סיפורי לידה

Carmen Winant’s “My Birth, 2018,” in “Being: New Photography 2018,” The Museum of Modern Art,  NY

שנים על גבי שנים לא כתבנו. לא ידענו לכתוב. לא למדנו את הא-ב' , לא הלכנו לאוניברסיטה. 
שנים על גבי שנים נאבקנו כדי לקבל זכות בחירה, כדי ללמוד, כדי לעבוד בעבודות מגוונות, לקבל שכר הוגן.
במרץ 2017 ביקשנו לצאת אל העולם עם הזעקה לחופש בחירה בלידה. שוב. הבנו , כציבור של נשים, שאנו לא מוכנות לוותר על הזכות הבסיסית שלנו.
רצינו לטלטל את העולם ושכולם ידעו שמשרד הבריאות סגר את בית יולדות שלנו. רצינו שעוד ועוד א.נשים ידעו על האפשרות ללדת מחוץ לבית חולים. רצינו להשמיע קול ורצינו שיקשיבו לנו.
 
החלטנו לנסות ליצור מסורת של ביטוי נשי שיבוא לצד הלידות שגם כך מתרחשות. ככה, חשבנו, נוכל גם לגרום לעוד ועוד נשים לכתוב ולספר וגם להכיר ליותר נשים ואנשים את נושא לידות הבית.
 
סיפור הלידה, באופן שבו הוא מסופר על ידי מי מהנוכחים בלידה הוא משמעותי תמיד. הוא משמעותי לנשים הכותבות ולתינוקות שיוכלו לקרוא את הסיפורים שלהן בעתיד. הוא משמעותי לנו כחברה שמספרת את עצמה. הוא משמעותי לנו הנשים כי הוא מנכיח עוד ועוד את הגוף. 
הוא מנכיח עוד ועוד את העוצמות, הרגישות, את הטלטלות שאנו עוברות, את הקשר בין הגוף לרוח ולרגש. הוא מנכיח את הפוטנציאל לטראומה, את הפוטנציאל לקשר ואת הפוטנציאל לחוסר קשר. 
כל מה שיביא איתו הסיפור הוא אמיתי. סיפור לידה הוא סוג של דוקו דרמה שלא היינו מצליחים לחשוב על דרמטי ממנו גם אם היינו מנסים ממש. כתיבת הסיפור לא תיתן לדברים להישכח ולהיעלם.
 
סיפור הלידה מייתר את הריב הנצחי על כתיבת ההיסטוריה והכותבים שלה. הוא מאפשר לנו לכתוב ולהיות נוכחות בכתיבה של היסטוריה משותפת. אנו לא צריכות לבחור בין ההיסטוריה שלו או ההיסטוריה שלה – בלידה משתתפים גם אמא וגם אבא, גם תינוק וגם תינוקת. אין כאן תחרות אלא שיתוף פעולה מושלם. כפי שצריך ביצית וזרע כדי ליצור עובר, צריך שניים – אמא ועובר  כדי ללדת! 
 
הסיפורים השמחים, העצובים, הפשוטים והמאתגרים, בבית, בבית חולים או במרכזי הלידה, לידה טבעית או ניתוח קיסרי – לכולם יש מקום וכולם יפים וטובים כי כולם שלנו. בכולם אנו באות לידי ביטוי בהמון מהחלקים שלנו. בכולם אנו אומרות לעצמנו ולסביבה שלנו – קרה פה משהו. נפל דבר בישראל. ילדתי.
 
מי ייתן והסיפורים שלנו יאפשרו לנו לאהוב עוד את עצמנו, יאפשרו לחברה שלנו לראות שוב ושוב כמה המאורע הזה, מעין קפסולה קטנה/גדולה של זמן והתרחשות, עד כמה הלידה היא משמעותית לעולם בו אנו חיות.
נחל שוכב עלי כרגע. ישן.
 
שלושה ימים לפני שנולדת שרתי בתערוכה האחרונה שלי את המילים של השיר של אהובה עוזרי:
 
׳אימי אימי פתחי הדלת
 
כל גופי רועד מקור
 
אימי אימי פתחי הדלת
 
על כתפי משא כבד.׳
 
 
בלידה שלך,נחל, שמעתי אותך שר לי את השיר הזה מבפנים. 
 
 
ביום שבת שבה הייתי חולה לאחר מעבר דירה, ועומס רב, אמרתי לעצמי שעכשיו אנוח עד ללידה, הלכתי לישון וקמתי לפנות בוקר עם ירידת מים ומיד לאחריה החלו צירים. 
 
 
תמי ועופרית המיילדות שלי, העיניים והלב ומעגן הנפש עבורי, ליוו אותי ואותנו כמה חודשים ללידתך במקום הכי טבעי ובטוח לנו להיות,בבית.
 
הלידה הזו שלנו, בני, היתה מסע של פרידות וויתורים. 
 
לאחר 30 שעות של צירים וירידת מים בלידת בית,   43 שעות של נסיונות בכל דרך אפשרית, טבעית, נולדת בניתוח קיסרי. 
 
הראש שלך כבר היה מוכן לצאת, שאגתי כמו חיה בצירים מטורפים כשגופי חולה וכל ציר כואב עשרות מונים יותר, ולא היתה פתיחה. 
 
״ הצלקת עבה, אין פתיחה״
 
לאחר מסע של 41 שעות, הסכמתי לנוח. לישון. הסכמתי לוותר ולשחרר אחיזות. לקבל שאין ביכולתי לשלוט על הלא נודע, על הנשגב, להסכים למה שיש.
 
שוכבת בחדר הניתוח כשתמי המיילדת שלי לצידי ומביאה אותך אלי על החזה, כמו שביקשתי. 
 
פנים אל פנים דמענו יחד מהמסע שעברנו. 
 
 
מרגע שבאת הבאת אלי חיים חדשים שאיני יודעת עליהם דבר, ולא על עצמי יותר. 
 
זהותי מתפרקת לי שוב ושוב נגד עיני ואני במסע של מוות, קבורה ולידה. 
 
מאוהבת, מתרגשת, מפוחדת, נוכחת
 
משמיעה קולות שלא השמעתי
 
פוגשת את אמא שלי אחרת, פוגשת את האפשרות  להשתחרר מכבלי עצמי, פוגשת עוד ועוד נשים, אמהות, שהרחם הגדולה הזו מחברת את כולנו. ופוגשת את התיקון לדורות, שמתאפשר לי לעשות. 
 
לחבק את הצלקת, לשחרר את המאבק, להתקיים כאישה חשופה בחברה נשית ולא בחברה גברית.
 
 
ימים ושבועות וחודשים של שבירה התפרקות מוות פרידה ולידה. ימים ושבועות של נוזלים שנטפו מגופי ופינו מקום למים חדשים. 
 
זהות אובדת
 
זוגיות מתפרקת
 
בית קורס
 
הכל מתלכלך
 
חיה אבודה 
 
ואהבה והודיה שלעולם לא הכרתי. 
 
 
 
מתתי בלידתך נחל
 
ואני נולדתי איתך
 
ואני חשה כילדה שלא יודעת דבר
 
תוהה 
 
ובאותה העת כלביאה שכל חושיה מתחדדים
 
שטורפת את עצמה על מנת לטרוף למענך
 
 
 
כשרון,אהובי, אמר לי לאחר 40 שעות של כאב מטורף- ממי, הוא רוצה לבוא אלינו, תאפשרי לו לבוא. 
 
ותמי הסתכלה עלי ואמרה לי- את עשית מה שאת יכולה.
 
שחררתי. הסכמתי לפתוח לך דלת חדשה ואחרת-
 
ובה שנינו באנו, רועדים.
 
 
האהבה והחיבוק והמגע והדממה מאפשרים לנו להתקיים, לנשום ולגדול ביחד. כל יום. עוד קצת. 
 
 
תודה אמא,  שהענקת לי את האהבה, המיכל והקבלה, שאת לא זכית להן בלידותייך
 
שראית אותי עירומה עד לשד עצמותיי וחיבקת אותי
 
 
תודה תמי טסלר ועופרית פק האהובות על העוצמה הנשית השקטה הנוכחת הבוטחת העוטפת- על האדמה שיצקתן תחתי שערסלתן את נפשי וגופי באבדן,
 
הענקתן עבור הרחם שלי בית ולא עזבתן אותי לרגע, לאורך כל הדרך הייתי ועודני בטוחה.
 
 
תודה רון  אהובי שהסכמת ועודך מסכים להיות במסע הזה ביחד, לצידי, עם כל מה שהוא מציף. תודה שגם בבית החולים המשכת והענקת לי בית. אנחנו אמיצים. ובוחרים כל יום מחדש. וגם היום אני בוחרת אותך. גאה להיות מלווה על ידך וללוות את נפשך.
 
 
תודה לנשים הקרובות שסביבי, שיודעות בדיוק את התחושה הזו שכל מה שבנית מתרסק מול עיניך וכל שאת זקוקה לו זה עיניים מבינות, ידיים לרגע משוחררות, מזון ומים על הגוף. 
 
 
 
אני מלאה באהבה.
 
מלאה בהודיה
 
לומדת עוד ועוד לזנוח את אחיזותיי ותפיסותיי
 
לומדת עוד ועוד לחבק את הילדה הפגיעה שבי
 
זו שלפני שנגעה בפסנתר והתחילה ליצור עוצמה אלטרנטיבית בעולם האמנות-
 
מסכימה לעמוד שם בחוסר האונים ולחבק אותו, ככה חשוף ולבקש עבורי ריפוי.
 
 הולכת לישון עם נחל עכשיו.

בעיתו ובזמנו.

בדיוק כך היתה הלידה של אסף.
ערב ראש השנה.
הייתי חייבת לסגור דברים בעבודה, זוכרת שהלכתי לרכוש קו טלפון פרטי שלי, הודעתי לכולן שזהו זה מתחיל. 
הגענו לבית יולדות. ההורים מגיעים לאסוף את איתן והנה מתחילים צירים טובים, עפרית מזעיקה את תמי, שזה סימן בטוח שהנה זה קורה, ואז פתאום מיכאל אומר היי מה פתאום את מדברת כל כך הרבה?
ואכן… הכל דועך.

התעוררתי בלילה לעוד סשן של צירים, לא הערתי אף אחד והתפלאתי איך הם לא מתעוררים מהקולות.
ואז נגמר.
אני תמיד צוחקת ואומרת שזה הלילה היחיד שבילינו ב״צימר״ לבד.

כעסתי נורא! אני רציתי ללדת בראש השנה! נמאס לי! כבד לי!

ואז החלו שבועיים של לידה לטנטית.
שיחות יומיומיות עם עפרית, המון שאלות, המון המתנה, שלאט לאט הפכו להמון הקשבה, התבוננות, התמסרות ושחרור.
הצירים באו והלכו, כל יום היה שונה והייתי בתחושה של זמן שאול. קראתי ספר.

ואז זה התחיל. ולא היה שום ספק. זה זה.
הפעם 3 בלילה, לא מחכים לכלום, מזעיקים חבר במקום ההורים, ונוסעים.
האורות מפריעים לי, אני רוצה חושך ורק להגיע כבר לבית יולדות. 
שמחה על כל ציר בנסיעה כי עדיין חוששת שזה יפסיק.
מגיעים. עפרית שואלת איך את? – תכבו את האורות ותנו לי להכנס לחדר.
עפרית – אני מבינה. קדימה.

והלידה עצמה גם שונה, ולא כמו שציפיתי. למרות הכיוון המתמיד וההתכנסות, ההיי אותו חיפשתי לא מגיע. מגיע כעס, מגיעה מודעות יתר, מגיעים תסכול, בדידות ושיפוט עצמי.
המים לא נפקעים, ואני מרגישה שלא עוברת את המעבר.

פותחת עינים, מגלה את כולם לצידי קרובים, תמי ועפרית בוחנות ונוכחות, ואנו מוותרת על ההיי ומתחילה בדיבור.

מחליטה לצאת מהמים. צריכה אדמה. להרגיש אדמה בכפות הרגליים שתעזור לי לדחוף.
אני דוחפת ונושפת וכל הגוף עובד כל כך קשה.
עוברת לשכב על המיטה.
תמי בודקת ואומרת שהקרומים עוד לא פקעו.
ואז סופסוף מגיעה ההבנה, החיבור המופלא, הידיעה הפנימית של איך ומה לעשות.
קול פנימי מראה לי תמונה של סוסה יולדת באחו, של סייח עטוף בשק השפיר מחליק לו החוצה, כמו בספר שאך סיימתי לקרוא.
והכל מתרחש מעצמו.
הראש של אסף יוצא עטוף בקרום, רק שהוא בחוץ נפקע השק והמים גועשים החוצה.
עוד שתי דחיפות והוא יוצא.
בעיתו ובזמנו.
4300. שק שלם. 3 או 4 שעות של דחיפות.

בעיתו ובזמנו.
בערב יום כיפור.

בעיתו ובזמנו ואוסיף גם – כרצונו.
כך הוא בדיוק גם מחוץ לרחם. כשהוא רוצה שום דבר לא יעצור אותו. לא בטוב ולא ברע. שום דבר לא יסיט אותו מדרכו, מהדיוק לביצוע. 
ואם הוא לא רוצה שום דבר לא יניע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה או לא בדרך שרצה. רק אם הוא עצמו משתכנע ומשנה את דעתו מרצונו הוא.

בעיתו ובזמנו וכרצונו.
אסף בן 4 השבוע.
זו העת וזה הזמן לכתוב את סיפור הלידה שלו.

לפני שנה (ושלושה ימים) ילדתי את לילי.
הייתי לזמן מה בין השמיים לארץ. נגעתי במקום הכי גבוה והכי נמוך. התחברתי לעצמי. לנשים. לטבע וליקום.
קשה לתאר במילים את החוויה העצומה הזאת.
מבפנים תחושה של הר געש שעומד להתפרץ, תחושה של חיה, של טירוף… ומבחוץ (תודות לתיעוד מצולם) רואה את עצמי שוכבת בשקט, נושמת ומידי זמן מה מוציאה שאגה עדינה.
לא פחדתי לרגע. לא חשבתי. פשוט הייתי שם. הזמן היה נדמה כנצחי (למרות שאלו היו רק כשלוש שעות).
יכולתי לשחרר כי הייתי בידיים אוהבות וחמות. יכולתי לשחרר כי צברתי ביטחון בעצמי, בגוף שלי ובילדה שלי. יכולתי לשחרר כי הכל קרה מבחירה.
אני מלאת הודיה שפגשתי בדרך נשים מופלאות שליוו אותי.
עפרית ותמי. המיילדות שלי. הליווי לאורך הדרך והתהליך שעברנו איתן היה כל כך חשוב ומהותי בשבילי. ואם היה לי עוד זמן הייתי  כותבת גם עליו, בפעם הבאה.
חשוב לי לספר שתכננתי ללדת בבית. פחדתי מבית החולים. נרתעתי ממנו. דמיינתי את עצמי מסתובבת בבית בצירים, אוכלת אוכל שבישלתי לי. מתקלחת באמבטיה שלי, נחה לי במיטתי עם שגיא ויולדת את לילי במים, בבריכה בסלון בשקט וברוגע.
אבל השיעור הראשון מיהר לבוא ויומיים לפני הלידה היו האטות בדופק, בבדיקה שגרתית (מעקב הריון 'עודף') באיכילוב. לא אכנס יותר מידי לפרטים. אבל בגדול היו כמה שעות של סטרס גבוהה, איומים והפחדות מהצוות הרפואי. העברתי את המושכות לשגיא – תקבל החלטה בשמי (לא כדאי לקבל החלטות בדמעות תחת לחץ והורמונים). יצאנו מאיכילוב. למחרת אחרי ירידת מים נסענו בבחירה שקולה ללניאדו בידיעה שנצא משם עם תינוקת.
בערב כבר התחילו צירים סדירים והבנו שהלידה התחילה. קראנו לעפרית. כשעפרית נכנסה לחדר בבית החולים התחלתי לבכות. כל כך שמחתי לראות אותה. התרגשתי. היה לי כל כך נעים הנוכחות והמגע שלה.
היה לנו הרבה מזל שם. אולי זימנו לעצמנו אותו… קיבלנו חדר לבד ושקט ששם הלידה יכלה להתפתח לה ברוגע. ולמרות שלא קיבלנו אישור ללידה ב'מרכז הטבעי' – שלחו לנו מלאכית נוספת, מיילדת מקסימה, טל לבנון שהתאימה את עצמה לכל מה שהייתי צריכה (ונשארה איתנו עד הסוף למרות שה'משמרת' נגמרה מזמן).
בחדר קטן וחשוך, עם שגיא, עופרית וטל הכל קרה. שלוש שעות של כאב עצום, של היי מטורף (לא להאמין איזה סמים הגוף מפריש לעצמו), של שקט ומערבולת ובסוף, בשניה אחת כשכל הגוף יצא ולילי הונחה על החזה שלי – הכל היה שלם. (ואז התחיל סיפור חדש…)

תודה לחבר הכי טוב שלי, שגיא. שהיה שם לאורך כל הדרך, בבדיקות, בפגישות עם עפרית ותמי, בהכנה ללידה עם פאולה. באיכילוב עם הנחישות וההבנה העמוקה לצרכיי. בלידה עם הליטופים, האוורור הידני, הגשת מיץ תפוחים כל כמה זמן ועל זה שהצליח לתעד חלק מהאירוע האלוהי הזה…

תודה לעפרית ותמי (ולמיכל ואמיתי שהפגישו בינינו). הפגישות והשיחות, התהליך המדהים שבזכותו הגעתי מוכנה ובשלה ללידה. עפרית לעולם תהיה עמוק בליבי, אחרי שהייתה שותפה ברגעי השיא, שידעה בדיוק מה להגיד, בדיוק איך לגעת, שהכירה אותי ואת לילי וליוותה אותנו לאורך כל הדרך.
ולתמי שעזרה לנו בצעדים הראשונים אחרי הלידה (עוד סיפור בפני עצמו).

תודה לפאולה. שבזכותה למדתי על הלידה וקיבלתי כלים לשחרור ובטחון בגופי. הבנתי שזה לא משנה איפה אני אלד, כל מה שאני צריכה נמצא בפנים.

אני בטוחה שלידה יכולה להיות חוויה אלוהית כמו שהיא יכולה גם להיות גיהנום – הגבול הוא כל כך דק ועדין. ולכן כל כך חשוב להיות במקום בו את מרגישה נעים ובטוחה. מקום ששומעים אותך, שרואים אותך.

אני מאחלת לכל אישה לזכות בליווי כזה בהריון ובלידה, לא משנה איפה היא מתקיימת ❤

במקום בריכת לידה בסלון יפואי קיבלתי כיסא פלסטיק במקלחת בבית חולים – תמונה משעה שביליתי במקלחת תחת מים זורמים שהקלו על הכאבים…

הקדמה

לוסי: סיפור הלידה שלי מתחיל למעשה הרבה לפני שנכנסתי להריון. הוא מתחיל מהתעברותה של טניה, בת זוגי. אי שם בשבוע 16 להריונה, שלב בהריון שהרבה פעמים מאופיין בחרדות, טניה התחילה להרגיש פחד, בהלה, חרדה מהלידה שציפתה לה. איך היא תעמוד בכאבים של הצירים? האם תקבל אפידורל בזמן? מה עם הקרעים? חתך חיץ? ואולי יהיו סיבוכים? ואם בסוף הכל יגמר בקיסרי חירום? בעקבות המחשבות האלה הבנו שעלינו ללמוד. ללמוד מהי לידה, מהם הסיבוכים האפשריים וכו'. באותה תקופה מצאנו וראינו את הסרט של ריקי לייק The business of being born – בדיעבד הבנו שבזכותו שתינו זכינו בלידות מדהימות, וילדינו זכו להיוולד בצורה הכי טובה שיכולנו לאחל להם.  בעקבות הסרט, חיפשנו קורס הכנה ללידה שיעזור לנו להפטר מהפחדים, לחזור להאמין בגוף שלנו, שהוא יודע ללדת, ללמוד להאמין שכל תינוק יודע להיוולד ולמעשה למחוק מזיכרוננו כל מה שלמדנו על הלידה במהלך כל חיינו (לרוב מסצנות לידה בסרטים הוליוודיים אשר בדרך כלל מדגישות את ההיסטריה סביב הלידה). ככה, נרשמנו לקורס הכנה ללידה בשיטת hypnobirthing  של "פשוט ללדת". בראייה לאחור, אני מבינה שקורס זה לא רק שינה את אופן החשיבה שלנו בקשר ללידות, אלא השפיע משמעותית על השקפת העולם שלנו בהרבה היבטים בחיים. באדיקות רבה תרגלנו את ההרפיות, הקשבנו לדמיון מודרך ולמשפטים מחזקים, שחררנו פחדים, למדנו לשאול שאלות. כמה משפטים משמעותיים שנאמרו בקורס וממשיכים להדהד לי בראש מאז: "אנשים מקדישים הרבה יותר זמן בלבחור ולקנות מצלמה מאשר בלבחור היכן ואיך ללדת", "אנחנו הופכים להורים מרגע ההתעברות, אנחנו האחראים הבלעדיים על התינוק שלנו – אז מדוע בלידה אנחנו מסירים את האחראיות הזאת מעצמינו ומעבירים אותה לידיים זרות?". והמשפט שבסוף הסתבר כמשפט מפתח להחלטתנו ללידת בית היה "משלמים הרבה כסף עבור חדר טבעי בבתי חולים – זאת כדי שלא יפריעו לך ללדת" – באותה תקופה המרכזים הטבעיים ללידה של בתי חולים היו בתשלום מופרז, וכל הכסף הולך למעשה על משהו שאין. במילים אחרות, את משלמת כדי שלא יהיה מוניטור, כדי שלא יזרזו אותך, ולא יציעו אפידורל… וטניה עם הראש הרציונלי שלה הבינה שזה ממש אבסורד ולמה בעצם לא ללדת בבית במקום? מה גם, בדיוק בתקופה הזאת כל המרכזים הטבעיים בבתי חולים נסגרו עקב החלטת שרת הבריאות דאז, והאופציה הזאת לא הייתה קיימת בשבילנו יותר. אז המחשבה על לידת בית הפכה להיות ממשית יותר. אני הייתי מאוד סקפטית, ממש פחדתי, לא האמנתי שאנחנו אכן נחליט ללדת בבית. טניה, לעומת זאת, הייתה מאוד בטוחה לגבי הרעיון הזה. הסכמנו שאנחנו נבדוק את האופציה, שנדבר עם מיילדת אחת או שתיים ונחליט.
 
