בעזרת הבעלים שלנו והילדים שלנו. את המזוזות קנינו מקרמיקאית ידידה, את שטיח הכניסה סרגה עבורנו נעמה ואת תמונת החורש התלויה בחדר הלידה קנינו מטל, אשר בשעת בוקר מוקדמת, יצא לאלוני אבא לצלם. שוב ושוב אנו רואות כי אין תחליף לקשר, אין תחליף למלאכת כפיים ואין תחליף לשיתוף פעולה ועבודת צוות. אנו מאמינות בתהליך ובדרך אבל גם בבריאה ובנשים. בשל כך החלטנו להיות מיילדות ובשל כך הקמנו את "בית יולדות".
היום, ערב סתיו, שלב לטנטי, אנו חשות את המתח, את הסקרנות לגבי מה שעתיד לבוא. אנו שומעות את התפילות והברכות מסביב , מרגישות בלב את חילופי העונות. אנו מסתכלות פנימה ואוהבות את מה שאנו רואות. תודה לגדי ולעופר שנמצאים איתנו והולכים איתנו לאורך הדרך הפתלתלה שלא ידוע מה בסופה אך ברור שיש אור. תודה לילדינו שלעיתים יש להם סבלנות אלינו ולעיתים לא, וסליחה על שיחות טלפון ארוכות ארוכות. אנו אוהבות אתכם ללא תנאי ויודעות כי גם אתם מעריכים ומחזקים את ידינו היום,
עפרית ותמי.