היה זה בערך שבוע 30 להריונה של טניה כשהיא הרימה טלפון לאילנה שמש – מיילדת ותיקה שקיבלנו עליה המלצות. אילנה אמרה שלא תוכל לקבל אותנו כי לא תהיה בארץ במועד המשוער. היא המליצה לדבר עם שתי מיילדות מ"בית יולדות" בגדרה – עופרית פק ותמי טסלר. טניה מיד התקשרה לעופרית. והגורל שיחק ככה שבדיוק באותו שבוע או שבוע אחרי עופרית ותמי ארגנו ערב פתוח אצלן ב"בית יולדות" לכל מי שרוצה ומתעניין לשמוע על לידת בית. הגענו לערב הזה בהתרגשות רבה אבל עם הרבה חששות ואינסוף שאלות. תמי ועופרית פגשו אותנו בזרועות פתוחות, ענו על כל השאלות שלנו בסבלנות רבה. בנוסף פגשנו עוד נשים שסיפרו לנו על הלידות בית שלהן. אני זוכרת שמאוד התרשמתי מכך שהגישה של תמי ועופרית הייתה מאוד לא מיסיונרית. אף אחת לא ניסתה לשכנע אותנו. כולן מאוד כיבדו את הדרך שלנו ואת הזמן שייקח לנו להגיע להחלטה לגבי הלידה. בסופו של דבר, יצאנו מהמפגש הזה מושכלות יותר, עם זאת, לא בטוחות מה עלינו לעשות. לקחנו לנו סוף שבוע לחשוב על זה.
 
ביום ראשון הרמנו טלפון לעופרית עם תשובה חיובית, היא מצידה אמרה שהייתה לה הרגשה שנחזור אליה. היה זה שבוע 32 ואנחנו התחלנו במרתון מפגשים עם תמי ועופרית. פעם בשבועיים ואח"כ כל שבוע אנחנו נפגשות אצלן בסלון ולומדות להכיר: הן אותנו, אנחנו אותן, וכמובן שלומדות להכיר את התינוקת בבטנה של טניה. אנחנו מדברות ונוגעות בכל מיני נושאים, שאגב לא בהכרח קשורים ללידה, אך היו עשויים להשפיע עליה. לדעתי, תהליך ליווי והכנה ללידה הוא חובה לכל יולדת, במיוחד לנשים שרוצות ללדת מחוץ לבית חולים. עם כל מפגש הרגשנו שרמת ההיכרות שלנו עם המיילדות מעמיקה והופכת לאינטימית יותר ויותר.
 
*

לידתה של גאיה

טניה: המתנה, המתנה ועוד המתנה… הציפייה כבר משגעת אותנו!!! כחודש אחרי ההחלטה ללדת בבית היולדות בגדרה, הגענו לתאריך המיועד (24.6.14) ו… כלום. כבר שבועיים אני מסתובבת עם צירונים, דקירות ועוד כל מיני תחושות משונות, אבל שום דבר לא מתחיל. כל הבדיקות נראות תקינות, כמות המים טובה, הערכת המשקל מעט גדולה (3,800 ק"ג) אבל אני לא מודאגת. הערכות משקל זה מדע מאוד לא מדויק, ואין לי ספק שאני מסוגלת ללדת את התינוקת שלנו בצורה רגועה וטובה, כפי שתכננו.

בינתיים, כל ניסיונותיי לברר היכן אפשר לבצע בדיקת ילוד לאחר לידת בית, העלתה רק רופא אחד (ד"ר זאב מגדרה) שעובד עם מכבי. אם נספיק להגיע אליו לבדיקה נוכל לחסוך כ-700 ש"ח תשלום לרופא פרטי שיגיע לבית היולדות לבדוק את התינוקת לאחר הלידה.

נושא נוסף שעלה במשך החודש האחרון הוא בדיקת ה-GBS. מסתבר שתשובה חיובית בבדיקה זו מחייבת לידה בבית החולים, ולכן החלטנו שלא לבצע את הבדיקה, למרות שהרופאה שלנו הציעה לבצעה. במקום זה, ביצענו שטיפות נרתיק עם חומר אנטיבקטריאלי, כלורוקסידין, לצורך מניעה. הרופאה, כמובן, לא הייתה בעד, אך יאמר לזכותה, שמרה את דעתה לעצמה וטיפלה בנו בצורה טובה ונעימה, למרות שהחלטנו לסרב לבדיקה ואמרנו לה שאנחנו מתכוונות ללדת בבית.

ובכן…

5 בבוקר, 25.6.14, התעוררתי מכאב שדומה לכאב של ווסת. בהתחלה לא הסבתי את תשומת ליבי, אבל כ-15 דק' לאחר מכן הרגשתי את אותו הכאב שוב. לקראת 7 בבוקר הודעתי ללוסי על תחושותיי. בהמשך היום, לקראת השעה 10 התקשרנו לעופרית והיא הסבירה שאנחנו בוודאות נמצאות בתחילתו של תהליך שיכול לקחת גם יממה. וכי מדובר בתהליך שבו אנחנו מחפשות השתנות, גם אם תדירות הצירים יורדת אין מה לדאוג ולהתאכזב, מדובר במצב תקין ונורמאלי. לוסי החליטה להישאר איתי ולעבוד מהבית באותו היום. אנחנו נחנו הרבה, ראינו סרט אחד או שניים, אכלנו צהריים בנעימים ואני המשכתי להרגיש את הצירים האלה on and off במהלך כל היום אך הם לא הפריעו לי. אפילו הצלחתי לישון כמה שעות, אבל בשכיבה הצירים היו נעלמים ולא הרגשתי אותם. כששמתי לב לזה, השתדלתי יותר לשבת ולעמוד, ואפילו יצאנו לטיול עם הכלבה על מנת להזיז עניינים. לקראת 10 בערב כבר היה לי ציר כל 7-8 דקות והודענו לעופרית. במהלך השיחה החלטנו שכדאי שנתחיל להתארגן ולנסוע לכיוון גדרה, כדי לא למשוך את הנסיעה לאמצע הלילה. עופרית אישרה את הגעתנו ואמרה שמבחינתה זה בסדר גמור, גם אם נגיע מוקדם מידי ונצטרך להמתין להתפתחות הצירים שם. אני ולוסי התארגנו, קראנו לחברתנו שתגיע לשמור על הכלבה בבית, ויצאנו לדרך בשעה 12 בלילה.

את הנסיעה העברתי יחסית בקלות, סה"כ 2 צירים לא יותר מידי כואבים באוטו, והגענו. עופרית פגשה אותנו בכניסה לביתה, ואני מיד פרצתי בבכי. הכל נהיה כל כך מוחשי, כל כך קרוב… בכיתי ויבבתי שאני מפחדת… עופרית הרגיעה אותי והייתה מאוד שלווה ונעימה. התארגנו במקום והיא עלתה לביתה לישון. השעות עברו, הצירים התגברו ולקראת 3 בלילה התקשרנו לעופרית שוב, לידע אותה על ההתקדמות. כשעופרית הגיעה היא הציעה שנכנס למקלחת. זרם המים החמים המכוונן לגב התחתון והבטן עשה את שלו ומאוד הקל על הצירים. בין הצירים ישבתי על הכדור בתוך המקלחת, ולוסי לידי על השרפרף. כשהציר היה מגיע, שתינו הינו מתרוממות ולוסי מכוונת את הזרם למקום הכואב. ככה העברנו  בערך שעה עד שעופרית הציעה שנשנה קצת את האווירה. יצאנו מהמקלחת ועופרית התעקשה שלוסי תלך לישון כמה שעות, ובזמן הזה החליפה אותה ותמכה בי. אני, בינתיים, העברתי את הצירים במתקנים השונים שהיו ברשותי בחדר. בשלב מסוים שוב נכנסתי למקלחת לאחר מכן, עברתי להישען על הסולם שהיה תלוי על הקיר, בזמן הציר, ובין הצירים עופרית הקפידה להושיב אותי על המיטה ולאפשר לי מנוחה.

לקראת 6 בבוקר לוסי התעוררה וחזרה לחדר לתמוך בי, וקצת יותר מאוחר תמי הצטרפה אלינו. עכשיו היינו בהרכב מלא, ואני כבר רחפתי במציאות מדומה. עברתי לבריכה. לוסי תמכה בי כל הזמן, הזכירה לי לנשום נשימות הרפיה בין הצירים, ולנהום נהימות עמוקות ונמוכות בזמן הצירים. אמנם לא הצלחתי ליישם נשימות צירים, כפי שלמדנו בקורסhypnobirthing, אבל את נושא ההרפיה יישמתי בצורה יעילה ביותר. בכל הפסקה בין הצירים, הצלחתי להרפות, לפעמים עד לכדי הירדמות, אפילו על כדור הפיזיו במקלחת J

לקראת השעה 2 אחר הצהרים, תמי ועופרית הציעו לי לעשות פקיעת מים. בדרך כלל הן לא מבצעות את ההליך, ונותנות ללידה להתקדם בעצמה, אבל במקרה שלנו הן שמו לב לכך שהלידה נתקעה, ואפילו הפתיחה שכבר הגיעה ל-6-7 חזרה ל-4. בדיעבד, הן סיפרו שהן קצת חששו שאם התהליך יימשך עוד הרבה זמן, לא יישארו לי כוחות ללחוץ ולכן הן הציעו לפקוע כדי לזרז את הפתיחה. אני הסכמתי בחשש, בעיקר כי חששתי שאחרי הפקיעה הצירים יתגברו ויהיה לי עוד יותר קשה להתמודד איתם, למרות שגם ההבנה שזה יקרב אותי לסיום הלידה הייתה שם, אבל הפחד מהכאב חגג. בסופו של דבר, הסכמנו לפקיעה ואז התברר שעל מנת לבצע את הפעולה עלי לשכב על הגב, בזמן הציר. אלה היו הצירים הכי נוראים שעברתי. הכאב היה אדיר וחוסר אונים היה גדול עוד יותר! המים פקעו. ואכן, זמן קצר לאחר הפקיעה, הצירים הלכו והתגברו, ותמי ועופרית הכריחו אותי להיות בפוזות מכאיבות במיוחד. עופרית הייתה מתקנת כל תנוחה שהייתי בוחרת, כך שיהיה לי יותר כואב, ושהציר יהיה יותר אפקטיבי. בהמשך, התחלתי לשמוע דיבורים על כך שמשהו תקוע בצוואר הרחם. התינוקת מוכנה לצאת ויושבת ממש ביציאה מהאגן, אבל הצוואר לא נפתח עד הסוף. בקיצור, עוד צירים, תמי מעסה אותי בשמן נר הלילה, עוד צירים, ואני מוצאת את עצמי על כיסא לידה, או כיסא העינויים, איך שאני קוראת לו. לוסי תומכת בי מאחור, ואני מחזיקה את עצמי גם עם הידיים, מרגישה לחץ אדיר למטה ומתחילה ללחוץ. תמי אומרת לי ללחוץ רק כשיש ציר, וכשאין ציר לנוח, אבל אני כבר לא מרגישה מתי יש ומתי אין לי ציר. הכל הופך להיות שריפה אחת גדולה. לוסי מבקשת מהן להניח מראה בין רגליי, כדי שתוכל לראות את המתרחש. ואני רק חושבת לעצמי, מזל שאני בלי משקפיים, רק חסר לי עוד לראות את כל הזוועה הזאת… J תמי מבקשת ממני להושיט יד ולגעת בראש שמתקרב ליציאה, אבל כל כך קשה לי לעשות את זה. אני חוששת שהראש עוד רחוק ואם אשים את היד, אני רק אגלה כמה הדרך לפני עוד ארוכה. הכל התערבב, ציר רודף ציר, לחיצה ועוד לחיצה, אני מרגישה את הגרון נסדק וחושבת על שיעורי פיתוח קול, וכמה נזק אני עושה למיתרי הקול שלי, וזאת במקום לחשוב על הצירים, כל דבר רק לא להיות יותר במציאות שלי. לא זוכרת בדיוק איך ותוך כמה זמן, אבל בסופו של דבר הראש יצא, בכאב ושאגה גדולה. ואז תמי אמרה שבציר הבא מוציאים את הגוף וזה יגמר. אנחנו מחכות לציר, והוא לא מגיע… מחכות ומחכות והוא לא מגיע. כבר התחלתי לחשוש, מה יהיה? התינוקת תקועה שם… ואז הרגשתי אותו מתקרב, אספתי את שארית כוחותיי ולחצתי. בשעה 3:54 אחר הצהריים,26 ביוני 2014, גאיה הגיחה לעולם! ומיד אחריה הרגשתי את כל הנוזלים זורמים ממני, כאילו נפתח ברז מים, והכאב נגמר בין רגע. פשוט נעלם. נשטפתי בזרם האוקסיטוצין כשתמי הניחה אותה עלי. ניסיתי להרים אותה אבל הרגשתי כאב. תמי אמרה לי שחבל הטבור קצר, ושאני אנסה לא למשוך אותה גבוה מידי. הייתי המומה לגמרי! מה עושים עם זה? זה ייצור חי, חיים שלמים!!!

אחרי זמן מה, ואני לא זוכרת מאיזו סיבה עופרית ותמי החליטו שלא לחכות יותר מדי ולחתוך את חבל הטבור. ככה כשהיא מונחת עליי, ואני על כיסא העינויים ולוסי מאחורי. ותוך כמה דקות בודדות מרגע החיתוך, כמעט מבלי להרגיש את הציר, יצאה השליה,  שוב בליווי כמות נדיבה מאוד של נוזלים. המיילדות עזרו לי לעלות על המיטה. נשכבתי, גאיה עליי, לוסי לידי. איזה נחת…

*

לידתו של אדם

לוסי: יום ראשון, 22 במאי, מוקדם בבוקר. ישנתי נהדר הלילה, אני קמה מוקדם מהרגיל בשביל להוציא את הכלבה לונה לטיול בוקר. לפניי יום שלם עם גאיה בבית, למעשה לפניי שבוע שלם עם גאיה בבית, כי השבוע המטפלת שלה לקחה חופש ואין לה מסגרת. החלטנו שאני אשאר בבית ולא טניה, כי למרות שכבר לא קל לי עם גאיה לבדי, בכל זאת שבוע 38, כדאי לנו לשמור את החופשים של טניה לאחרי הלידה שלי. אני יותר גמישה מבחינת החופשים, מה גם שהחופש הלא מתוכנן הזה יכריח אותי לצאת ממרוץ העבודה ולפנות מקום להתכוננות לקראת הלידה.

אז כאמור, אני לוקחת את הכלבה לטיול, כדי שלא אצטרך לצאת איתה ועם גאיה ביחד מאוחר יותר. גאיה עדיין ישנה, טניה מתארגנת לצאת לעבודה. האוויר של בוקר נהדר, אין אף אחד בפארק, ואני ממש מתרגשת מהשבוע שמחכה לנו. אחרי מספר דקות של טיול, כרעתי לאסוף אחרי לונה, ופלופ… הרגשתי זרם מים חמים מכסה את רגליי. אני מתרוממת ורואה שכל המכנסיים רטובים, ואני מרגישה שאני ממשיכה לדלוף ואין לי שום שליטה על זה. מה?! לא נכון?! מה קשור עכשיו?! – זאת הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש. אולי בכל זאת זה פיפי?! הרי נשארו לי עוד לפחות שבועיים… היו לי הרבה תכניות לשבועיים האלה. ברגע הבא אני מתעשתת. מעבירה את היד על המכנס הרטוב, מריחה כדי לוודא שאלה אכן מי שפיר, מסתכלת שהיד נקייה, כלומר המים הצלולים ולא מיקוניאליים. יופי, זה וי ראשון לכך שהכל טוב והתכנית ללדת בבית יולדות עודנה. ברגע זה אני מרגישה איך גל התרגשות עובר בכל הגוף. הנה, זה התחיל… המסע שלי ושל התינוק שבתוכי התחיל ברגע זה. אני מיד מרימה טלפון לטניה – היא לא עונה, בטח הטלפון שלה על שקט עוד מהלילה. איזו באסה! אני חייבת לפרוק את ההתרגשות כאן ועכשיו. האינסטינקט הראשוני הוא לרוץ הביתה – אבל הי, מה עם לונה? היא עדיין לא סיימה עם הצרכים שלה. אני מחליטה לטייל איתה עוד טיפה, בתקווה לא לפגוש הרבה אנשים עכשיו. הרי כולי רטובה… המה מה, זאת השעה שהרבה אנשים מוציאים עם הכלבים לטיול. וברור שאני פוגשת מישהי שאני מכירה מטיילת עם הלברדור שלה, אשר מיד מתחיל לרחרח אותי… אני רואה את המבט התוהה שלה ומקדימה אותה: "כן, ירדו לי המים. אני הולכת הביתה, ללדת…". היא חייכה ואיחלה לי בהצלחה! כל הסיטואציה הזאת הייתה כל כך סוריאליסטית, שאני לא יכולה שלא לספר עליה.

אני עולה הביתה. טניה בשיא ההתארגנות, מתאפרת, היא ללא משקפיים. ואני מכריזה ממש כמו בסרטים: "מותק, את לא הולכת לעבודה היום". היא בוהה בי במבט לא מבין, ובשיא הנונשלנטיות שואלת: "למה?". אני מבינה שהיא לא רואה את הכתם הענק על המכנס שלא משאיר מקום לבלבול. "ירדו לי המים" – אני אומרת בשקט. "מה?!" – פתאום היא עוזבת את הכל, ופוקחת עיניים באמת. אני מנסה לחייך, מקווה שהחיוך יעצור את הרעד המשתלט על גופי. אני מבינה שהרעד הוא תוצאה של אדרנלין ושאני קצת מפחדת וכל זה מהול גם בשמחה – הרי לזה חיכינו כל כך הרבה זמן. אני מזכירה לשתינו שאנחנו חייבות להירגע, אחרת הצירים לא יבואו. נכנסתי למקלחת, ותוך זמן קצר כבר התחלתי להרגיש כאבי מחזור חלשים – וזה ה-וי השני לכך שאני הולכת ללדת כפי שרציתי.

כחצי שעה אחרי ירידת מים, הרמתי טלפון לעופרית. הפתעתי אותה. לפני כמה ימים נפגשנו למפגש שגרתי שלנו, ובדיוק דיברנו על סימנים אפשריים לתחילתה של לידה. עופרית עוד אמרה לי אז שאני נראית לה בשלה. ואני "סירבתי" בנימוס – "לא, אני עוד לא מוכנה, יש עוד שבועיים לפחות, יש לי עוד עבודה לעשות…" ועכשיו אני מתקשרת אליה עם כזאת ידיעה. קבענו שאני אעדכן אותה כשמשהו ישתנה. הטלפון הבא היה לאמא שלי – הודעתי לה שגם היא לא הולכת לעבודה היום ושתתארגן ותבוא אלינו, לשמור על גאיה. "אבל בלי לחץ" – הרגעתי אותה,  יש עוד זמן.

ככל שעבר הזמן, כאבי מחזור הלכו והתגברו והפכו לצירים ברורים יותר – מעין גלים עם התחלה, אמצע וסוף. לא כואבים. בינתיים, גאיה התעוררה ואנחנו אכלנו ארוחת בוקר כולנו ביחד. כל הזמן הזה אני ממשיכה לטפטף. אני זוכרת לשתות הרבה, אני אוכלת היטב. לקראת השעה 9 אמא שלי הגיעה. עדכנתי את עופרית לגבי מצבי – צירים חלשים כל רבע שעה בערך. קבענו שברגע שאני ארצה קצת שקט וארגיש שאני חייבת להתנתק מאמא שלי מגאיה ומענייני הבית, שנבוא. בשעתיים הקרובות, אני מעסיקה את עצמי בכל מיני מטלות בבית, מסדרת פה, מטאטאת שם, מקפלת כביסה, שמה משהו על גז כדי שלגאיה יהיה מה לאכול בצהרים, שוטפת כלים ועוד. כל ההתעסקות הזאת הייתה ממש לא בשליטתי. אני מבינה שאני צריכה לעצור ולנוח ולא להתרוצץ אבל ההורמונים לגמרי השתלטו עליי ואני מוצאת את עצמי בשיא הקינון. בשעה 11 טניה עוצרת אותי ומשכנעת אותי שכדאי שנעזוב עכשיו ונסע לבית יולדות כדי שהלידה תתקדם. אני מעדכנת את עופרית ואנחנו יוצאות לדרך. בשלב הזה הצירים כבר התקרבו והופיעו בערך כל 8,10 דקות. הנסיעה לגדרה לוקחת לנו לא יותר 20 דקות. אני מעבירה שני צירים בישיבה באוטו – זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הצירים כאבו לי. לפני כן, כל הזמן הייתי בתנועה.

והנה הגענו לבית יולדות – מקום מוכר ואהוב ובטוח. עופרית פוגשת אותנו עם חיוך, מחבקת חזק. אני נושמת לרווחה ומרגישה שאדרנלין מפנה מקום לשלווה ורוגע. אין יותר חששות, אין יותר דאגות לגבי גאיה, אני משחררת. עופרית בודקת את הדופק של הקטנצ'יק, מוודא שהראש שלו נמוך ומבוסס היטב, מבקשת לעדכן אותה ברגע שיש שינוי ומשאירה אותנו לבד. 

פה מתחיל הכיף. הצירים מתגברים בהדרגה, ואני מתרגשת מכל ציר וציר ומקבלת אותם באהבה, הרי אני יודעת שכל ציר מקרב את הלידה שלך. בשלב הזה אני עדיין מרגישה נורא אנרגטית, עד כדי כך שבא לי לרקוד. אנחנו מדליקות מוסיקה ורוקדות לנו. טניה מזמינה משלוח לארוחת צהריים ואני אפילו אוכלת מעט. לקראת השעה 13, הצירים כבר דורשים ממני להתרכז… ולנהום. הוצאת קולות נמוכים וארוכים, ישירות מהבטן עוזרת לי להתחבר לכל ציר ומסייעת בהרפיה של הגוף. עופרית חוזרת אלינו. שוב בודקת את הדופק של התינוק, מסתכלת עליי במבט בוחן ומכריזה בחגיגיות "אני הולכת להתקשר לתמי". בשלב הזה אני מבינה שהלידה עוברת שלב ומחליטה להיכנס למקלחת.

זרם המים החמים מקטין את העוצמה של כל ציר וציר. בין הצירים אני מרגישה מצוין במצב רוח מרומם, אני וטניה אפילו מתלוצצות פה ושם. אחרי זמן מה אני מרגישה שאני צריכה שינוי אווירה ואני יוצאת מהמקלחת. תמי כבר הגיעה, מקבלת את פניי בחיבוק עוטף. אנחנו יושבות בסלון. אני יושבת על הכדור ונשענת עם הראש על הכורסא, אני כל הזמן בתנועה. טניה, עופרית ותמי מדברות ביניהן על כל מיני עניינים לא קשורים, אני לא מקשיבה, אני בתוכי, עם הגוף שלי, עם התינוק שלי. הצירים מתרכזים בעיקר בגב והם חזקים מאוד. עופרית ניגשת אליי, שואלת אם היא יכולה לגעת בי. "ברור!" אני עונה לה. ואז בזמן הציר היא לוחצת על האגן שלי – ואו, זה מדהים איך הכאב נעלם. היא מבקשת ממני להניח את היד על הגב התחתון ולהרגיש את עצם הזנב. היא ממש בולטת החוצה. "פה, זה הראש שלו" היא אומרת לי. והנה עוד ציר מגיעה והיא לוחצת ואני רק מקווה שעופרית לא תתרחק ותמשיך ללחוץ. טניה מחליפה את עופרית בתפקיד "הלוחצת" – אבל הלחץ שהיא מפעילה לא מספיק. אחרי שניים-שלושה צירים ואי-נוחות לבקש אני מכריחה את עצמי לבקש שטניה ועופרית תתחלפנה בחזרה. אחרי זמן מה, אני מרגישה שהסלון המואר והמרווח, והדיבורים ברקע מפריעים לי, מציקים וגורמים לאי נוחות. בשלב הזה אני כבר לגמרי מכונסת בתוכי גם בין הצירים, מאבדת עניין בסביבה, מרגישה שאני נעלמת. אני שוב נכנסת למקלחת. הפעם אני דורשת מטניה להיכנס איתי. היא מכוונת את זרם המים, מעסה לי בגב, מחבקת אותי, תומכת, נוגעת. המגע שלה משכיח מעט את הכאב. היא מזכירה לי לנשום נשימות עמוקות ואיטיות. אני נדהמת מהגוף שלי: אחרי כל ציר חזק תמיד מגיעים שני צירים חלשים יותר. ההבנה שקיימת מעגליות כזאת מאוד עוזרת לי להתמודד עם הצירים החזקים במיוחד.

יצאנו מהמקלחת. ניסיתי להעביר צירים כשאני נתלית על הסולם שעל הקיר וכורעת. ניסיתי לשכב על המיטה. לשבת על הכדור. להישען על הכדור. שום דבר לא עזר: הלידה המשיכה, הצירים הלכו והתגברו והכאב העצים לו. עופרית ותמי מציעות שאכנס לבריכה. אני לא בטוחה שאני רוצה. כל מה שאני מרגישה זה עייפות, שאני רוצה לישון ושאין לי כוחות להזיז את עצמי. עופרית מצליחה לשכנע אותי להיכנס לבריכה. המים היו נעימים, החמימות שלהם ליטפה את גופי, הרגשתי מעין חיבור פיזי עם המים. רציתי להתכסות בהם כמו בשמיכת פוך ולהירדם. עלה בי החשק לצלול לתוכם ולהעלים את הכאב. בשלב הזה הצירים כבר היו מאוד חזקים ומאוד צפופים. הנהמות הפכו לשאגות. הגוף שלי כיוון אותי לעמידת שש. יד שמאל תומכת מלמטה, יד ימין לוחצת על הדפנות של הבריכה, ידה של עופרית מלטפת אותה. באותו רגע הרגשתי שידה של עופרית זה מעין עוגן עבורי, כמו בסרטים הוליוודיים, הרגשתי איך היא מזרימה דרכה אנרגיה לגופי, ייחלתי שהיא לעולם לא תסיר את ידיה מידי. ניסיתי לנשום בזמן הצירים כפי שלמדתי בקורס הכנה – לא יכולתי, במקום זה, בקעו ממני קולות חייתיים. אני זוכרת שאחד הצירים זה היה כל כך עוצמתי שיצאה ממני שאגה שכיוונתי לתינוק – "תצא כבר!" צעקתי בקול זר שאינו שלי.

עופרית ותמי התעקשו שבין הצירים אני אסתובב על הגב ואתן לגוף להרפות, לשקוע במים ואשמור כוחות להמשך. סירבתי במשך הרבה זמן, כי רק המחשבה על זה שאצטרך להתהפך בחזרה מיד עם תחילתו של ציר עייפה אותי. אני אפילו כעסתי עליהן שהן מבקשות ממני את זה. בסוף, הקשבתי להן, הסתובבתי. וטוב שעשיתי כך. פתאום יכולתי להרפות. אפשרתי לידיים שלי לצוף חופשי על פני המים, מתחתי את הרגליים ונהניתי, גם אם לחלקיק שנייה, מהמים העוטפים. היו אלה רגעים קצרצרים של נחת. אפילו הצלחתי לשקוע בשינה קלילה בין הצירים. אני זוכרת שהסתכלתי למעלה לחלון, וראיתי שכבר חשוך בחוץ – "לאן נעלם כל היום?" – חשבתי לעצמי, "אני לא הרגשתי את הזמן בכלל". בערך בשלב הזה התחלתי להרגיש לחץ בטוסיק. בדיעבד נודע לי כי השעה הייתה 8 בערב.

השאגות נהיו יותר חזקות, חייתיות. הרגשתי את הראש לוחץ מטה בכל הכח, במהלך הציר אף נעתקה נשימתי מרוב העוצמה. טניה החזירה אותי ל"מוטב" – "תנשמי" – היא חזרה על זה בכל ציר וציר. הרגשתי את זוגתי איפשהו מאחור, לא ראיתי אותה, אבל הרגשתי את נשימתה לידי, שמעתי את קולה המלטף. היא החזיקה אותי וחיזקה אותי. עופרית הציעה שבמקום השאגות אנסה לומר "שששש…" – וזה הצליל שחיכיתי לו, הוא מאוד הקל על הכאב. הופתעתי עד כמה השפעה יש לגרון, הפה, הלשון והלסת שלנו על הגוף שלנו.

הרצון העז לשינה לא עזב אותי, רק התגבר עם הזמן. כל כך זעקתי לשינה טובה. אני זוכרת את עצמי כמעט בוכה מרוב העייפות, זוכרת שאמרתי שאין לי יותר כח, שאני רוצה להפסיק את זה כאן ועכשיו, לעשות הפסקה ולחזור לזה בהמשך… וכולן חיזקו אותי ואמרו שאני מתקדמת יפה, ושזה אוטוטו נגמר. ואני סירבתי להאמין להן וחזרתי לומר "לא, הוא עוד רחוק". עם כל זה, אני זוכרת שעברה בראשי מחשב צלולה "הרי אומרים שברגע שהיולדת מגיעה לכזה ייאוש במהלך הלידה, זה אומר שהלידה תגמר בקרוב". המחשבה הזאת חיזקה אותי, ואפילו שמחתי בתוך תוכי שאני ממש על גבול היכולת שלי להמשיך הלאה. תמי ועופרית הציעו שאני אכניס יד וארגיש את הראש של הקטנצ'יק. ושוב, סירבתי. פשוט פחדתי להרגיש שהוא עוד רחוק ולהתאכזב, למרות שהבנתי שאני כבר בפתיחה מלאה ושזה באמת לא אמור לקחת עוד הרבה זמן. בסוף, הכנסתי את היד, הרגשתי משהו, לא הייתי בטוחה שזה הראש, אבל לא הפסקתי לחזור על המשפט "הוא עוד רחוק, הוא עוד רחוק…". הן הציעו לטניה להכניס אצבע ולהרגיש, טניה לא היססה לשנייה, הכניסה והרגישה אותו. לדבריה הוא היה ממש קרוב, במרחק של שני פרקים של האצבע. סירבתי לשמוע. הייתי שרועה במעין משבר כזה, הכל היה מאוד מעורפל והייתי מאוד מכונסת בתוכי והשתוקקתי שהכל ייגמר ואני אוכל ללכת לישון. לא יודעת כמה זמן העברתי בבריכה, אבל בשלב מסוים עופרית הציעה שאצא, כי נראה שאני צריכה שינוי אווירה ושינוי תנוחה כדי לקחת את הלידה לשלב הבא. הסכמתי מיד, כי זכרתי שגם בספר "לידה פעילה" ממליצים בשלב מסוים לצאת מהמים ולתת לכח הכובד לעשות את שלו. יצאתי. וכאן מתחיל החלק ב' בסיפור –"שלב התחנות".

שלב התחנות:    

בשביל לעזור ללידה להתקדם החלפתי תנוחה כל 3-5 צירים בערך לפי הוראותיהן של תמי ועופרית. בשלב הזה הייתי מאוד ממושמעת. לא התווכחתי ולא התעקשתי כמו מקודם. סמכתי על המיילדות שלי ואם עד עכשיו לא הרגשתי צורך ממשי במעורבות שלהן, אז עכשיו נתתי להן להוביל אותי. ממה שזכור לי התנוחות היו: 1. על המיטה, שוכבת על הצד, מחזיקה ברך ימין כמעט ליד האוזן ודוחפת. 2. על המיטה, שוכבת על הגב, מחזיקה את שתי הברכיים ליד האוזניים. 3. נתלית על הסולם וכורעת בכל ציר הכי נמוך שאפשר. 4. על הכיסא ההולנדי, כשטניה מאחורי ותמי נותנת לה קונטרה בגב. אני מחזיקה או רגל אחת או את שתיהן בידיי במעין תנוחת צפרדע הפוכה. או שאני מניחה את שתי הרגליים על הכיסא עצמו ומחזיקה (ולוחצת) בידה של עופרית. 5. על האסלה. אני לא זוכרת הרבה מה"תחנה" הזאת. איך בכלל הגעתי לאסלה? רק זוכרת שעופרית ישבה מולי בעודי מוחצת לה כל מיני איברים שוב. ככה עברתי מתחנה לתחנה וככה קידמתי את התינוק במעט בכל פעם.

באחת הפעמים כשהייתי על הכיסא, עופרית אמרה לי לשים יד ולהרגיש את הראש. את האמת, לא הייתי צריכה לשים יד, כי הרגשתי היטב את השריפה בכניסה לנרתיק. ידעתי שהראש כבר ממש בפתח ומאוד שמחתי להרגיש את השריפה הזאת. אפילו ציינתי לעצמי שתחושת השריפה לא כזאת כואבת כפי שמתארים אותה. שמתי יד על הראש של התינוק, ליטפתי ועודדתי אותו. הרגשתי שאני נוגעת במשהו רך וחם בגודל של כדור פינג-פונג. משהו בתוכי צייץ שהדרך עוד ארוכה וייקח עוד לא מעט זמן עד שהוא יצא לעולם. מתוך ההבנה הזאת, חזרה אליי הצלילות. חזרתי למציאות. הייתי לגמרי נוכחת בסיטואציה, לחצתי בכל הכח בכל ציר. כל כך רציתי לנשום אותו החוצה, כפי שלמדנו בקורס, אבל לא יכולתי ולא רציתי לעצור את הגוף שלי ממה שהוא החליט לעשות. אז לחצתי וצעקתי ונלחמתי בלסת שלי. היא כל הזמן התכווצה, ואני ניסיתי להרפותה ולא תמיד בהצלחה. לא תמיד לחצתי בצורה יעילה ועופרית כיוונה אותי בכל ציר: תלחצי! לא לפנים! לא לבטן! לטוסיק! בשלב מסוים היא אמרה לי בטון רציני ביותר שאני חייבת להתפקס ולמצוא כוחות שאיתם אני אוכל להוציא את הילד שלי. כי אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומי. אני חייבת לציין, שהרגשתי ננזפת, הרגשתי שאני מאכזבת את עצמי, את המיילדות שלי, את התינוק שבתוכי. הרגשתי גם עלבון. הרי זאת הפעם הראשונה שאני יולדת, איך אני אמורה לדעת איך ללחוץ ? כל המחשבות וההרגשות האלה נעלמו בין רגע עם הציר הבא. האכזבה התפוגגה ובמקומה רוח קרב תפסה מקום בראשי. לחצתי עוד יותר חזק ועוד יותר יעיל. ובכל פעם שהצלחתי לקדם אותו עוד טיפה, קיבלתי אינסוף עידוד.

ושוב אני מחליפה תנוחה, ושוב עופרית "נוזפת" בי, ושוב אני מוצאת כוחות ללחוץ. וככה זה המשיך, והמשיך, והמשיך, ולא ראיתי לזה סוף. ההתקדמות הייתה מאוד איטית. בכל פעם שאני מקדמת את ראשו של אדם בכמה מילימטרים, הנרתיק כמו שואב אבק, מחזיר אותו פנימה. אני לא ראיתי בעיניים, הבנתי שאני חייבת להוציא את התינוק הזה מתוכי, הייתי מוכנה ללחוץ גם בין הצירים. והצירים אגב, הלכו והתמעטו. הרחם התעייף. הצירים הפכו להיות קצרים יותר ופחות יעילים. עופרית כיוונה אותי בתחילתו של כל ציר: "חכי, אל תלחצי, חכי לשיא", ואז בשיא: "עכשיו, עכשיו תלחצי!".

בשלב הזה, תמי בדקה דופק של אדם אחרי כל ציר וציר. יש לציין שלאורך כל הלידה הדופק שלו היה יציב. ואז היו שני צירים שאחריהם הייתה ירידה קלה בדופק. הידיעה הזאת דרבנה אותי עוד יותר להתפקס וללחוץ הכי יעיל שיכולתי. אני דיברתי איתו, ליטפתי את ראשו והרגשתי הכי בטוחה בעולם בגוף שלי ובתינוק שלי. עם כל זה, הנרתיק שלי סירב לשחרר, הפרינאום היה קשה כמו אבן (ממש שלחתי יד והרגשתי את הקשיחות), ההתקדמות הייתה איטית והראש של אדם היה נשאב בחזרה בכל ציר. בדיעבד סיפרו לי שהמצב הזה נמשך די הרבה זמן, אני בתורי לא הייתי בכלל מודעת לשעון. ברגע מסוים עופרית אמרה בנחישות רבה שצריך לעשות חתך. היא אמרה את זה לתמי, ואני קלטתי ומיד הבנתי במה מדובר. ברגע זה הרגשתי מעין הקלה. זה הרגיש כאילו מישהו סופסוף בא לעזרתי ויוריד קצת אחראיות מהכתפיים שלי. משפט אחד הדהד לי בראש באותו הרגע, משפט מרשימת המשפטים המחזקים שקיבלנו בקורס הכנה ללידה, משפטים שנהגתי לשמוע מדי יום בכמה חודשים האחרונים והוא: "אני מקבלת באהבה ובהבנה כל תפנית שהלידה שלי מביאה עמה". עופרית לא חתכה מיד. עברו עוד הרבה צירים לפני החתך, חיכינו בתקווה שכל ציר יביא להתקדמות משמעותית. אבל זה לא קרה. בסוף, עופרית עשתה לי הרדמה מקומית וחתכה. לא הרגשתי את הכאב, הרגשתי ואפילו שמעתי את הרקמה נחתכת, ראיתי את הכאב ודאגה בעיניה של טניה ובפנים הרגשתי שאני פשוט רוצה להמשיך ללחוץ וחיכיתי לציר הבא. כמה וכמה צירים באו והלכו עד ששמעתי את טניה צועקת לי בקול חנוק ומרוגש "הראש בחוץ!". ואז עברו עוד כמה רגעים וראיתי את עופרית מרימה את אדם ומניחה אותו עליי. ואו! איזו הקלה! הוא כאן, חמים וחלקלק שוכב עליי, קרוב לליבי, ורדרד ובוכה. אדם הגיח לעולם בשעה 1:06 בלילה של ה-23 במאי 2016.

שתי לידות מדהימות התרחשו בהפרש של שנתיים בבית יולדות בגדרה. לאורך המסע הזה, אני וטניה זכינו להכיר זוג נשים מחבקות ועוטפות, מקשיבות ותומכות. ארבעה זוגות ידיים חמות ואוהבות שליוו את שתינו ברגעי השיא של חיינו, וסייעו לילדים שלנו להיוולד לעולם הזה בשלווה ובנחת.

סיפור לידת הבית שלי מתחיל הרבה לפני שילדתי בלידת בית. הוא מתחיל כנראה בפגיעה המינית שעברתי בילדותי.

יש לי שלושה ילדים. ילדתי שלוש פעמים. את שתי הלידות הראשונות עברתי בבית חולים. כך עושות כולן בעולם ממנו אני מגיעה.
לא חשבתי בכלל שיש אפשרות אחרת. הלידות שלי היו "טובות" בכל מובן אובייקטיבי או מדד חיצוני: שתיהן בזמן,
עם תינוקות בריאים במשקל תקין, ללא חתכים או קרעים וללא סיבוכים רפואיים.

אבל בשתיהן נותרתי עם חלל בתוכי. משהו נפער בי.
החלל קיבל פנים שונות: גוון דכאוני, גוון חרדתי, הימנעות הולכת וגוברת ממגע עם הגוף שלי.
אבל החוויות הללו הוטמנו. הושכחו ממני. מסביב אמרו "העיקר שהוא בריא". וזה באמת העיקר.

ובשלב מסויים רצינו ילד שלישי. וזה הגיע. ויחד עם שני הפסים על הסטיק- הרגשתי שחרב עליי עולמי.
אבל רציתי בזה. וחיכיתי לזה. ועדיין… חרב עליי עולמי.

עבורי זו הייתה קריאת השכמה והיה לי ברור שטמונה פה הזדמנות להבין מה קורה לי. מה בידיעה על הריון אותו רציתי- מביא איתו עוצמות גבוהות כל כך של כאב. אז התחלתי לקלף את השכבות.

זה היה קשה וכואב. לראשונה העזתי להתבונן בחוויות שנצרבו בלידות שעברתי. הבנתי יותר ויותר שאותן חוויות היו מוכרות לי. מוכרות לגוף שלי. לנשמה. בגיל עשר סגרתי חזק חוויות דומות. את התחושות והמחשבות. אבל כל הריון, ובעיקר כל לידה- פתחו לאיטן את הפצע מחדש.

התמזל מזלי ויש לי בן זוג אוהב, רגיש וקשוב. שילבנו כוחות ויצאנו למסע למפגש והיכרות עם המטען שנשאתי. במסע הזה בניתי לעצמי תשתית של מה שאני מרגישה שאני צריכה, כדי לייצר חוויה חדשה. אחרת. התחלתי להתנסות בלהקשיב פנימה. וכך התגלגלתי לערב פתוח ב"בית יולדות".

ישבתי שם. הקשבתי לקולה של תמי. התבוננתי בפניה של עפרית. למחרת בבוקר כבר נרשמנו. אפילו לא לגמרי ידעתי על מה אני הולכת. אבל כמו שאמרתי- אני מקשיבה פנימה והבטן אמרה לי שכאן אפשר לסמוך.

קבענו פגישה ראשונה במה שיהפוך להיות "ליווי הריון" מסוג שלא הכרתי קודם. זה לא שלא מעניין אותן ספירת הדם שלי, העלייה במשקל או תנוחת העוברית. אבל אני הייתי מולן. אישה שלמה.
את החודשים שעברו הן השקיעו בללמוד אותי. להכיר כל מה שאפשרתי להכיר: החוזקות, החולשות, הפחדים והמשאלות. הן לא שאלו מה שהרגישו שאני לא בשלה לומר, אבל הן הבינו.

ברגישות, בעדינות, בחמלה ובחיבוק- אפשרו לי להסיר שכבות של חרדה וכאב. לימדו אותי ליצור קשר עם העוברית שבתוכי, לסגל חוויה של שליטה ובטחון בעצמי, בגוף שלי ובתינוקת המתהווה.
תוך שמירה על רף ברור של סטנדרט רפואי- הן כיבדו כל צלקת, שהניבה צרכים שונים. גם כשהנטייה שלי היא לוותר על רצונותיי- הן החזירו אותי תמיד לעצמי, כשהן מלוות אותי לעצמי יד ביד.

הלידה התרחשה בשבת בבוקר. בשלווה הקסומה של המושבה בגדרה. עפרית קיבלה את פנינו וחיכתה לנו בחיוך ובחיבוק. חיכה לי גם הבית שכבר הכרתי היטב. המיטה, השירותים, הבריכה, הריח המוכר.
בלי צפצופים של מכשירים, בלי המולה של אנשים. בטמפרטורה המדוייקת. בתאורה המדוייקת.
עפרית נכחה איתי בכל רגע, אבל בענווה ובשקט שכל כך אופייניים לה- אפשרה לי להרגיש אותה במרחק הבטוח ובמינון הנכון לי. היא לחשה לי "את נהדרת", הסתכלה לתוך עיניי. הניחה יד רכה על גבי. לאורך הצירים הייתה קשובה אליי ונתנה לי להוביל ולהרגיש שאני יודעת מה נכון. אני בחרתי את התנוחות. את מידת החשיפה של הגוף. את הקצב.

המיקוד של הכוחות שלי בלידה, ולא בגורמי הדחק- אפשרו לי "לדבר" עם התינוקת תוך כדי. החוויה הייתה שאני מובילה אותה בתעלת הלידה. אנחנו צוות!
והיא נולדה.

לראשונה מבין שלושת הלידות- הנקתי אותה מייד. היא רצתה בזה ואני רציתי בזה. לא שלא אפשרו לי בלידות הקודמות. אני אפילו לא יודעת אם היו מאפשרים. אבל בלידות הקודמות לא הייתי מסוגלת.
בדקות שלאחר הלידה ישבנו יחד- בן זוגי, תמי, עפרית, אני והתינוקת החדשה שלי. תמי הכינה תה צמחים.
הרגשתי עטופה, אהובה ומוגנת. ואת הלילה הראשון שלאחר הלידה ביליתי במיטה שלי עם התינוקת שלי.
הפעם לא היה חלל. הייתי שלמה. בגוף ובנפש.

הליווי של עפרית ותמי נמשך גם אחרי הלידה. ביקור בית, תמיכה וייעוץ ופגישת "עיבוד לידה" כעבור כמה שבועות. בפגישה אמרתי להן שהבנתי סוף סוף את המושג "הצלת נפשות".

יש המון סיבות לרצות ללדת אחרת. לבחור בלידת בית.
מקרב הנשים היולדות, יש לא מעט עם הסטוריה של פגיעה מינית. אני יודעת היום מה שלא הצלחתי לדעת מוקדם יותר- שהמפגש שלי עם בית החולים, עם הזרות שבצוות חדר הלידה, עם המכשירים, עם הטמפרטורה הקרה, עם חשיפת הגוף שלי, עם המגע הפתאומי, החודרני, עם אי הודאות, עם כאב ואפילו עם העירוי- גירדו פצעים רדומים ויצרו מצוקה אמיתית שלא ידעתי לתת לה פשר והותירה אותי בודדה ומבולבלת. חסרת אונים ופגיעה.

העולם המערבי היום יודע שקטינים "נפגעי עבירה" זקוקים למענה מרפא, שיצמצם ככל הניתן את המפגש המחודש עם טראומה, חשיפה וחודרנות. לצורך זה הקימו "מרכזי הגנה" שנותנים מעטפת שקיימים בה כל המענים המקצועיים, והעבירו את הטיפול בילדים אלה מהמשטרה אל "מרכזי ההגנה".
המפגש שלי עם "בית יולדות" היה בבחינת "מרכז הגנה" עבורי. בטוח, הדרגתי, מוכר. "בית יולדות" העניק לי חוויה עמוקה של בטחון, שליטה ובחירה בכל רגע מחדש.

אני ברת מזל על האפשרות שהייתה לי לפגוש בזה. לרצות בזה. לבחור בזה. לי התאפשר תיקון.

ב"בית יולדות" נולדה ביתי השלישית. אבל נולדתי גם אני. ועבורי נולדה שם גם תקווה.

אל תמי ועפרית, המיילדות שלנו הגעתי בשבוע 12, סוף חודש שלישי.
הן שאלו אותי מה אני עושה אצלם בשלב הזה (הן רצו לומר – כל כך מוקדם, אבל לא אמרו את זה ככה).
לא ממש הבנתי מה הן רוצות וגם לא ידעתי לענות להן. ”מה זאת אומרת?“ אמרתי, ”אני רוצה ליווי של מיילדת“ – לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק.
”באתי אליכן“, הסברתי בסוף, ”כי אני רוצה ליווי להיריון שתומך בי. הרופאת נשים שלי לא כ“כ עונה לשאלות ובעיקר מחלקת הוראות, ורציתי שתהיה לי אלטרנטיבה. גם לנקודת המבט שלה, גם להפחדות למיניהן, ובעיקר…. תמיכה“.
רציתי תמיכה אמיתית. רציתי שיהיה לי למי להתקשר, את מי לשאול, מישהיא שתוכל להדריך אותי. שתהיה לי בעלת מקצוע שאוכל לסמוך עליה – מן המקצועות העתיקים בעולם שנושאים חכמה וניסיון נשיים של אלפי שנים – מישהיא שתקשיב לי ואני אוכל להקשיב לה.
לא פקודות, הוראות והפחדות, וזלזול כזה או אחר בתחושות ובשאלות לגיטימיות.
כשתמי ועפרית שאלו אותי ואת גיל על לידה – כי מסתבר שאצלן גם אפשר ללדת – אמרתי שאני לא יודעת. אני רק בחודש שלישי, ולא ממש מצליחה לראות או לחוש קדימה. זה היה נראה לי מאד מפחיד לא ללדת בבית חולים. הן הנהנו בהבנה ואמרו שאם נחליט לא ללדת אצלן זה יהיה בסדר, רק שמתישהוא נצטרך לקבל החלטה. בדיעבד אני מבינה שהצחקתי אותן – הרי התייצבתי אצלן כל כך מוקדם – אבל תכלס לא היה לי מושג. כמו ברוב ההיריון, או לפחות חציו, באמת שלא היה לי מושג מה אני עושה ולמה בדיוק, חוץ מזה שפועם בי אינסטינקט חזק ואני הולכת איתו, קצת כמו חיה.
אני כן יודעת לומר שבנוסף להקשבה והכבוד לתחושות הבטן והלב, היה שם גם רצון מודע לחפש אלטרנטיבה לקור, למתכתיות, לניאונים ולהתנשאות הרופאים ומכשיריהם על הגוף, ועל החכמה העמוקה ששוכנת בו.
מדי שבועיים הגענו לפגוש את תמי ועפרית, ששאלו והתעניינו, ליוו והביאו הרבה נושאים למודעות. ככל שההיריון התקדם הרגשתי שאם אלוהים תעזור לי ואצליח ללדת באופן טבעי אני מאד רוצה שזה יהיה במקום כמו שלהן, בליווי מהזן הזה, הזן האוהב. האפשרות הזו ריגשה אותי מאד ויחד עם זאת הציפה פחד גדול – מאד. אמרתי לעצמי שאנסה ואם לא יילך, ונגיע לבית חולים לא נורא – לפחות ניסיתי ועשיתי את המיטב. האמת היא שמאד פחדתי. פחדתי, ואני מאמינה שכחברה אנחנו מאד פוחדים וחרדים מהיריון, מלידה, וממוות. שלושתם טבעיים. שניים מהם עובר כל אדם חי. את הראשון מסוגלת לחוות כחצי מהאנושות. תהליכי חיים שהרחקתם והדחקתם בחברה מייצרת בורות, ניכור מעצמנו, ואני מאמינה שגם הרבה מאד כאב וסבל שאין בהם הכרח. נכון, לידה זה כואב. מאד. אולי הכי כואב שיש. אבל זה גם תהליך טבעי, זה תהליך בריא שאנחנו יכולות ומסוגלות לו. עובדה. יש כל כך הרבה עובדות מהלכות כאלו! אנחנו יכולות. גם אם אנחנו צריכות עזרה כזו או אחרת, אנחנו יכולות לו.
לאורך כל התקופה בה ’לא ידעתי‘, קראתי על לידות בית, על לידות בכלל, ובעיקר על גוף האישה, למה הוא מסוגל וכיצד הוא יודע להגיב לכל מיני מצבים ותחושות. איך כשהגוף שלנו חווה אהבה עמוקה וקבלה הוא יודע להיפתח (כן! כמו בסקס! תפנימו בנים!), איך כשאנחנו נפגשות עם המכאובים והפחדים ונושמות אליהן, הגוף יודע גם לשחרר אם מובילים אותו לשם. כאדם רגיש ידעתי שכל הפרעה, כל ריח, כל מפגש עם אדם שלא יבוא לי טוב במהלך הלידה יגרמו לגוף שלי להתכווץ ולהיסגר בתגובה. וכך התגבשה החלטתי ללדת לידת בית, בבית שהוא אמנם לא שלנו, אבל חם לא פחות. לגיל היה את התהליך שלו ולמזלי הוא הגיע לאותה מסקנה כמוני :-)
מהרגע שגיליתי שאני בהיריון, קיוויתי ופיללתי לדבר אחד מרכזי: שהבן שלי, הבן שלנו, יוולד לידיים אוהבות. לסביבה שתכיל ותוקיר את העדינות והחסד שבהגעת תינוקות-נשמות לעולמנו, שהחוויה וההטבעה הראשוניות יהיו של חום אנושי ואהבה אינסופית – כן, גם בחומר. ידעתי, וגם היום אני יודעת, שאין לי שליטה באמת – לא על מהלך ההיריון ועוד פחות על מהלך הלידה. אלו שני נעלמים מאד גדולים, היריון ולידה, ולכן הם גם כל כך מפחידים. אבל בתוך הנתונים האלו, ידעתי שאעשה ככל שאני יכולה שיהיה לנו טוב – לעובר ברחם ולי. תזונה טובה, נשימה, פעילות נכונה, מנוחה נכונה.. וכמה שיותר בחירה מיטיבה עם המלווים והסובבים אותנו. למדתי גם לבקש עזרה כשהייתי צריכה. רוב ההיריון הייתי מאד ברגישות ומאד מכונסת. היום אני מבינה שזו ההתכנסות שלפני הפריצה הגדולה.
ככל שהלידה התקרבה פחדתי. זה לא היה במודע ולא בשליטה, ואפילו לא ידעתי לומר את זה לעצמי בכנות, אבל פחדתי מהלא נודע הגדול שלפניי. גם במהלך הלידה פחדתי מאד.
מעיין שלנו נולד ב2 דקות ל9:00 בבוקר של יום שישי, ה3.6.2016. הוא נולד לאחר 6 שעות, מתוכן כ4-5 של צירים כואבים מאד, ועוד בערך שעה שבה חשבתי שאני הולכת למות, להתפקע, להיקרע לגזרים. בפועל, כמעט ולא נקרעתי. לאורך כל הלידה כמעט ולא יכולתי לדבר, להוציא הגה – חוץ מלצעוק כשממש כאב. כל כך כל כך פחדתי וכל כך כאב לי. הייתי עסוקה בלנשום, להרגיע את הפחד, לנסות ולהכיל את הכאב, להתפלל. לכל אורכה התפללתי בלב – התפללתי לשלומנו, התפללתי להתגבר על הפחד, התפללתי לאהבה, הלא היא ממיסת הפחד, שתציל אותי; התפללתי שלא אמות, נשמתי וביקשתי וחיפשתי בלב את הכוח לעבור את הכאב ולהצליח לתת לגופי להיפתח כפי שהוא יודע, להיפתח כדי שאוכל ללדת. גופנו נפתח באהבה.
מעייני שלנו יצא לעולם ישר לחיבוק על חזי. הייתי מותשת אבל מרוגשת מהמפגש. כמה שיער היה לו! זה היה מפתיע….
אני כותבת מילים אלו כי אנחנו נמצאות במערכה נוספת על הזכות לגופנו, על זכותנו לבחור איך ואיפה נלד, ובליווי מי. החשיפה של רגעים כל כך אינטימיים אינה קלה לי, אבל השעה והתקופה קוראת להתייצב בקול צלול וברור ולעשות מעשה. השיתוף הזה מטרתו להעלות שאלות ואת מודעות הציבור וציבור הנשים בפרט לגבי זכויותיהן, ולגבי יכולותיהן. הפחד מלידה, כמו גם הפחד מן המוות, הוא טבעי ואולי מחויב תהליך הבריאה. אבל לצידו, מתקיימת גם היכולת, שהיא יכולת אדירה ומפעימה: זה לא מקרי שיש כל כך הרבה גורמים ולחצים שמעוניינים לשלוט דווקא בתהליך הלידה של נשים. אנחנו חייבות לחזור ולהאמין בעצמנו, לחזור ולהאמין ביכולות של גופנו. אין זה אומר ביטול ההישגים של הרפואה המודרנית, אין זה אומר שכל הלידות זהות – כל אישה ודרכה ללדת, כל אישה וההתמודדות שלה, ובעיקר, כל אישה והבחירה שלה. זו גם לא קריאה רגשנית שעוצמת עין בפני הסכנות הממשיות שיכולות להתפתח בכל לידה – בבית, במרכז לידה טבעית, או בבית חולים. זוהי קריאה לנשים, וגם לגברים, לחזור ולהאמין בעצמנו ולתת מקום של כבוד, אהדה ורגישות לגופנו וליכולות שהוא נושא בקירבו. אנחנו חייבות לחזור ולהאמין שבכוחנו להרגיש ולהתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו, הפחד מן הלא-נודע, הפחד מן המוות ,כמו גם הפחד מן החיים עצמם. כשנכיר בו, כשנתמודד עימו, נוכל גם להתגבר ולצמוח ממנו, נוכל גם ללמוד לתת לגוף להרפות, ולתת לו ללדת.

*חשוב לי להוסיף ולספר שחיפשתי וקיבלתי תמיכה רבה לתהליך שלי, מנשים מגוונות ויקרות (מרפאות, אחיות, חברות) וגם מבן זוגי,
שלולא הם אני לא יודעת אם היו לי האומץ והאמונה לבחור את הבחירה הזו.
אנחנו לא לבד, אף פעם. מיצאו את השבט שלכן, בקשו עזרה.
והנה לכם: שמחה צרופה, ילד בריא, שובב ושמח! וההורים שלו גם

סיפור ההיריון של ירדן:
שבוע 12

ליל שבת. אחרי קצת התכווצויות שהיו בארוחת שבת התעוררתי באמצע הלילה מכאבים. אני מעירה את האיש שלי ושולחת אותו לנסוע להביא את אחותי לשמור על הילדים כדי להגיע למיון. הוא מהסס רגע כי שבת ואני אומרת שאם הוא לא יוצא עכשיו אני נוסעת לבד, והוא מיד יוצא. בזמן שהוא לא בבית הכאבים חזקים ואני חושבת שזו הפלה. אחותי מגיעה. נוסעים.
בUS ראו עובר ודופק ונוזל שהרופא לא הבין מהו. במיון סיפרתי שלאחרונה קצת שרף לי במתן שתן וכולנו היינו בטוחים שהתכווצויות נובעות מדלקת בדרכי השתן. חזרנו הביתה עם אנטיביוטיקה ותחושה שהכל בסדר.
אחרי יומיים עדיין התכווצתי מאד אז קפצתי מהעבודה למרכז בריאות האישה ממול וביקשתי לראות רופא. הרופאה עשתה US אמרה שהכל בסדר וזהו.

שבוע 14

סקירה מוקדמת. הכל נראה מצוין ויש אישור סופי שזו בת. אני מאושרת, מגיעה לי בת אחרי 3 בנים. ואז, הרופא עוצר ומכווץ גבות. עובר עם המתמר עוד פעם ועוד פעם מודד שוב ושוב. יש המטומה גדולה בין הקרומים קרוב לצוואר הרחם. מסתבר שההתכווצות ההן היו חלק מדימום רציני שם בפנים ולא קלטנו את זה. עכשיו צריך מנוחה ולחזור לרופא המטפל. אני הפוכה לגמרי. מנסה לקבל החלטות לגבי העבודה והמטופלים ולא לגמרי מבינה מה המשמעות של מנוחה בשלב זה. אני מתקשרת לעפרית, יודעת שהיא חלק מהסיפור כך או אחרת ושזה הזמן הנכון להתחיל עם הליווי שלה ושל תמי. אנחנו מנסות לפענח ביחד את המשמעות של מנוחה. היא אומרת שאני צריכה לעצור רגע ולהקשיב. להקשיב להריון הזה ולהבין מה נכון לי ולו. אני לוקחת את המשפט הזה איתי ומאותו רגע נורא מנסה להקשיב להריון ולא להגדרות כמו מנוחה ושמירת הריון.
הרופא המטפל מסביר שצריך שמירת הריון. שההמטומה הזאת לא זניחה כמו שאני מנסה לחשוב. אני מדברת על לידת בית והוא אומר שקודם נראה אם אגיע לשליש השלישי. מצטרפת הגדרה חדשה- הריון בסיכון ואני עוברת למעקב במחלקה בקפלן.
אני לוקחת חופשת מחלה שנמשכת עד כמעט אחרי החגים אבל אחרי סוכות אני כבר שוב בלו"ז מלא, לא יכולה להרשות לעצמי להשאר עוד בבית. הבטחתי לעצמי להוריד עומס וזה לא הולך. לא מצליחה לא להתנדב לקחת עוד אינטייק ועוד אחד כששואלים מי פנוי. תו"כ פעם בשבועיים מגיעה למעקב במחלקה להריון בסיכון, במקביל פעם בחודש ואז פעם בשבועיים אצל עפרית ותמי בבית יולדות. מחכה לפגישות איתן כמו לאוויר.
בכל פעם שמגיעה למעקב במחלקה מוצאים משהו מטריד חדש ואני נשארת מבולבלת ומעורערת עד שמגיעה שוב לעפרית ו/או תמי ונרגעת. מרגישה שיש כיוון, יש הגיון. אני רוצה לדעת שאוכל ללדת בבית יולדות אבל אף אחד לא מוכן להבטיח לי את זה. עפרית אומרת שזה הסיפור של ההיריון הזה. שאם הסיפור של ההיריון של איתי היה סיפור של התלבטות, אז כאן אנחנו באי הידיעה. ותמי, כוחה בשאלות. שאלות שגורמות לי לחשוב, לנסח לעצמי מחדש תחושות ואמיתות.
ההיריון מתקדם, אני מוכנה לשהות באי הידיעה ועם הזמן ההמטומה הולכת וקטנה ואני מתרגלת אליה. יודעת שהיא שם אבל פחות אכפת לי ממנה עם הזמן. כל יום שעובר מוכיח לי שהכל בסדר וכך גם יהיה.
אני מגיעה לכל מיני פיוסים והשלמות בדרך. מקבלת את זה שגם אם הכל בסדר הלידה לא תהיה בבית בכל מקרה אלא בבית יולדות כי האיש לא רוצה בבית ואני בוחרת לא להיאבק על זה. בפגישה מאד משמעותית עם עפרית, אני מתפייסת עם השלייה שלי, לומדת לאהוב אותה יותר, פחות לכעוס עליה ולראות אותה כמטרד. אני מבינה שהיא הקשר ביני ובין התינוקת שלי, נותנת לה את הכבוד שמגיע לה כזאת שמזינה אותה.
בפגישה אחרת תמי שואלת על הקשר שלי עם העוברית, ואני אומרת שאנחנו צוות, שאנחנו משתפות פעולה כדי שתהיה לנו לידה טובה. שאחרי הלידה אני אהיה לגמרי שם בשבילה באופן כמעט חד סטרי, אבל כרגע אני והיא אחת בשביל השנייה באותה מידה. הניסוח של הדברים מרגש אותי. לא ידעתי שככה אני מרגישה.
מגיעה לשליש השלישי. אני מבקרת אצל הרופא המטפל כדי לנסות להבין קצת יותר ממה שמתאפשר במחלקה שבה אני פוגשת רופא אחר בכל פעם. בעיקר חשוב לי לצאת ממנו עם אוקי ללידת בית ואת זה אני מקבלת. יודעת שזה מה שהאיש צריך ואני שמחה שאני יכולה לתת לו את זה.

שבוע 39

אני מרגישה שהלידה עוד רחוקה. אני והאיש מחליטים שזו תהיה שבת שקטה. כבר אין לי כוח לצאת וההורים שלי מגיעים רק בערב כך שבמהלך היום אנחנו לבד בבית עם הילדים. מיום שישי יש לי צרים מדי פעם. אני מתעלמת מהם ויודעת שהלידה עוד רחוקה. אלו סתם צירים שעוד יבואו וילכו הרבה עד הלידה.
בשבת אני מסדרת ארונות בגדים, את המגירות במטבח, את השידה של התינוקת. האיש טוען שאני עושה דברים שלא מתאים לעשות בשבת ועוד משתפת את הילדים. כל השבת אני לא יושבת לרגע. ועדיין, עוברת שבת נהדרת. אני מרגישה שמחה ואנרגטית. קינון זה נפלא. הבית נראה נהדר.
בצאת השבת מסמסת לעפרית שכל השבת היו צירים, שעדיין יש, אבל אני יודעת שזה לא לוקח לשום מקום ואני סתם מעדכנת ליתר בטחון.
עפרית לא מוותרת לי. שואלת קצת יותר, כל כמה זמן הצירים מגיעים, איך אני מרגישה… תוך כדי ההסתמסות (שמתקיימת במקביל לארגון ארוחת הערב לילדים) אני מבינה שהצירים הולכים ומצטופפים. אני עדיין בטוחה שהלידה רחוקה אבל מבטיחה לעדכן את עפרית.
אני נכנסת למקלחת ומנסה להכניס אצבע, להרגיש את צוואר הרחם. אני מרגישה את הראש של התינוקת ממש נמוך, ממש יכולה להרגיש אותו לוחץ על הנרתיק. אני נבהלת. פתאום חוששת שאלד בטעות, במקלחת.
אני חוזרת להסתמס עם עפרית והיא מציעה לדבר בטלפון, מרגיעה אותי. עוזרת לי להבין שהלילה אני יולדת, אבל לא כרגע. אנחנו מחליטות שכל אחת מאתנו הולכת לנוח ואני אעדכן בהתפתחויות. שולחת הודעה למזכירה בעבודה ומבקשת ממנה להתקשר בבוקר למטופלים שלי ולעדכן שלא אגיע. מבינה שפרידה מהצוות כבר לא אעשה עם תינוקת בבטן.

סיפור הלידה של ירדן:

אני יושבת עם האיש מול הטלוויזיה, צירים באים והולכים. לא כל כך מפריעים לי. רואים איזו שטות, המרוץ למיליון או משהו כזה. אולי אפילו האח הגדול.
לקראת עשר אני מרגישה שעברנו שלב. לצירים יש קצת יותר נוכחות, אני מתזמנת אותם ושולחת לעפרית. יש להם סדר, הם מציירים תמונה. אני יודעת שאני רואה עכשיו את התמונה מאורגנת אבל באותו זמן החוויה הייתה של פיזור, הרגשתי לא אסופה. אולי לכן הרגשתי צורך להתקשר לאימא שלי לבקש שתבוא ולהתקדם לכיוון יציאה לבית יולדות. התארגנתי ברוגע, יודעת שאין בשביל מה למהר. הרגשתי שאני יוצאת לדרך בעיקר כי כבר אמרתי לעפרית וכי קראתי לאימא שלי ולא היה לי נעים שהקפצתי אותן מוקדם מדי.
ובאמת הגענו לבית יולדות מוקדם. צירים רגועים, נעימים אפילו. קצת קשה לי למצוא את עצמי אבל אני לא סובלת. אולי לא יודעת לאן לכוון את ההתרגשות. עפרית קצת מעסה לי את הגב, מפטפטים קצת ואז ברגישות היא מפנה את החלל. אני נשארת לשבת עם האיש על הספה, מתקשקשים מול המחשב הנייד שהוא הביא איתו. אני משנה תנוחות בהתאם להתקדמות הצירים עד שאני אומרת לעפרית שעברנו עוד שלב. התחושה הזאת מרגשת אותי גם עכשיו. הידיעה הברורה של עליית מדרגה בכל שלב בלידה.
עפרית מגיעה ועוזרת לי עם כל ציר בנפרד. אני עומדת והיא מאחורי, לוחצת לי על עצמות האגן בכל ציר. אני מתפעלת מכמה שזה עוזר. מוכנה להמשיך ככה לנצח אבל קשה לי לעמוד. אני הולכת לשכב קצת במיטה ועפרית מקשיבה לדופק. הכל מצוין.
אני לא מוצאת את עצמי על המיטה. מנסה לנוח אבל כואב לשכב ואני מרגישה שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי. לא בא לי כלום. בסוף נכנסת למקלחת ושם נרגעת. טוב לי להיות לבד. אבל אני מתעייפת מהעמידה הממושכת ויוצאת. מתיישבת לנוח ועפרית מציעה להכניס כיסא או כדור למקלחת. לא בא לי. אני מנסה להיכנס שוב למקלחת אבל זה כבר "לא זה". יוצאת ושוב מחפשת את עצמי. התחילו למלא את הבריכה וטוב שכך. ברגע שאני בפנים אני נרגעת. נעים לי. תמי הגיעה בינתיים עם החיוך שלה. ואני מתה על החיוך שלה. היא מציעה לי לבדוק שוב את צוואר הרחם. אני מפחדת לבדוק ממש פתיחה אבל מכניסה אצבע אחת ומסמנת לה על האצבע עד לאן יכולתי להכניס אותה, כמה הראש קרוב. [זה מקסים אותי, לדעת שעקבתי אחרי הירידה של הראש, שבכל פעם שהכנסתי אצבע הוא היה קרוב יותר, בכל פעם סימנתי לתמי קרוב יותר לקצה האצבע.]
הצירים חזקים, כואבים ואיכשהו נעימים לי. אני לא מפחדת מהם. נשענת על שפת בריכה מול האיש ומחזיקה אותו בכל ציר. נושמת. בין הצירים אנחנו מפטפטים וצוחקים. עפרית נעלמה, אני מבינה שהלכה לנוח. השלישייה שלי, עם האיש ותמי מספיקה לי. אני מבקשת מהאיש שישים מוזיקה ובאופן טיפוסי לי יודעת גם איזה שיר אני רוצה אבל לא זוכרת איך קוראים לו… נו.. ההוא.. השיר שהקטן שלנו יודע בע"פ ושר כל הזמן בבית… האיש אומר- "מהמרחקים", גלי עטרי וסגיב כהן. תמי אומרת שהבן שלה מנגן את השיר הזה.
כל פעם שהשיר נגמר אני מבקשת שיעשה ריפיט.
אני אומרת לתמי שעברנו שלב, היא מציעה שאבדוק את צוואר הרחם ואני מסמנת לה כמה קרוב הראש. הוא קרוב יותר. אני שמחה. יודעת שהלידה מתקדמת מצוין. מרגישה שאני והתינוקת עובדות נהדר ביחד. בדיוק כמו שפנטזתי. אני מצליחה לנשום בכל ציר ונורא גאה בעצמי. זה החלק שהיה לי קשה בלידות הקודמות. לנשום.
הצירים כואבים יותר, אני נאחזת באיש שלי חזק יותר. צריכה שכולם ישתקו כשאני בציר. יכולה לחייך כשהוא נגמר, פחות לדבר. מבקשת שיר אחר. שוב יודעת מה רוצה אבל לא איך קוראים לו, האיש מבין אותי ומוצא את "בימים שיעברו עלינו" , הדס קליינמן ואביב בכר. שוב משמיעים אותו בריפיט. יש בשיר שורה, "תמיד נדע לזכור שיעבור" הוא מושמע בדיוק באמצע ציר וזה מדויק לי. אני לא מצליחה להסביר לאחרים, הם לא שמו לב והחוויה הקטנה הזאת נשארת שלי, פרטית. 
[שני השירים האלה לנצח יעלו בי דמעות כשאשמע אותם. אני אקח אותם איתי תמיד. מקווה שאצליח להעביר אותם גם לירדן עם המטען הרגשי שהם נושאים.]
עפרית מופיעה עם ריח חזק שאני לא מצליחה לזהות. הוא נעים לי ומעורר. היא מתיישבת קרוב ואני רואה כוס קפה ביד שלה ומבינה. אומרת משהו על הריח והיא מבררת אם זה בסדר. זה בסדר.
אני אומרת שעברנו עוד שלב. כבר לא מתאים לי להישאר כמו שאני למרות שחשבתי שככה אוכל גם ללדת. אפילו שביררתי עוד קודם אם הן יוכלו לקבל את הלידה כך. אני מסתובבת ונשענת אחורה, בדיוק כמו בלידה הקודמת, מעבירה את כל המשקל אל הידיים של האיש בכל ציר ולוחצת. מרגישה כמה נכון לי שאני לוחצת אליו, שהוא זה שמחזיק את שתינו כדי שירדן תוכל לצאת. הצירים חזקים ולוחצים ואני כבר לא יכולה רק לנשום. צועקת ושואלת אם גם לצעוק נחשב לנשום. ירדן יורדת בתעלת הלידה. אני מרגישה את הראש ממלא לי את הנרתיק. הוא מרגיש ענק וזה כל כך לוחץ. גם אחרי הציר הוא שם ולא נותן לי לנוח בין הצירים. אני אומרת שאני רוצה לדחוף אותה חזרה פנימה ולהתחיל שוב אח"כ. אני לא סופרת צירים. הראש עדיין שם ואני צורחת כמו שאני לא אוהבת שאני, אבל אני מקבלת אותי ככה. לא מרגישה שנכשלתי. אני צועקת בלידות. נו שוין.
עוד ציר והראש יוצא, עדיין בתוך שק מי השפיר. מחכים לציר הבא ואתו הגוף בחוץ, השק נפקע ואני מחזיקה את הגוף הקטן בידיים, בתוך המים. אני מסתכלת ורואה איך השיער נע במים, נראה כמו מלא שיער וזה משמח אותי. מרימה אותה אלי ותמי ועפרית עוצרות אותי לרגע ומשחררת את חבל הטבור שכרוך סביב הצוואר. ירדן עלי, דבש טהור, חלקה ונעימה ומתוקה. לידת חלומות מושלמת.

(או: מכתב אל הרופא שלי)

שלום ד״ר לוי, מה שלומך?

לפני 4 חודשים ילדתי בן בכור בבית היולדות בגדרה, לאחר שאתה ליווית אותי ואת יונתן בן זוגי במהלך כל ההריון.
במהלך ההריון התייעצנו איתך לגבי הרעיון ללדת שם (מה שנחשב בעצם ללידת בית) מאחר וחששנו מהפן הבטיחותי של העניין.

רציתי לומר לך תודה על כך שעזרת לי להחליט על כך בחיוב, בכך שלא הבעת התנגדות לרעיון (למרות שזו לידה ראשונה והריון ראשון, ולמרות שהיה מדובר בתינוק עם "ראש די גדול..")

אני רוצה לשתף אותך שבדיעבד, לא אגזים אם אומר שזו ההחלטה הכי טובה ונכונה שקיבלתי בחיי.

הלידה במקום מוכר, שקט, רגוע, חשוך, צפוי, ללא בדיקות או נוכחות של זרים ועם ליווי של מיילדות אשר הכרתי לעומק והן הכירו אותי לעומק איפשרו לי להיות מאד רגועה במהלך הלידה.
למרות שבמהלך ההריון מאד פחדתי מהלידה, הסטינג המוכר והדמויות המוכרות איפשרו לי לעבור את הלידה מבלי להרגיש פחד בכלל.

במהלך שעות הצירים בקושי הוחלפו מילים. ניתנה לי עצמאות מלאה בבחירה כיצד להתמודד עם כל ציר. אף אחד לא הציע לי הצעות ולא ייעץ לי עצות. במשך שעות הייתי בתוך בועה, שרויה במצב כמעט מדיטטיבי ונמצאת בהקשבה ותשומת לב מלאים למתחולל בגופי. התקדמתי כך די במהירות עד לפתיחה מלאה.

בתור פסיכולוגית רפואית אני ערה לקשרים ההדוקים בין הגוף והנפש (לדוגמה השפעת חרדה על מדדים פיזיולוגיים), וקשר זה השפיע באופן בולט על מהלך הלידה:
אין לי ספק שתחושת הביטחון ורמות האדרנלין הנמוכות השפיעו משמעותית על התקדמות הלידה.

ילדתי מתוך אמון מלא בגופי, שיודע ללדת למרות שלא עשה זאת מעולם. תמי ועופרית עזרו לי לטפח את האמון הזה במהלך ההריון ובמהלך הלידה.

הלידה באופן הזה העצימה את תחושת ההערכה והכבוד שלי כלפי גופי באופן שמלווה אותי עד היום.

לאופן המיוחד שבו ילדתי (כנגד כל הסיכויים, ממש לא חשבתי שאני הטיפוס שיסכים ללדת ללא השגחה רפואית..) היו יתרונות ברורים, גם במהלך הלידה שהיתה חויה טובה ומעצימה, גם בכניסה הראשונית לתוך עולם ההורות שהיתה רגועה ונינוחה וגם בחיי כאישה. קיבלתי הזדמנות מופלאה לחוות לידה ולעבור אותה בכוחות עצמי, וזו היתה פסגת המימוש העצמי שלי כאישה.

חשוב לי שתדע את זה כיוון שאתה מלווה כל כך הרבה נשים בהריון, ואולי חלקן שוקלות את הרעיון הזה… לדעה שלך כרופא שאני סומכת עליו היה משקל עצום בקבלת ההחלטה שלי ואני מניחה שזה כך גם עבור נשים אחרות.

אז תודה רבה.. ונתראה בסיבוב הבא :)

בתחילת אוגוסט אבא ואני עברנו דירה מחיפה לרחובות. הרופאים אמרו שתוולדי בסביבות ה8/8 ולכן חששנו שתצאי לפני שנספיק לעבור ולהכין את הבית החדש לכבודך.
כמה ימים לפני התאריך המשוער כבר גמרנו לסדר את כל הבית ונשאר רק לחכות לך. התאריך בא וחלף ואת לא סימנת שאת רוצה לצאת החוצה. אבא ואני מאוד ציפינו כבר לראות אותך וניסינו לקרוא לך בכל מיני דרכים, והלכנו הליכות ארוכות בערבים כדי להכיר את השכונה החדשה שלנו וכדי לאותת לך לבוא.
עוד כמה ימים עברו וסימנים שאת כבר כמעט מוכנה החלו להאסף זה לזה.
לפחות שבועיים לפני שנולדת הרגשתי מדי פעם צירים לא מאוד כואבים שעברו מעצמם, לכן ביום רביעי בערב כשהתחלתי להרגיש צירים לא התייחסתי, וכשאבא הלך לישון בסביבות עשר הצטרפתי אליו. אבא נרדם מהר ואני לא הצלחתי… הצירים עדיין היו רחוקים אחד מהשני כמעט חצי שעה אבל שמתי לב שהם מתחילים לתפוס כיוון וקצב ולהיות יותר חזקים.
קמתי מהמיטה וישבתי עם המחשב שלי במטבח, מתנועעת במעגלים כשמגיע ציר אבל עדיין ממש לא בטוחה שעכשיו הכל קורה, עד שבשעה 1:20 ירדו לי המים על רצפת המטבח.
הערתי את אבא וצלצלנו לעפרית שאמרה שנבוא מתי שמרגיש לנו. חיכינו עוד קצת, מנסים לספור ולתזמן ולהבין, והצירים כבר כאלה שתובעים את כל תשומת הלב שלי ועדיין אני מופתעת מכל אחד וקצת נבוכה מההפתעה.
החלטנו לצאת לגדרה, אבל קודם הרגשתי צורך לעבור שוב על רשימות החפצים לקחת איתנו ולוודא שהכל נמצא, וגם לארוז אוכל ולהכין סנדוויצ'ים למקרה שנהיה רעבים בשעות שלפנינו.
בזמן שעשיתי את זה, אבא יצא למרפסת לשתות תה וראה כוכב נופל. הוא אמר שזה אומר שתהיי בנאדם חשוב (ובאמת את חשובה).
יצאנו לבית יולדות ב4:50 לפנות בוקר. הנסיעה לגדרה עם צירים הייתה כואבת ומאוד מרגשת. כל פעם שאנחנו נוסעים בכיוון הזה מאז אני נזכרת בנסיעה הזאת שנסענו בה שניים וחזרנו שלושה.
עפרית קיבלה את פנינו והעלתה את ההתלבטות הלא פתורה שהשארתי – אני רוצה לקרוא לאמא שלי? הבנתי שלא מתאים לי וזה רק שלנו. היא בדקה אותי ואמרה שאני בפתיחה 3.
בשעה 5:45 שחררנו את עפרית שתוכל לישון עוד קצת ונשארנו לבד בחדר השקט, חושבים גם לנסות לישון ולאגור כוחות להמשך. אבא הצליח לישון טיפה תוך כדי שאני מסתובבת בחדר בין הצירים, מחפשת תנוחות חדשות לקבל אותם ולרוב פשוט חוזרת לאותה שידה להשען עליה ולהניע את האגן במעגלים.
בערך ב8:00 קראנו לעפרית לחזור כי הרגשתי שהצירים כבר צפופים וחזקים. היא הגיעה ואמרה שרואים עלי שזה כבר קרוב. רציתי להתחיל למלא במים את בריכת הלידה. עפרית חששה שתמי לא תספיק להגיע בזמן לקבל יחד את הלידה במים אבל החליטה שאכנס לבריכה בכל זאת.

נכנסתי לבריכה כורעת על הברכיים ונשענת על הדופן, ועפרית החלה למלא אותה במים כשבצירים היא מפנה את הזרם לגב התחתון שלי מה שהקל על הכאב. אבא כרע מחוץ לבריכה והחזיק את הידיים שלי בשלו. שניהם שמו לי רטיות קרות על המצח. עם התמלאות המים בבריכה והצטופפות הצירים נכנסתי יותר ויותר עמוק לתוך עצמי. גנחתי וצעקתי עם כל ציר.
בשלב כלשהו תמי נכנסה לחדר (כבר לא היה לי מושג מה השעה למרות שהיה שעון על הקיר מולי) וכל כך שמחתי לראות אותה. עכשיו כולם פה.
תמי ועפרית כיוונו אותי לצלילים שכדאי לי להוציא (שששששש)
ואבא צעק או עשה ששששש יחד איתי כשאני מסתכלת לו בעיניים.
באחת הפעמים ראיתי שהוא בוכה.
התחלתי להרגיש צירי לחץ אבל חששתי,אז שאלתי את תמי ועפרית "בא לי ללחוץ, מותר?" וענו לי שכן.
התחלתי עם כל ציר לדחוף אותך למטה ולמטה בכוחות משותפים יחד איתך.

נגעתי והרגשתי את קצה הראש שלך עם היד וההבנה כמה את קרובה מילאה אותי בכוח. עוד כמה לחיצות והראש שלך היה בחוץ. עוד לחיצה אחת והגוף בעקבותיו. נולדת בשעה 11:40 בבוקר.
עפרית עטפה אותך בשמיכה ושמה אותך בידיים שלי. אף קטן, פה קטן, עיניים אזניים אצבעות קטנות – יש לך הכל! קראתי שוב ושוב "היא נהדרת!".
יצאנו שתינו מהברכה ושכבנו במיטה. את ינקת בפעם הראשונה ואני ילדתי את השליה. אבא חתך את חבל הטבור.
עפרית ותמי שקלו (3.200) והלבישו אותך ותמי תפרה את הקרעים שנוצרו לי. שכבנו שלושתנו לנוח אבל רק את ישנת. אנחנו היינו מאושרים ונרגשים מדי.
צלצלנו לסבים ולסבתות שלך שלא ידעו שהלכנו ללדת ושלחנו תמונות ראשונות. סבתא חדוה חשבה שאולי אני עובדת עליה ובכתה כשהשתכנעה שלא.
כשיצאנו מבית יולדות כעבור כמה שעות היה בסלון זוג בלידה שרק התחילה. הרגשתי כל כך גאה בתינוקת שלי ואיחלתי בלב שגם להם יעבור כל כך טוב כמו לנו, וחזרנו הביתה איתך בפעם הראשונה.

סיפור הלידה של מעין מאת: שגית

21.11.2015 עם עלות השחר
הושטתי את היד מטה. העור צורב ושורף מהמתיחה, אבל זה הרגע שחיכיתי לו. לגעת בך כשאתה יוצא מהגוף שלי.
הרגשתי את הראש שלך בהתרגשות. כאילו באותו רגע קיבלתי את חוש המישוש שלי. תחושה אדירה.
ראיתי את אבא שלך מביט בך ברגע שיצאת ואתה פתחת את עיניך לרווחה מעניק לו חזרה את המבט הראשון.
התבוננת סביב, סקרן לבלוע את העולם בעיניך.
אחרי עוד לחיצה יצא גם הגוף. 3.1 ק"ג של מודעות טהורה.
איזה אושר. כזה שאפשר להכיל. ככה בין שנינו, אבא שלך ואני. כשעפרית ותמי המיילדות שלך מאפשרות זאת בנוכחות שלהן.
אתה עליי, עור נוגע בעור. הגוף שלי רועד מרוב אנדרנלין. אני חושבת לעצמי הנה יצאת וזה כל מה שאני יכולה להציע לך.. ידיים רועדות.
הרעד פסק רק אחרי שעה.
אתה יונק בשקיקה בשפתיים התותיות שלך. שעה וחצי… וכולנו מתפעלים מהעירנות שלך והתיאבון לחיים.
כשסיימת תמי עזרה לי להתקלח ונכנסנו אבא ואני למיטה מלאי אנדרנלין בידיעה שכדאי לנצל את הרגע ולצלול לשינה, איך שלא יהיה.
ונרדמנו כשאתה לצידנו, שומרים לעצמנו רק לעוד כמה שעות את היומולדת שלך באינטימיות.

21.11.2015 בחצות הליל (שבוע 39 ושישה ימים)
אבא ואני מתכוננים להיכנס לישון. עייפים מהיום הארוך.
היום ביליתי עם סבתא מיכל, נפגשנו סוף סוף לשיעור להכנת ג'חנון שכבר שנתיים אנחנו מנסות לקבוע. לאחר מכן נסעתי עם אבא לגדרה למפגש השבועי עם עפרית. ניהלנו שם שיחה על פחדים וחששות אחרונים לקראת הלידה. היתה שיחה טובה, משחררת. בסוף השיחה עפרית הכריזה, זהו נראה לי שאתם מוכנים ללידה (מהרגע הראשון שפגשתי את עפרית הבנתי למה אומרים על מיילדת שהיא רואה את הנולד…).
אז חצות הליל ואני מתחילה להרגיש צירים קלים וצורך ללכת לשירותים. בשירותים ראיתי דימום. קראתי לאבא ואמרתי לו שנראה לי שזה מתחיל. הודענו לעפרית שאמרה לנו שזה כנראה הפקק הרירי שפקע ושננסה לישון כי זה יכול לקחת גם כמה שעות עד שהכל יתחיל.
ללכת לישון לא היה אפשרי. תוך חצי שעה הצירים התחזקו והגיעו בתדירות של כל שתי דקות וחצי, מהממים אותי באינטנסיביות שלהם. בין לבין אני חושבת לעצמי רגע איפה השלב הלטנטי המובטח, ההדרגתיות שמאפשרת לגוף להסתגל, ההפוגה שאפשר לנוח בה. הבאנו את הכדור פיזיו למיטה וניסיתי לטפס עליו כשהגיע ציר כדי להניע את האגן. אחרי שעה לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה והדבר היחיד שהקל על הצירים שהתחזקו היה אנחות כאב. זה ושעון העצר שהפעלתי כל פעם שהחל ציר כדי לספור לאחור עד לסיומו. הכל היה כל כך אינטנסיבי שחשבתי לעצמי לא יכול להיות שזה זה. זה לא דומה למה שכתוב בספרים. אולי עוד מעט הכל יפסיק ונמשיך עם זה מחר. אחרי שאנוח קצת.
אבא הפציר בי שניסע לגדרה ואני לא יכולתי לזוז, אז אמרתי לו שלא. עדיין לא הפנמתי שזה זה ושאנחנו ממש קרובים לסוף.
בשלוש וחצי לפנות בוקר התחילה התנועה של שריר הרחם כלפי מעלה דוחפת את הגוף שלך בתוך הבטן שלי. אלוהים.. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לתחושה האדירה זו. גוף קטן זז בכוח עצום בתוך הבטן שלי, מבקע את האגן שלי.
אמרתי לאבא שהוא צדק ושהיינו צריכים לצאת לגדרה מוקדם יותר. הוא העמיס על האוטו את כל מה שהכנו מראש ויצאנו לדרך. אבא בכסא הנהג לוחץ על דוושת הגז כמו מטורף ואני במושב האחורי גונחת עם כל ציר, נאחזת במה שאפשר כי הציר מעיף אותי קדימה ואחורה. הייתי מרוכזת פנימה פנימה, מרגישה כמו באחד הפרקים הללו שאבא ואני אוהבים לראות בסדרות הנשיונאל גאוגרפיק של ה- BBC.
החיים מטלטלים אותי ואותך בעוצמה, נושאים אותנו בתוך הלא נודע בביטחה.
בחמש לפנות בוקר הגענו לגדרה, עפרית קיבלה את פנינו. היא הציצה למטה ואמרה שרואים כבר את הראש ושעוד כמה לחיצות ואתה בחוץ. אבא ואני ראינו אינסוף סרטים על לידה במים, אבל כנראה שהפעם לא יהיה לזה זמן…
כעבור שעה ועשר דקות הפכנו רשמית לאמא ואבא.

28.8.2015
פגישה ראשונה בבית יולדות גדרה. זו היתה התאהבות ממבט ראשון. ידעתי שכאן אני רוצה ללדת. אם במחלקת יולדות משווקים אפידורל וגז צחוק אז כאן מציעים לתת לגוף לעשות את מה שהוא יודע. אם בקורסי הכנה ללידה מציעים שלל תנוחות, נשימות, טיפים ועצות בניסיון לייצר תחושה של ודאות, אז כאן החוזה הבלתי כתוב עם היולדת הוא לעבור יחד דרך הבלתי צפוי עם הקשבה לגוף. את מה שתיארתי ברישא של סיפור הלידה לא הייתי יכולה לצפות לעולם וגם בתור לידה ראשונה, החוויה עצמה שונה מקריאה עליה בספרים. הרגשתי שהנכונות שלי להתמסר לתהליך הספונטני הזה בלי לתכנן אותו מראש היא זו שעזרה לי ברגע האמת לקבל את מה שהיה. הלידה היתה מאוד פיזית. הנוכחות שלי בלידה היתה מלאה. כל המחשבות, הרצונות והפחדים נותרו מאחור בשיחות עם עפרית ותמי. ברגע האמת כל הגוף שלי היה מרוכז בתהליך. הראש לא התערב ונתן לגוף לעשות את מה שהוא יודע. והוא ידע.

מאת: מאיה

לקראת הלידה
כבר בתחילת ההריון ידעתי שאני רוצה ללדת במים, אומנם זאת לידה ראשונה שלי ואני לא ידעתי למה לצפות אבל בזה הייתי בטוחה. גם האופי של סביבת הלידה שרציתי היה לי ברור, חדר אינטימי, פרטי שבו מלווים אותי אנשים שאני מכירה וסומכת עליהם. גם היה נראה לי מאוד הגיוני שאחרי הלידה ארצה את התינוקת שלי איתי, יום ולילה, בשעות הראשונות לחייה, יחד עם בן זוגי, דני אהובי.

יצאתי לדרך על מנת להבין מה האפשרויות שעומדות בפני לקראת הלידה ומהר מאוד הבנתי שהדברים שהיו לי ברורים וטבעיים לא מתאפשרים בבתי החוליים בארץ. למרות זאת רציתי לבחון את כל האפשרויות. עשיתי סיור בבתי החולים איכילוב, ליניאדו והדסה עין כרם. והתחלתי להרגיש מיואשת. כבר הסיור הרגיש לי מנוכר ומלחיץ. שאלות שלי היו חשובות (כגון: האם ניתן ללדת בכסא לידה ולא על המיטה? האם חייביים לעשות מוניטור בשכיבה?) נענו בחוסר סבלנות והתנשאות שהביכו אותי מאוד. היה ברור שבבית חולים אין כל אפשרות ללידה במים, סביבה אינטימית, מיעוט בדיקות רפואיות והתערבויות, שלא נדבר על ביות מלא יחד עם הבן זוג בלילה הראשון אחרי הלידה. הרגשתי שדווקא בבית החולים אני באופן אישי ארגיש פחות בטוחה, ידעתי שאני אהיה לחוצה לעמוד בזמנים שלהם, מהצרכים המשפטיים שלהם וקרוב לוודאי שאגיע להתערבויות רפואיות שונות שלא בהכרח יש בהן צורך. ידעתי שהלידה שלי לא תתקדם באופן אידיאלי בתנאים כאלו. הרגשתי חסרת אונים מול המערכת, ידעתי שבמדינות אחרות הדברים שאני מבקשת הם ברורים מאליהם. ואז התחלתי לחפש אפשרויות לידה אחרות.

זה הזמן לציין שאני לא הזויה שרצתה כל חייה ללדת לידה טבעית בג'ונגל. אני גם לא חלוצה או אמיצה שלא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע על אפידורל ואני גם לא נגד הממסד הרפואי או הרפואה הקונבניציונאלית. אבל רציתי להרגיש בטוחה, רציתי לדעת שאני עושה כל מה שאני יכולה לכדי לתת לי סיכוי ללדת בצורה בריאה. וכך אני הגעתי לחפש מקום מחוץ לבית החולים ללדת בו רק בגלל האופן שבו מתנהלים חדרי הלידה בבתי החולים בארץ.
כחלק מהדרך שלי קראתי המון סיפורי לידה של נשים שילדו בבתי חולים ובלידות בית, ראיתי הרבה סרטי לידה, קראתי המון מאמרים, מחקרים וספרים. עשיתי קורס "היפנוברטינג" שעזר לי להגדיר את הפחדים שלי, להירגע ולהיות מרוכזת בעצמי ולהאמין בגופי שיודע ללדת.

פגשתי דולה באלפי מנשה, ביקרתי מיילדת בית בעין כרם, הייתי במרכז לידה טבעי של רופא פרטי בנתניה ובסוף המסע הזה הגעתי לבית יולדות בגדרה. מיד ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי, שתי מיילדות עם המון נסיון והמון נשמה ובריכת לידה אחת. עופרית ותמי רכשו מאוד מהר את האמון שלי, הקשיבו וליוו את סוף ההריון שלנו עד ללידה וגם חודש לאחריה.

את סיפור הלידה שלי אשתף בנפרד למי שמעוניינת לקרוא. אשתף כאן שזכיתי ללדת בדיוק כמו שרציתי. הלידה שלי, לידה ראשונה, היתה במים כשבן זוגי אהובי מחבק אותי בבריכת הלידה, שלקחה בסה"כ 4 שעות מרגע שהגעתי לבית יולדות, ללא קרעים או תפרים.
מיד אחרי הלידה התינוקת שלנו ינקה במרץ שעתיים ונרדמה עלי יחד איתנו, בחדר שקט, באור חלש, שלושתינו אפופים בהתרגשות ומוצפים באהבה. בדיוק כך רציתי שייראו רגעיה הראשונים בעולם..

כל ההחלטות שקיבלתי לאורך הדרך היו מתוך בחינה מעמיקה של כל האפשרויות והקשבה למה שנכון לי לבחור מתוכן. אני לא כותבת כאן כדי לעודד לידות בית. להפך. המטרה שלי בשיתוף הדרך שלי היא לחזק נשים שיבחרו כל אחת לעצמן את הדרך הנכונה לה. בעיני כל אישה צריכה לבחור היכן היא מרגישה הכי בטוחה, מה יעזור לה להירגע ולקדם את הלידה שלה. לא היכן יילדו אותה אלא היכן היא תלד.

הלידה
בבוקר של יום שני התעוררתי לעוד יום של ציפיה, עברו כמעט שבועיים מאז יציאת הפקק הררי ואת הימים העברתי אפופה באושר ובהתרגשות, הרגשתי מוכנה. האזנתי לדיסקים של ההרפייה מקורס ההיפנו, נחתי במיטה, קראתי על תינוקות ובישלתי אוכל שיהיה לנו במקפיא לימים שאחרי הלידה.
באותו הבוקר הרגשתי בחילה קלה וחוסר תיאבון, אכלתי חצי טוסט כדי לסמן V והתחלתי את היום. לארוחת צהריים פגשתי חברה טובה בבית קפה ובסוף הארוחה כבר הרגשתי ממש בחילה קשה. חזרתי הביתה והקאתי הכל ואז התחילו להם הצירים. לא באופן מובהק, לא באופן סדיר אבל הרגשתי שמשהו מתחיל. נכנסתי למיטה יחד עם דני וניסינו להירדם. בשעה 18:00 בערב פקעו לי המים. לא היה ספק שאלו מי השפיר, הכל לפי הספר טפטוף מתמשך של נוזל קצת מסריח, ראיתי שהנוזל שקוף והרגשתי הקלה, מים מקולוניאליים אין, אפשר להמשיך בתכנית. שמעתי את הדיסקים שאני כל כך אהבתי בתקופה האחרונה להירדם איתם בלילה. הייתי מרוכזת בעצמי לחלוטין, נרגשת רגועה ובטוחה בעצמי, אלוהים יודע למה ואיך, לפני לידה ראשונה. בסביבות השעה 21:00 כבר התחילו הצירים ממש להתחזק וכבר היה לי קשה להתרכז במה שאומרים בהקלטות. בכל ציר הייתי צריכה לעצור להתכופף על השולחן ולתת לו לעבור לפני שיכולתי להמשיך בהכנות. התחלתי להכין סנדוויצים ולסגור את ההשלמות של התיק הלידה. דני בדיוק התעורר כשהרגשתי שהכאב חזק מדי כדי להתמודד איתו לבד. הוא עמד לידי ועבר איתי כל ציר. הנוכחות שלו נתנה לי ביטחון. התחלתי לפחד שזה יהיה יותר כואב ממה שציפיתי. בעשר כבר היינו מוכנים לצאת, ממש רציתי להיכנס למקלחת אבל היתה לי הרגשה שאני לא ארצה לצאת ממנה אז החלטנו לצאת לבית יולדות כמה שיותר מהר. הנסיעה היתה קשה, מרחק של 40 דקות. השכבתי את גב המושב ושכבתי על הצד. באזניות הפעם שמתי קטע שדני הקליט לי מהספר של הקורס. זה היה קטע מרגש שכתב בן זוג לאשתו היולדת. בנסיעה לא הקשבתי למילה ממה שאמר, הייתי כל כולי כאב, אבל הקול שלו באוזניים שלי הרגיע אותי ועזר לי לעבור את הדרך הארוכה. הגענו לבית יולדות, שוב הקלה, עברנו את הנסיעה שחששתי ממנה, ההתלבטות מתי לצאת לא לצאת, איזה כיף שהגענו, איזה כיף שעופרית מקבלת אותי. אפשר להתקדם. הצירים ממש חזקים ואני נכנסת למקלחת. אבי נכנס איתי, אומר משפטים מחזקים, מחבק ומרגיע. כל ציר אני שמה מים פעם על הבטן פעם על הגב לפי הצורך ומתחננת להיכנס לבריכת לידה. הרגשתי שהמים מקלים עלי יותר מכל דבר אחר. עופרית המיילדת שואלת אם אני רוצה לעשות בדיקה של הפתיחה ואחרי התלבטות קלה אני מחליטה שכן, הבדיקה הזו, אחת ויחידה בלידה שלי הראתה צוואר מחוק ופתיחה של 2. זכרתי שבבית חולים שולחים הביתה לפני פתיחה של 4 והרגשתי מבולבלת, איך יכול להיות שבעוצמה של הצירים שהרגשתי אני לא בלידה פעילה? חזרתי למקלחת ולחשתי לדני שאולי אני לא מסוגלת. הצירים המשיכו להתחזק ועברנו אותם אחד אחד. באיזשהו שלב כבר אמרתי לעופרית שאני מתחילה להרגיש לחץ למטה. אני כבר לא עוקבת אחרי השעה או זוכרת כמה היתה הפתיחה. אני רק יודעת שאני ממש ממש רוצה להיכנס לבריכה. אני נכנסת לבריכה שעוד לא מלאה. עופרית עוזרת המון כשהיא מעסה לי את הגב יחד עם המים החמים. דני יושב מולי מלטף ומרגיע. תמי מגיעה. איזו הקלה, שתי המיילדות שלי כאן והאהוב שלי. אני בידים טובות וסומכת על כל מי שסביבי בעינים עצומות. אני משנה קצת תנוחות עד שאני מוצאת ישיבה שנוחה לי לצירים החזקים. החוזק שלהם הדגיש עוד יותר את הצורך להרפות ולנוח, לצבור כוחות בין ציר לציר. נשמתי נשימות הרפייה. דני החזיק לי את הראש וגיליתי שככה אני יכולה להרפות את כל הגוף בין הצירים ולהיות לחלוטין במנוחה. הרגשתי מרוכזת רק בעצמי, דני איפשר לי את זה הוא פיזית החזיק אותי מעל המים ונתן לי תחושת ביטחון אדירה. אני מרגישה קצת מסטולה ומסוחררת ועופרית מרגיעה שאלו ההורמונים הטבעיים של הגוף. הצירים מתחזקים ואני מחילה להרגיש צורך ללחוץ. כל ציר בשיא שלו מכה בי מבפנים כמו מכה של שוט. לא משהו שאפשר לשלוט בו, או להירגע איתו. אני מרגישה את התינוקת מתקדמת. אני צמאה כל הזמן. עזר לי מאוד בקבוקי מים שהקפאנו והבאנו איתנו ומיץ סייידר שהכינו תמי ועופרית. בכל זאת לא אכלתי כל היום והייתי צריכה קצת אנרגיה. דני נכנס לבריכה וישב מאחורי, אני נשענתי עליו. עופרית ותמי דאגו לשים לי רטיות קרות על המצח שהיו מרעננות מאוד. מי חשב שהדברים הפשוטים האלו כל כך יקלו על המצב שהייתי בו. התחלתי ללחוץ מציר לציר, הרגשתי שכבר לגמרי הילדה צריכה לצאת והיא לא יוצאת. שוב עוד התמודדות לא קלה, עוד ציר עוד ציר והראש לא מגיע. הרגשתי שעוצמת הכאב מפתיעה אותי כל פעם מחדש. דני מאחורי מחבק ומחזק. את יכולה. תקראי לה לבוא הוא אמר. אז קראתי לה לבוא. מעייני שלי בווווווווווווווווווואי, בוווווווווווווווווווווואי אלי, בווווווווווווווווווווווווווואי לאמא, במין קריאת שירה כזאת שדמיינתי שהיא שומעת. הצירים ממשיכים והראש מתקדם אבל כל כך לאט. ובזמן הזה רגע אחד אני מוצפת מחשבות של אהבה ורגע אחר בראש שלי עוברות מחשבות הרבה יותר מדי רציונאלות לגבי המצב שבו אני נמצאת, משהו בסגנון של תזכרי איך את מרגישה עכשיו ותדאגי לא להכניס את עצמך למצב הזה שוב. את במצב הזה אז אין ברירה אלא לעבור את זה אבל זאת פעם יחידה אחרונה. כשהראש מתקדם ככה שאני כבר יכולה להרגיש אותו, במנוחה של הצירים אני מחייכת. מבינה שהנה זה קורה כמו שרציתי, כאן בבית יולדות עם האנשים שבחרתי סביבי, לידה במים. אני נזכרת בכל הסיורים שעשיתי בחדרי הלידה בבתי חולים ואומרת תודה לאל שאני לא שם, נזכרת בהדסה שבפתיחה של שמונה מוציאים את היולדת מהמים ויודעת שהייתי משתגעת, פשוט משתגעת אם היו דורשים את זה ממני עכשיו. שוב מחשבות רציונאליות לחלוטין. הרגשתי ברת מזל. בין הרגעים הכי קשים, דווקא אז הרגשתי שבחרתי הכי נכון לי. שיש לי כל כך הרבה מזל. שאני בטוחה. ואז התחלתי להרגיש מעט מיואשת, הראש לא התקדם, זו היתה קביעה שלי כמובן והיא ניהלה אותי. דני הזכיר לי שזו הדרך של מעיין להגן עלי, שאני לא אקרע. לאט לאט הראש שלה יצא ושזה טוב שזה ככה. כל כך נכון. המשיכו הצירים החזקים והרגשתי את הראש יוצא ונכנס, והכניסה שלו חזרה כאבה כל כך בגב שרק רציתי שישאר בחוץ מה כבר ביקשתי? כאן הצילו אותי עופרית ותמי, בדיוק שהייתי צריכה, הן תפסו אותי כשהושטתי להן את הידים שלי, הן עזרו לי להתרומם ומשכו אותי לישיבת כריעה במים. הן היו צמודות אלי ועודדו, הנחו אותי, בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לא לטבוע. זה היה קשה אבל בסוף הראש היה בחוץ . חזרתי לשכב על דני ואז הגוף שלה הסתובב מוכן ליציאה, בעיני הכאב החזק מכל ואחריו היא יצאה לעולם. מעייני שלי.

מעיין היתה בידים שלי מרגע הלידה עד שינקה במרץ שעתיים על המיטה הזוגית בחדר שבו נולדה. הואר בחדר עמום, הכל מסביב שקט, דני אהובי שלי לצידי, תמי ועופרית שרות יחד לקטנטונת את השירים שאהבנו לשיר לה כשעוד היתה בבטן. הכל מרגיש כל כך אינטימי וכל כך שליו, ככה רציתי שיראו הרגעים הראשונים של הילדה שלי בעולם.

מעיין נולדה בשעה 03:00 לפנות בוקר. רק ארבע שעות אחרי שהגענו לבית יולדות. הופתעתי כל כך, בתור לידה ראשונה הכנתי את עצמי לימים שלמים של סבל וכמובן לתפרים שכולם הכינו אותי אליהם, אבל אחרי בדיקה קצרה גיליתי שאין לי חתכים שדורשים תפרים.

היום מעיין בת חודש, ילדה רגועה, חזקה ומוקפת אהבה. אני מסתכלת אחורה על הלידה ומרגישה הכרת תודה אינסופית לזוג המיילדות שהפכו את כל זה לאפשרי. לבן זוג שלי שתמך והבין גם כשלא הבין, שליווה אותי בדרך שלי בהמון אהבה וסבלנות. אין לי ספק שזו היתה הדרך הטובה ביותר עבורי ללדת, אני לא יכולה לדמיין את זה אחרת.

מאת: אלמוג חולות

רבים שאלו ועדיין שואלים אותי איך הייתה הלידה של סהר. איך זה ללדת בלידת בית, למה זה בעצם כל כך שונה.

אז החלטתי שבהזדמנות הראשונה שבה יהיה לי זמן פנוי אשב ואכתוב לעצמי ולכם איך זה ללדת. ולמה בעצם.

ועכשיו חודשיים אחרי סוף סוף אפשר.

אני אהבתי להיות בהריון.

לא שהיה לי קל.

ממש לא.


בחודש הראשון בעיקר הייתי עסוקה בלהתעלף מכל תזוזה בבית. בארבעת החודשים שאחרי הייתי עסוקה בלהקיא שמונה בפעמים ביום ועד סוף ההריון לא חירבנתי. (לא אני לא מגזימה הקקי היחידי שיצא מגופי יצא בתיווך רפואי) אבל בשלב כלשהו כשחלפו ההקאות גיליתי שהפחתתי עשרה קילו במשקל ובהיותי לפעמים שיטחית ביליתי את שאר ההריון בהערצת הגיזרה החדשה שלי וביוגה. וכך כשהגעתי לסוף החודש התשיעי הייתי קלילה ונמרצת גמישה ובכושר ואז הסתבר שזו בעייה.

כי הילד לא רצה לצאת!

למה שיצא? היה לו נוח, היה לי נוח, זרמנו ביחד, דיברנו כל הזמן (אני דיברתי והוא הקשיב אבל גם עם אבא שלו זה עדיין ככה לפעמים), חווינו חוויות משותפות. הוא שחה לי בבטן, אני לקחתי אותו לטיולים בשדות. היה קסום.

בסוף תשיעי זה החל להיות מלחיץ ובתחילתו של החודש העשירי כבר הייתי בהיסטריה.

למה?

כי המערכת הרפואית בישראל לא נותנת להריונות את החופש להימשך כמה שהם אמורים להימשך. החל מהשבוע הארבעים הם מתחילים לזרז לידות לפי פרוטוקולים, ואף הריון לא מורשה להימשך אחרי שבוע 42.  במקביל הממסד רודף לידות בית ומצר יותר ויותר את צעדיהן של המילדות משל היינו בימי הביניים, ולפיכך אסור ללדת בלידת בית אחרי שבוע 42. ואז כשחלפו בניחותא השבוע ה-38, ואחריו השבוע ה- 39 וכלום לא קרה התחלתי לדאוג. בשבוע ה- 40 התחלתי להילחץ ולעודד את הילד לצאת החוצה בזמנו החופשי ואם אפשר עכשיו. לקראת סוף השבוע ה- 40 התחלתי לעודד אותו גם באמצעים טבעיים נוספים לצאת ואם אפשר להזדרז ובשבוע ה- 41 הייתי בטרוף חושים מוחלט.

קשה להסביר למי שלא חווה את זה את ההתעללות המתמשכת של המערכת הרפואית בנשים הרות. את ההחלשה השיטתית, את ההסללה האטומה ללידות רפואיות. זוהי מערכת משומנת, חזקה ומאיימת שמונעת מהרבה מאוד כסף שמצליחה לטלטל גם נשים כמוני שהן חזקות ומודעות, ולנשים פחות עקשניות והחלטיות אין סיכוי מולה. איזו אם לעתיד יכולה לעמוד בשלווה מול רופאה שמסבירה לה בתחילת השבוע ה- 41 שאם לא תסכים לזרוז היא הורגת את התינוק ברחם ולא להסכים לזרוז. אף אחת. כמעט.

אני התעקשתי.

התעקשתי לא להיכנע לפחד. התעקשתי לא לוותר על האמונה שלי שאפשר ושנכון ללדת אחרת. התעקשתי שלידת בית היא בריאה יותר ומאפשרת יותר. התעקשתי לבחור פעם אחר פעם באהבה ובאמון באמא אדמה ובגוף שלי ולא בפחד. התעקשתי. רגשית זה היה נורא. ממש נורא. דמיינו לעצמכם סוף הריון, תשעה חודשים גידלתם בקרבכם חיים חדשים, למדתם לאהוב את הילד שעוד לא נולד, הרגשתם אותו בתוככם, ועכשיו גורמי הסמכות מסבירים לכם שאתם אנוכיים ופוגעים בו ומה איכפת לכם בעצם ניתוח קטן ויהיה לכם ילד בריא מול התעקשות שבסופה ילד מת. אז רגשית הייתי במערבולת איומה. ונחרדתי, והרגשתי אשמה, ופחדתי על הבן שלי שעוד לא נולד, וחששתי שאני עושה טעות איומה, והתעקשתי. התעקשתי לדבוק בידיעה הפנימית שיהיה בסדר. שאני מבורכת. שהכל קורה לטובתי. התעקשתי. עם שיניים וציפורניים. דווקא בנקודה הזאת המיילדות שלי סרבו לעזור לי. אוהבות, נחושות ומלאות חמלה הן עמדו כנגד הטלפונים שלי וסרבו לנסות לשכנע אותי שמה שאני עושה הוא נכון. פעם אחר פעם הן אמרו לי שזאת הבחירה שלי וחשוב שהיא תהיה נכונה עבורי, פעם אחר פעם הן החזירו אותי ואת אורן לעצמנו, פעם אחר פעם הן אמרו שהן מבינות ומכבדות כל בחירה. באותו שלב כעסתי עליהן. לא הבנתי איך הן יכולות להיות כל כך אדישות. לא הבנתי למה הן לא עומדות מול האמירות המזעזעות של הממסד הרפואי עם אמירות משלהן, עם סטטיסטיקות משלהן, עם מחקרים משלהן, שאני יודעת שקיימים. אני יודעת כי מצאתי את הנתונים הללו. הנתונים שמדברים על כך שלידה ראשונה מתרחשת בממוצע בשבוע 41+3 ולא לפני כמו שחשבו בעבר, מחקרים רחבי היקף שמדברים על כך שהסיכון בלידות בית זהה ואף נמוך מהסיכון שבלידות בבית חולים, מאמרים על כך שחישוב השבועות ללידה הוא לא מדוייק בגלל שזמן הביוץ המדוייק לא ידוע. אבל הן לא אמרו דבר. הן החזירו את האחריות אלי ונתנו לי מרחב עצום, גדול מידי לטעמי, לבחור בעצמי. ורק ניסו להסביר לי פעם אחר פעם שאין טעם לדאוג מדברים שעוד לא קרו, ושאי אפשר לתכנן מראש דברים שהם ממילא לא צפויים.

רק הרבה אחר כך הן הסבירו שזה היה מכוון. שהן, כל קיומן, מהותן ועיסוקן הוא להחזיר לנשים את הכוח. המערכת הן הסבירו, אומרת לך מה לעשות, אנחנו לא מוכנות להגיד לך. אנחנו מקשיבות לך, ועובדות עם הבחירות שלך, עם האמונות שלך, ועם הכוחות שלך. התפקיד שלנו הוא ללוות אותך במקום שלך.

אז הרופאים רצו שאלד כבר, המיילדות לא הסכימו להלחם בממסד עבורי ואני החזקתי את אורן ואותי ואת התינוק הקטן עם הראש מעל שצף הגלים והתחלתי לנסות כל שיטה טבעית אפשרית לזרוז הלידה – הליכה, עלייה במדרגות, שחייה בים, הליכה יחפה על חול, קפיצות וסיבובים על כדור פיזיו, סקס, אורגזמות (ביננו זה לא תמיד בא ביחד), שיאצו, דיקור והשוס הגדול – עיסוי פטמות! (זה נשמע יותר טוב ממה שזה באמת). שנייה לפני ששתיתי שמן קיק שהוא מזרז לידה מאוד מאוד יעיל אבל גם לא פשוט בכלל למערכת חברה טובה שילדה כמה חודשים לפני הכריזה שהיא תביא את התינוק שלה לביקור והוא ידבר עם שלי ויעודד אותו לצאת. זה אולי נשמע לחלקכם לא הגיוני (וגם לי) אבל אני אגלה לכם שאחרי שניסיתם עיסוי פטמות אתם תסכימו לנסות כל דבר, והחברה והקטן שלה אכן הגיעו לביקור, וישבנו וקשקשנו, והצגתי להם את חדר הילדים הקסום שהכנו, ובעודי מחזיקה את הילד שלה חוויתי התכווצות מכאיבה בצד הגוף שהייתה הציר הראשון.

הסברתי לעצמי שזו כנראה התכווצות שרירים מההליכה של הבוקר. אבל בערך רבע שעה אחר כך הגיע ציר נוסף, הפעם התכווצות מכאיבה בבטן, ואחרי עוד רבע שעה התכווצות נוספת, ואני הבנתי שהגיע הרגע – הלידה מתחילה, הילד מגיע, ובאופן כללי הללוייה!

כמובן שעדיין הייתי צריכה ללדת.

אני אספר שבמסגרת ההכנות ללידה ומתוך רצון לבחור בלידת בית טבעית שבעיני מקסמה את החיבור לנשיות ולעוצמה שלי כאישה, וצמצמה את ההשפעות של המערכת הגברית המעקרת ששולטת בעולם כיום, למדתי את הנושא מאוד לעומק ולאחר הרבה מאוד התלבטויות אורן ואני בחרנו ללדת במקום שנקרא בית יולדות בגדרה, בנוכחותן המבורכת, כמעט מקודשת אפילו, של עופקית פק ותמי טסלר. שתיהן מיילדות מנוסות, ותיקות, רגועות, עם אג'נדה פרו-נשית מאוד ברורה, עם חמלה ואהבה ליולדות, ועם גישה נכונה ומקודשת לתהליך הבאת החיים לעולם. הרעיון היה ללדת לידת בית אבל לא בבית שלי גם כי הבית שלנו צר וגדוש מידי בשביל המרחב שנזקקתי לו ללידה וגם כי הוא מרוחק מידי מבית חולים. בית היולדות הוא בית נוח, נקי, מאפשר, מצוייד להפליא, ועופרית ותמי, שונות זו מזו כפי שהן גם משלימות זו את זו ועובדות בהרמונייה מוחלטת. לאורך שלושה חודשים נפגשנו כמעט מידי שבוע, למדנו אותי, את אורן, את התינוק, אותן. הכרנו, שוחחנו, והגענו ללידה יודעים עם מה נתמודד ועם מי.

אז ברגע שהבנתי שמדובר בצירים, עשיתי שני טלפונים – לאורן כדי שיבוא הבייתה. אורן הגיב בהרבה הגיון כשהחל לצעוק עלי בתגובה: "בטח שאני בא הבייתה! אני עכשיו בא הבייתה! אישתי יולדת ושאני לא אבוא הבייתה! שום דבר לא יעצור אותי מלבוא הבייתה! לעזאזל עם כולם אני בא הבייתה!" וחזר על עצמו שוב ושוב. (למען הסר ספק לקח לו שעה וחצי להגיע הבייתה)

הטלפון השני היה לעופרית, שאיתה, כך סכמנו מראש מדברים לפני הלידה ומדווחים על התפתחויות, בניגוד למצופה, עופרית, הגם ששמחה כמובן, סרבה לצאת מדעתה ולפצוח בקריאות התפעלות רמות. אותי זה הפתיע כי מאחר ומדובר בהריון ראשון ולידה ראשונה ציפיתי באופן טבעי שהשמיים יפתחו כשאחווה את הציר הראשון ולא הבנתי את הטבעיות שבה היא מתייחסת לנס המופלא הזה. עופרית, סבלנית ואוהבת, הזכירה לי שמדובר בתהליך ושעכשיו צריך בעיקר לנוח ולעדכן בשינויים.

וכאן המקום להסביר משהו על לידות.

לידה היא ממש לא מה שמראים לנו בטלביזיה. ובשלב הראשון היא מתחילה בעדינות. היא יכולה להתקדם ויכולה לעצור ולהיתקע לפי ההורמונים שמופרשים בגוף. במילים אחרות המקום שאנחנו מגיעות ממנו מאוד משפיע על הלידה. ואיך? קיימים שני הורמונים שמתחרים בתוכנו. אוקסיטוצין ואדרנלין. אוקסיטוצין מופרש כשאנחנו רגועות, נינוחות, מרגישות בטוחות, בנועם ובחום, אדרנלין מופרש כשאנחנו מפחדות ומתרגשות ומתאמצות. אוקסיטוצין מקדם את הלידה. אדרנלין עוצר אותה. ולכן המשחק בשלב הראשון הוא להרגע ולאפשר. לנשום, לנוח, להכיל את הכאב בלי להיבהל ולתת לעצמנו מרחב להיפתח ללידה.

זו גם הסיבה שאת השעות הראשונות של הצירים (את 12 השעות הראשונות למען הסר ספק) העברתי בבית. את רובן, אחרי מספר נסיונות לתנוחות שונות, העברתי במיטה, בשלווה ובנשימות. אחת לכמה שעות התקלחתי מקלחת ארוכה ארוכה במים ממש חמים שמרככים ומשככים את הכאב, ואחריה נשכבתי במיטה ונכנסתי לתוך עצמי. העיניים שלי היו עצומות, הרוח מבחוץ הייתה קלילה ונעימה, אורן היה לידי, ובכל ציר שהגיע דיווחתי על התחלה ועל סיום (לטובת אורן שתזמן את הצירים ולטובתי, כיוון שהתחוור לי שאני פולנייה גם כשאני יולדת והדבר הכי קריטי עבורי כדי להיות רגועה הוא שידעו שכואב לי). במהלך הציר שנמשך 45 שניות נשמתי ונשפתי, גנחתי ונאנחתי, והנחתי לו לגאות ולשפול בזמנו, בלי להתערב, בלי להתנגד, בלי לנסות לכוון. צירים הם דבר כואב. התחושה היא של כיווץ עז של כאב שתופס את כל מרכז הגוף. בהתחלה זה ממש ממש כואב, ואחר כך הכאב מתחזק. וכשאת חושבת שאין לכאב לאן להתחזק עוד הוא מתחזק עוד. שעות. שום דבר לא מקל על הכאב הזה, לא באמת, אבל מה שמיוחד בו הוא שהוא מגיע וחולף, אילו ממשית גלים של כאב, שכשהם שם הם מטלטלים את כל הגוף, וכשהם שוככים את לגמרי בסדר וכך בין ציר לציר אפשר לנוח. כאבתי ונחתי כאבתי ונחתי. שעות על גבי שעות חלפו כך. בתוך הכאב שהולך ומתארך, הולך ומתגבר, הצלחתי להישאר שלווה ויותר מזה (וסליחה למזועזעים) להתענג.

לא אני לא מזוכיסטית. בחיי היום יום אני שונאת כאב. אני חווה מחלות ומצוקות גופניות באופן מאוד קיצוני, וכל כאב ראש גורם לי להרגיש שאני עומדת למות (וגם לדווח על כך לקרובים, רחוקים ועוברי אורח), ובכל זאת, ולמרות זאת, הלידה (בשלב הזה) הייתה עונג. החווייה של לשכב בשלווה, להתמודד עם הציר בשקט, לנשום, אפשרה לי להיכנס לבועה של נינוחות חושנית, אינטימית ועמוקה. השקט אפף אותנו, הגוף מחובק במיטה, ביחד עמוק, וציר אחרי ציר מטלטל אותנו כמו על גבי רפסודה בלב ים. הנועם שאפף אותנו היה חזק מהפחד עד כדי כך שבשלב כלשהו שלחתי את אורן לישון כי ידעתי שהלידה תתרחש לקראת הבוקר ורציתי שיצבור כוחות, ואת מקומו לצידי תפסה חברה שתזמנה את הצירים. לא היו מילים מיותרות. שקעתי בתוכי. אחת לחמש דקות  טלטל אותי גל כאב, ואני נשמתי ונשפתי, גנחתי ונאנחתי עד שחלף. שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. גלים של כאב ששוטפים את הגוף וחולפים כשהם כל פעם גבוהים יותר חזקים יותר ומטלטלים יותר.

אחרי 12 שעות של צירים, בשעה 12 בלילה ידעתי שהגיע הזמן.

ידעתי לא דרך הראש. מבחינת הראש ההנחייה הרפואית היא להגיע לבית חולים אחרי שעה-שעתיים של צירים יציבים (כל חמש דקות ציר שאורכו 45-60 שניות). בשלב הזה היינו עם צירים כאלו כבר תשע שעות. ההבנה לא עברה דרך הראש אלא דרך הגוף. ידעתי מבפנים שזה מגיע ושכשזה יבוא אני רוצה להיות במאורה חשוכה ליד המיילדות שלי ולא בתנועה.

חשוב לי לספר את זה כי הלידה היא תהליך מבלבל שמעמת אותנו באופן אינטנסיבי עם מי שאנחנו מבפנים באמת. אני אחרי חודשים של הכנה עדיין מצאתי את עצמי מטולטלת בין ידיעה לספק בין פחד לשלווה. אחרי שנים של תרגול של הקשבה לאינטואיציה ולחוכמת הרחם עדיין מצאתי שקשה לי ללכת עד הסוף עם עצמי.  לידה היא מצב קיצון. הפחד עז, הסכנה רבה, הכאב, כפי שאני עומדת לגלות בקרוב, בלתי נסבל ובתוך המערבולת שבתוכה הייתי, שבתוכה נמצאת כל יולדת, חשוב מאוד למקם מראש עוגנים כמו מיילדת שאת מכירה וסומכת עליה, אחרת טובעים. לאורך כל שעות הצירים שוחחנו עם עופרית אחת לשעה בערך. דיווחנו על התקדמות ועל שינויים, אספנו אומץ ובהירות, ובעיקר לא היינו לבד עם ההתלבטויות והספקות. נאמנה לדרכה עופרית לא נתנה תשובות. היא לא אמרה תגיעו מהר או עכשיו הזמן, היא שאלה אותי איך אני מרגישה, היא הנחתה אותי לחפש את עליית המדרגה הבאה בלידה, היא אפשרה לי לסמוך על עצמי, וכך בשעה 12 בלילה, פתאום ידעתי שזהו. עכשיו הזמן. הלידה מגיעה וצריך למהר.

הנסיעה לבית היולדות הייתה מזעזעת. באמת מזעזעת. המינוס היחידי של לא ללדת בבית היה הנסיעה הזאת. היא הייתה מזעזעת גם עבור נהגים שעמדו לידינו ברמזורים וראו רכב גדול באמצע הלילה שבו תלוייה מהתיקרה בכל מיני תנוחות אישה צורחת. לא ברור לי איך אף אחד מהם לא פנה למשטרה אבל ברור לי לחלוטין למה הם נסעו מאוד מהר ברגע שהתחלף האור ברמזור לירוק.

כשהגעתי לבית היולדות אחרי שנרגעתי, התקלחתי והתמקמתי עופרית עשתה לי את הבדיקה הואגינלית הראשונה מתוך שתיים שאעבור במהלך הלידה (אני מציינת את זה כי אחת החוויות הנפוצות ביותר עבור נשים שיולדות בבית חולים הוא בדיקות ואגניליות. למעשה זה כל כך נפוץ שזה מרגיש לפעמים שלא רק המיילדות והרופאים אלא גם כל סניטר ועובד נקיון שעובר לידך דוחף את היד פנימה ובודק פתיחה), בבדיקה הזאת הסתבר שעשיתי עבודה כל כך טובה בבית שהגעתי כבר עם צוואר מחוק לגמרי ועם פתיחה של 3.5 ס"מ, שזה למי שלא ילד אומר שלמעשה עברתי את החלק הראשוני כמעט במלואו והשלב הפעיל של הלידה עומד להתחיל.

שלחנו את אורן לנמנם ולאסוף כוחות, ועופרית נשארה לצידי ואני חזרתי להתמודד עם הצירים שהלכו והעמיקו.

מהשלב הזה החל קסם מופלא בעיני. בלידת בית המיילדת (לפחות המיילדות הנפלאות שאני בחרתי לעצמי) נמצאת איתך במאה אחוז לאורך כל הלידה. הן מתבוננות בך בריכוז, הן צופות בכאב שלך, הן בוחנות את הצירים שלך, הן מודדות את לחץ הדם שלך, הן מקשיבות לעובר עם דופלר. בניגוד ללידת בית חולים שבה מיילדת אחראית על שלוש לידות ומתזזת בינהן, הן איתך בכל שנייה. וכך הן גם חוזות את השלבים לפנייך, רואות את ההתקדמות ומזהות מה קורה. וכך עופרית כמו קוסמת החלה לחזות את העתיד לקרות ולהתכונן לקראתו, ומה שעמד להתחיל היה הכאב.

והכאב היה נורא.

נורא. נורא. נורא.

כולם אומרים שלידה זה דבר כואב. אף אחד לא מצליח להסביר עד כמה.

אני באופן פורמלי שונאת את אילו שיולדות בתוך חצי שעה תוך שירת קולילי עליזה, את האורגזמיות, את היוגיסטיות, את נערות הפרפר ואת המנותקות מהגוף, כי אני בזמן שצוואר הרחם שלי נפער הרגשתי כל מילימטר.


טכנית מה שקורה הוא כאבי תופת. הגלים שקודם היו בגובה של מטר וחצי הופכים להיות גלים בגובה של עשרה מטרים. והם מגיעים כל שלוש דקות, ואחר כך כל שתי דקות, והם באורך של דקה ולפעמים דקה וחצי לפעמים שתיים, והתחושה היא כזאת שאי אפשר לתאר, כמו סערה איומה ונוראית של כאב. כמו מכות חשמל בלתי פוסקות, דמיינו לעצמכם שמחשמלים אתכם למשך דקה וחצי, ואז מרפים מכם לדקה וחצי, ואז מחשמלים לדקה וחצי, ואז מרפים, ואז מחשמלים, ואז מרפים, ואז מחשמלים. כשכל כמה זמן מעלים את עוצמת החשמל.

זאת לידה פעילה.

אני שהיתי במהלך השלב הפעיל בתוך בריכת מים חמימים. כמעט מיד נכנסתי למצב תודעה אחר. הסביבה החשוכה, האינטימית, החמימה והבטוחה אפשרה לי להיכנס באמת לתוך עצמי. עברתי את כל הלידה בעיניים עצומות, מכונסת, ערה רק לגוף שלי ולמה שעובר עליו. תמי הצטרפה ללידה ואני לא ידעתי מתי, מידי פעם עיסו אותי, מידי פעם הניחו עלי בדים קרים, מידי פעם טיפלו בי, כשהייתי צמאה פערתי את הפה שלי ומים נמזגו לתוכו, וכל הזמן עברתי גל אחרי גל של כאב מייסר שאי אפשר לתאר והכי גרוע – אי אפשר להפסיק. בשלב כלשהו התחלתי לבקש שיפסיק, ואחרי זה להתחנן, ואחרי זה להתמקח, ואחרי זה להתפלל. פניתי לכל כוח בעולמות העליונים והמרכזיים שיכולתי לחשוב עליו וביקשתי הקלה, ביקשתי שיפסיק, ביקשתי שיגמר, ביקשתי להעלם. מידי פעם עלו בי מחשבות הגיוניות שגרמו לי לפנות למיילדות ולספר להן שבפעם הבאה אני יולדת רק בבית חולים ומבקש שירדימו אותי יוציאו את הילד ויודיעו לי כשזה נגמר, או לפנות לאורן שהסתובב מסביב לבריכה בחוסר אונים ולהבטיח לו שזה הילד הראשון והאחרון כי יותר מזה לא יקרה, מידי פעם התווכחתי עם היקום על עוצמת הכאב, ניסיתי להסביר שזה כואב מידי בציפייה שאיזה שהוא כוח עליון יתערב ויחליש אותו, שאלתי את עצמי האם מאוחר מידי לבקש פינוי לבית חולים ועניתי לעצמי שכן, שאלתי את עצמי בשביל מה זה היה טוב, ועל מה לעזאזל חשבתי ומה בעצם רע בחומרי הרדמה, ואולי נבוט בראש יעשה עבודה דומה ואיפה אפשר למצוא נבוט באמצע הלילה, ובעיקר בעיקר צעקתי, ובכיתי וייללתי והשמעתי קולות יבבה מעוכים וביקשתי שדי והתחננתי שלא עוד. כל שמץ של כבוד עצמי, העמדת פנים תרבותית ואכפתיות כלפי מה קורה איתי עזבו אותי. לא עניין אותי אם אני מחרבנת או מקיאה או מזילה ריר, לא עניין אותי אם אני נשמעת ילדותית, אם השכנים של בית היולדות מתעוררים מהצעקות, ומה המיילדות היקרות שלי חושבות עלי, הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת הפסקה, רק הפסקה, רק לעצור לכמה דקות, רק לנוח, רק קצת הקלה ואחר כך נמשיך, רק תנו לי לאסוף את עצמי ולחזור לשפיות, אבל שום הקלה לא ניתנה ושום הפסקה לא הגיעה, והכאב לא פחת ולא פסק ולא עצר והשטן לא ענה.

שעות.

זה נמשך שעות.

זה נמשך ימים, חודשים ושנים. כי תחושת הזמן נעלמת.

שנים של ייסורים.

והמיילדות איתי. מזכירות לי איך לנשום. מעודדות אותי לקרוא את הילד אלי, מניחות יד מנחמת, מורחות שמן ריחני, ואני בתוך גלי כאב, שגואים ומתחזקים ומטלטלים. בין ציר לציר קרסתי למנוחה על אחת הדפנות. מידי פעם התבוננתי לחלון ולא הבנתי איך הלילה הזה נמשך לנצח. וכשהחל להתבהר בחוץ השתנה משהו בתוכי. התפתח אצלי דחף ללחוץ אז לחצתי וכלום לא קרה. וכלום לא קרה וכלום לא קרה.

ופתאום.

פתאום זה הגיע. השלב שבו צריך ללחוץ באמת. השלב השלישי של הלידה. צירי הלחץ. והיות וכל התהליך היה כל כך בונה ונכון, והיות והייתי מעבר לייאוש, והיות והייתי מוכנה למות רק שזה יפסיק, והיות וכל זה קרה הגעתי מוכנה לצירי הלחץ – ולחצתי. כי כשמגיעים צירי הלחץ ואת מוכנה מבפנים מספיק ואת לוחצת באמת את חייבת להיות מוכנה למות. תמי במשפט אחד כיוונה אותי. היא הזכירה לי שדיברנו על השער שיש בלידה ואמרה שעכשיו זה השער וכדי לעבור בו אני צריכה לעבוד נגד האינסטינקט של הגוף, כי הגוף באופן טבעי מנסה לברוח מכאב, ואני צריכה לחפש את המקום הכי כואב בגוף ושם ללחוץ. ובבת אחת ידעתי מה לעשות. הייתי חדה כמו סכין, בהירה לחלוטין וחסרת רחמים. מצאתי את המקום הכי כואב ולחצתי. עם כל ציר לחצתי. לחצתי בלי לחשוב על רצפת האגן, על טחורים, על נזקים עתידיים, על האם אני מחרבנת עכשיו קקי או את הילד שלי. צרחתי את נשמתי ולחצתי, שאגתי ולחצתי, ייללתי ולחצתי. הרגשתי איך אני נפערת ולחצתי, הרגשתי את הגוף שלי נקרע לגזרים ולחצתי. מטורפת מייסורים, לא שפוייה מרוב ייאוש, שום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור אותי, הייתי מעבר לפחד, הייתי מעבר לאנושיות, הייתי מעבר לכל מה שידעתי שיכול להיות, ולחצתי. חדה, בהירה וחסרת רחמים. הייתי כולי גוף וצורך פיזי, מוח פרימיטיבי מושלם, שום מחשבה לא הפריעה. זה לא היה אסתטי, זה לא היה נקי, זה לא היה מכובד, זו הייתה עוצמה טהורה ובהירה שמילאה אותי. אני שאגתי והפכתי מאישה להר, מאדם ליבשת, מיולדת לאלה. זה היה כמו לרכב על דרקון, כמו להחזיק ביד כולא ברקים, כמו לבקוע אדמה בריקוד, כמו להציף עולם, זו הייתה חוויה שאין שני לה ואין לוותר עליה, זו הייתה לידה.

וברגע אחד, ברגע אחד, בתוך הטרוף ביקעה אותי תחושת צריבה עזה והראש היה בחוץ ויכולתי להושיט יד לבין הרגליים ולחוש בו, ויבבתי בתדהמה ופליאה ובציר הבא גם הכתפיים יצאו (בכל הסרטים הלידה נגמרת כשהראש יוצא אבל מסתבר שאי אפשר למשוך אותו רק בעזרת הראש) ומייד אחרי הכתפיים הגוף החליק החוצה כמו דגיג קטן, ובשבריר שנייה, ממש ממש בין רגע, הכאב נגמר וחלף כמו סערה שהתפוגגה לתוך יום אביב יפיפה, ואני נשענתי מעולפת על הבריכה, בזרועותיי הונח תינוק לבן וצווח וברגע הזה המקל, המחייה, המאושר, מוצפת בכי והתרגשות כל מה שיצא מתוכי היה – "מה זה?"

הלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לספר לכן שיצא ממני משהו אחר. ברכה קדמונית, שירה מקודשת או לפחות משפט אינטליגנטי. (הכנתי רבים כאלו מראש תסמכו עלי) אבל לא. כל מה שיצא מתוכי היה: "מה זה?"

וכל השאר היה עבודה מסורה ואוהבת של המיילדות שהתרוצצו מסביב עסוקות, טרודות, מתפעלות מליון ואחד דברים שלא היה לי מושג מה הם, שבדקו את התינוק, וחיממו אותו וסייעו בלידת השלייה, ועשו כל מיני דברים נוספים בעודן עונות  לי ברכות: "זה תינוק", "כן, הוא שלך", "כן, את אמא", "כן, את ילדת אותו".

 לקח לי עשר דקות בערך לחזור לשפיות. במהלך הדקות הללו לא הבנתי מה קורה סביבי ולא ידעתי מה זה התינוק הזה ומה הקשר שלו אלי ומה הקשר בין הריון נחמד ללידה מטלטלת חושים לתינוק שמונח עלי ובעיקר למי מוסרים אותו ביציאה.

ואז גם הסתבר שכל הלידה הזאת לא ארכה נצח אלא בעצם נמשכה חמש שעות (הגעתי לבית היולדות באחת וחצי וברבע לשבע התינוק היה בחוץ). צירי הלחץ ארכו עשרים דקות בסך הכל, נותרתי שלמה ללא חתכים, קרעים, תפרים או טחורים, הרחם החלה להתכווץ מייד ולא היה לי דימום מיוחד, והילד הזה, המופלא, שהגיע לעולם דרכי, הגיע מוכן ומזומן ובעודו מחובר לשלייה תפס את הציצי והחל לינוק וינק במשך חצי שעה מותיר אפילו את המיילדות המנוסות שלי המומות מתאוות החיים הבלתי מרוסנת שלו.

ופתאום, כך נדמה, פתאום, הייתי אמא.

ועידן חדש ואחר החל בחיי.

עידן של אושר עצום, של אהבה שלא הכרתי, של פחד וייסורים מסוג חדש לחלוטין ושל פלא ששמו סהר ויופיו וחוכמתו והיותו ממלאים כל תא בגופי בהכרת תודה.

אני אמא.


עברתי את השער וחברתי לשרשרת ארוכה, לדורות על גבי דורות של נשים שמשחר ההיסטוריה כמוני כאבו, כמוני פחדו, כמוני לחצו, כמוני צרחו וכמוני מתו ונולדו מחדש במהלך שעות אחדות של ייסורים. עברתי את השער והייתי לאם.

לא הייתי צולחת את המסע הזה בלי המיילדות שלי, ברוכות ואוהבות. נשים של עוצמה ואומץ. אילו שנענו לקריאה והופקדו על ידי הכוחות האדירים של הבריאה על שערי החיים והמוות. אילו שנשארות שלוות לנוכח כאב, מלאות חמלה מול חוסר האונים, ואמיצות כלפי הטרוף. אילו שתומכות בנשים בשעתן העזה ביותר. אני מלאת הודייה שהיו אילו ידיהן הטובות שאחזו לראשונה את בני בבואו אל העולם. אני בטוחה שחייו יהיו מבורכים בשל כך. אני מלאת הוקרה לבן זוגי שהניח לי לחיות את האמת שלי גם כשהוא עצמו התפתל בעטייה בייסורים ובחוסר אונים.

ואני מודה יותר מכל לאמא אדמה על הזכות האדירה שנתנה לי, על כך שבטובה ובחוכמתה החליטה שאני ראוייה ומוכנה ונטעה ברחמי נשמה והניחה לי להביא חיים לעולם, על שהגנה עלי במהלך המסע הקשה הזה ועל שאפשרה לי לסיימו בהצלחה. ולמרות שכשהסתיימה הלידה נשבעתי שלעולם לא אחזור על החווייה אני מודה ומתוודה שבערך שבוע אחריה כבר הרגשתי מוכנה לפעם הבאה…..

מאת: ירון שני

החיים שלנו הם זרם של שגרה. קמים, אוכלים, עושים פיפי, לוקחים את הילדים לגן/בית הספר, עובדים, עובדים, עובדים, חוזרים הביתה, פיפי ולישון. בין לבין ישנם רגעים קצרים של דאגות ושמחות, אבל רוב הזמן אנחנו על "טייס אוטומטי". יום אחד מגיע רגע שטורף את כל החבילה. רגע שחושף את המשמעות האמיתית של חיינו. זה עלול להיות רגע שדוחף אותנו לקצה התהום, וזה עשוי להיות רגע של חסד מופלא. גם זה וגם זה הם רגעים שבהם אנחנו חיים באמת, ולא נסחפים כמו דגיגים עוורים בזרם.

הזרם הזה לא חייב להיות שגרה יום יומית. הוא יכול להיות דעה שהתקבעה לה עמוק בנפש. כל כך עמוק, שהיא מניעה את גופנו בשבילנו. היא מעצבת את רגשותנו ואת מחשבותנו. היא מבדילה בין אמת לשקר ובין טוב לרע. בלי שנרגיש, אנחנו עבדים של דוגמה – של אמת צרה ומניפולטיבית שמתחפשת לצדק מוחלט שלא ניתן לערער עליו.

בואו ניקח לדוגמא את רעיון הלידות בבתי החולים. במשך מאות אלפי שנות אבולוציה, נולדנו בדרך אחת – מחוץ לבית החולים. הרפואה המודרנית מצאה פתרונות טכנולוגיים נפלאים לשלל סיבוכים ובעיות שבעבר הביאו לעולם סבל ומוות מיותר של יולדות וילודים. עד כדי כך הצליחה הרפואה המודרנית, שהרופא הפך לסוג של "מלאך עם חלוק לבן", יודע כל, קוסם. בית החולים נתפש כמשכן של קדמה, של בריאות ושל ניסים. כשאנחנו חושבים על לידה, אנחנו רואים מרחב סטרילי ובטוח המואר באור פלורסנטי. אנחנו רואים תינוק עגלגל בתוך עגלת פלסטיק, מוקף בתינוקות כמוהו, יונק תחליף חלב מבקבוק. אביו המאושר מתבונן בו גאה מבעד לחלון הזכוכית. זוהי פרה קדושה, חברות וחברים יקרים. וכמו כל פרה קדושה, סופה מגיע להישחט. הרי הרופאים הם לא מלאכים, הם בני אדם בשר ודם. הרפואה האריכה את חיינו, אבל לא מילאה אותם בתוכן משמעותי. בתי חולים הם מערכת ביורוקרטית, לוגיסטית, כלכלית, וככזו היא מלאה בכשלים.

אני אב טרי. בתי נולדה על הספה בסלון. כשאני ואשתי הכרזנו שאנחנו הולכים ללדת בבית, הפכנו לזוג "משוגעים". התגובות נעו בין חיוך של "כל הכבוד. אני בחיים לא הייתי מעיזה", לבין "אתם לא נורמליים"… "תחשבו על טובת הילד"… "אתם לא רוצים ללדת במקום שנותן מענה לכל הסיכונים???"… "זה לא אחראי ללדת ככה".

אם כן, מי יותר אחראי? זה שהולך כמו עיוור אחרי מה שכולם עושים? או זה שחוקר ולומד את המציאות ובוחר מדרך הנכונה לו ביותר? כמעט אף אחד היום לא שואל את עצמו איזה סיכונים יש בבתי החולים ליולדת ולילוד. אף אחד לא מתעניין במחקרים המתקדמים ביותר שמראים בצורה חד משמעית שבלידות בית, הנעשות בצורה מקצועית ומבוקרת, יש פחות סיבוכים מאשר בבתי חולים. תעשו סקר קצר, ותשאלו את האמהות שמסביבכם על חוויית הלידה שלהן. לרבות מהן הלידה הייתה טראומטית – "חתכו אותי, ועד היום אני סובלת"… "אני מרגישה שהאפידורל פגע לי בגוף"… "הרגשתי כמו חתיכת בשר"… "חיכינו שעות עד שהכניסו אותנו"… "הייתי מבוהלת ואף אחד לא היה שם בשביל להסביר או להרגיע אותי"… "אישפזו אותי במסדרון כי לא היו מספיק מיטות"… "הייתי בהלם איך שהאחיות בתינוקייה רחצו לי את התינוק. כל התינוקות צרחו שם בלי הפסקה"… "אני שוכבת עירומה, וכל הזמן נכנסים לחדר אנשים זרים"… "לא הצלחתי להניק, ואף אחת לא עזרה"… בית חולים הוא פס ייצור. כשיש לחץ, צריך לפנות את החדרים במהירות. לפעמים זה בא על חשבון היולדת והילוד. אין מה לעשות.

ויש עוד עניין שאף אחד לא חושב עליו. חווית הלידה היא תהליך שרק נשים מבינות ומרגישות. איך ייתכן שרופאים גברים, שמעולם לא ילדו, ואפילו לא דמיינו את עצמם יולדים, הם המנהלים הבחירים בחדר? איך יכול גבר, שרחוק מרחק שנות אור מהעולם הרגשי והפיסי של אישה יולדת, להכתיב את הנהלים ולפקד על כל תהליך הלידה על כל היבטיו – המנהלתי והמקצועי.

לידה היא לא רק תהליך פיסי, היא מסע רגשי ותודעתי. זהו רגע פלאי שבוא אישה מוציא מתוכה תינוק חי. זהו רגע של חרדה עמוקה ושל חסד מופלא. כל ניסיון שלי לתאר את התהליך הזה יהיה מגוחך, לא רק בגלל שאני גבר מוגבל, אלא כי זאת חוויה שאי אפשר לתאר במילים.

לצערי, בתי החולים היום, והרפואה המודרנית בכלל, מתייחסים ל"חולים" כאל גופי אדם שצריך לתקן. אבל לגופי האדם הללו יש נשמה. בתי החולים עושים עבודה מצויינת בתיקון הגוף, ובאותו זמן פוצעים את הנשמה. הנשמה, בשבילי ובשביל אשתי, היא דבר חשוב יותר מהגוף. לידה בבית חולים, כפי שהיא היום, היא סיכון רציני לנשמותיהן של אשתי ובתי.

עכשיו אני רוצה לספר לכם על חוויית הלידה שלנו. כארבעה חודשים לפני ההיריון אנחנו בליווי צמוד של שתי המיילדות שלנו – תמי טסלר ועופרית פק. חוץ מהפגישות השגרתיות אצל רופא הנשים, פעם בשבועיים אנחנו אצלן. משוחחים על ההיבטים הפיסיים והרגשיים של הלידה. פורקים מתחים וחרדות. במהרה, תמי ועופרית הופכות לחברות נפש. הטלפון שלהן פתוח תמיד לכל שאלה ותהיה. הפגישות שלנו אינן תחומות בזמן. שתיהן בעלות ניסיון  הן בלידות בבתי חולים והן בלידות בית (לעופרית יש ניסיון של 17 שנה!). אחרי שהבנו כי אנו יכולים ללדת בבית, קבלנו אישור . ממש ככה. כמו שעושות שליש מהנשים בהולנד ובבריטניה – המדינות המתקדמות ביותר בתחום הלידתי.

אנחנו יולדים את בתנו בבית, בקן החמים והמוכר שלנו. אנחנו עטופים בדאגה בלתי נדלית, ברגישות ובתשומת לב אימהית. כשהתינוקת יוצאת לאוויר העולם, אף אחד לא מחיש אותנו למחלקה אחרת. אף אחד לא מבקש לקחת אותה. המקום שהיא הכי צריכה להיות בו הוא בזרועות אימה. זה ברור כשמש. בימים הקרובים, אם נרחיק אותה מחום גופה של האם, היא תתחיל לבכות. אשתי מתקלחת ונשכבת עם התינוקת במיטה הרכה והמוכרת שלנו. איזו שלווה ברוכה. תמי ועופרית לא הולכות לשום מקום. הן ממשיכות ללוות אותנו שבועות אחרי הלידה – בחששות, בהנקה ובשמחות.

אני כותב את המכתב הזה לאור התקנות החדשות שמשרד הבריאות פרסם. אין לו שום צידוק מדעי. אפילו לא צידוק כלכלי. אני מקווה מאד שמנסחי התקנות יטו אוזן למשהו שאינו מוכר להם. בבקשה, אל תסגרו את הדלת בפני נשים שחושבות אחרת מכם. יכול מאד להיות שהן מבשרות על עתיד טוב יותר.

מאי 2012

מאת: רחל הגדוש

פתח דבר –
אני לא יודעת למה קיבלתי את הקריאה להפוך לאמא עוד פעם . יש לנו שלושה ילדים , כבר די גדולים אפשר להגיד , החיים מאתגרים ואותנו הם איתגרו קצת יותר מהרגיל … אז למה ?
מכיוון שלא יכולתי להתכחש לקריאה הזו ובעוד שנתיים שלוש או עשר להצטער שלא נעניתי לה, הכרזתי בהחלטיות שעושים עוד ילד . תוך שבועיים כבר היה עוד ילד ברחמי.
רעדתי מהתרגשות . כל החששות שאקבל פיק ברכיים ברגע האמת התבדו.
הכל עובר תקין . עם הבחילות הידועות והעייפות הגדולה , העבודה שהמשכתי לקחת על עצמי והבית שממשיך לדרוש את שלו.
איפה אני אלד ? זו הייתה השאלה שעלתה עוד לפני ההריון . ילדתי שלושה ילדים בחדר לידה בבית חולים . אין לי טראומה משם ואלה היו לידות טובות בסך הכל , אבל מבחינתי החוויה כמו שאמורה להיות עד הסוף לא קרתה שם . זה פשוט חדר לידה בבית חולים. לא יותר ולא פחות . ומכיוון שאני במקצועי תומכת לידה ומכיוון שלא יכולתי למצות את חוויית הלידה כמו שהבנתי שצריכה להיות, מנסיוני האישי ומנסיוני כדולה, שראתה הכל מהצד… רציתי לעשות את זה אחרת. חדר טבעי בבית חולים ?! בבית שלנו ?! בצימר לידה ?!
חדר לידה טבעי בבית חולים ירד מהפרק כי בכלל לא בא בחשבון מבחינתי להיכנס לבית חולים כדי ללדת כל עוד ההריון תקין והכל בסדר . ועוד כמה התחבטויות ..ועוד כמה שבועות עוברים …ועוד קצת דיסקוסים עם האיש שלי שעדיין לא מבין מה הביג דיל …
את בית יולדות בגדרה הכרתי כבר כי ביקרתי שם שלוש שנים מוקדם יותר בערב פתוח . זה היה נראה אופצייה נהדרת . קרוב לבית , בליווי צמוד של תמי ועפרית , במקום נעים ושלו . " ביתי מדי ונקי מדי " – כמו שבני בכורי מתאר אותו … בדיוק מה שאני צריכה מהנסיון שלי בלידות שלי – יש לי זמן בלידות להעביר וקשה לי עם ההפרעות מבחוץ כמו שעלול לקרות בבית חולים. מוניטורים , פרוטוקולים, החלפת משמרות , עומס , מסדרונות , אולי בכל זאת אפידורל כי כבר חצות והמרדים נכנס לי לחדר לפני שהוא הולך לישון, תינוקייה , השכמות בחמש וחצי בבוקר למדידת חום, שותפות לחדר …
מגיע לנו יותר מזה !

עצם העניין –
טלפון לתמי ויש פגישה . מודיעה לרונן והוא להפתעתי מאוד שמח . סופסופ החלטת הוא אומר לי .
השבועות עוברים ואני נהנית מההריון. מפסיקה ללוות לידות כי צריכה להתפנות ללידה שלי . נפגשת עם עפרית ותמי ותמיד רוצה להישאר עוד קצת כי מאוד נעים לי ומחבק . הן מכירות אותי , את רונן ,את הילדים שלנו ואת העובר הקטן שלנו. אני לא אלד בנוכחות אנשים זרים .
תאריך הלידה המשוער כבר עובר ואצלי זה ככה בד"כ אז בינתיים אני לא מתרגשת.פשוט מתעייפת ממעקב ההריון העודף וכבר לא ישנה טוב בגלל צירצורי שווא שנעלמים בבוקר . מגיעה עוד יומיים לסוף שבוע 42. כבר עברתי את הגבול הפעם… אין לי בעיה לסחוב עוד קצת אבל אני בחרדה אמיתית שמא לא אוכל לממש את התכניות שלי ללדת בבית יולדות . כי הרי מעל שבוע 42 צריך ללדת בבית חולים…לא רוצה להעמיד את עפרית ותמי במצב לא נעים של התנחלות בגדרה כשהנוהל אומר אחרת…
וזה מתחיל יום לפני סוף שבוע 42. צירים שלא נעלמים עם הסנדוויצ’ים לבית הספר . יום שישי בבוקר ואנחנו בדרך ללדת . זה קורה. סופשבוע בצימר …
מגיעים ב11:00 עם צירים מסודרים אך נעימים . עפרית מקבלת אותנו בחיבוק , דופלר, לחץ דם ואנחנו נשארים עם עצמינו. קוראים קצת , אוכלים , נחים . בשעה 13:30 אני יוצאת מהמקלחת ומבקשת מרונן שיקרא לעפרית. החלפתי פאזה . כבר לא נעים לי בכלל. מבקשת שתבדוק אותי . הבדיקה מראה 1.5 ס"מ. הדרך ארוכה . אז אנחנו יוצאים לסיבוב בגדרה . כייף יחד . מזכיר לנו את זיכרון יעקב החלק הזה של גדרה. חוזרים רק כי יש לי פיפי ואין איפה לעשות . כבר אחר הצהריים . ערב שבת מגיע . הצירים תכופים וחזקים .
יותר מזכירים לי שלב מעבר (קשה להיות דולה יולדת …) אבל מי כמוני יודע שלידה לא תמיד נמדדת בס"מ. העיקר שאני כבר שם בסוף שבוע 42 ואני במקום שאני רוצה להיות..
עפרית נשארת איתנו וידיה הלוהטות מאוד מרגיעות את הכאב בגב. נכנסת לדוש ולא יוצאת משם . מאוד אינטנסיבי . כבר חשוך בחוץ . שבע בערב ותמי מגיעה. קשה לי אפילו להגיד לה שלום ורוב הזמן אני בעיניים עצומות . ממלאים לי בריכה ואני גולשת לתוכה כמו לוויתן . הפתיחה גדלה בקצב שלה . אני מאוד צמאה כל הזמן . פותחים לי חלון מעל הבריכה כי אני צריכה אויר . יש לי תחושת לחץ ואני בוכה כי אראה סופסופ את התינוק שלי . אבל יש עוד זמן . התינוק שלי מאוד נמוך אבל הפתיחה לאיטה בשלה . פרוצדורה . כמו בחיים ככה גם בלידה – כל דבר אני צריכה להרגיש , להיות שם , בתהליך . שום דבר לא פוסח מעלי . מתנפצת לרסיסים ושוב�ד מרגיעים . רונן ואני מחזיקים בראש המבצבץ ומתן שלנו בחוץ. בידיים שלנו . נשאר איתנו . כבר לא כואב כלום.
אין תחליף לעובדה שנשארנו באין מפריע ( וגם תוך כדי לא היה ממש מישהו שהפריע …) אחרי הלידה ביחד .
התינוק שלנו ידע רק את הידיים שלנו .
הכאב חולף אבל תחושת העוצמה נשארת . לכל החיים . לכל הזוגיות וגם להורות שלעיתים מאתגרת.
בלידה הזו לא פגשתי את הפחד שליווה אותי בשלוש הלידות הקודמות . אולי זה הנסיון , אולי זה המקצוע ואולי זה המקום .
התמונה שלי שעה אחרי הלידה לא דומה כלל לתמונות אחרי הלידה בבית חולים . אני נראית כאילו יצאתי ממסיבה טובה ולא כאילו דרסה אותי משאית .

חבל שאין לי את היכולת להעביר לכל הנשים שלא מבינות על מה אני מדברת ,את התובנה שלי לגבי לידה . כנראה כל אחת צריכה לפגוש את זה בעצמה מתישהו . ויש כאלה שלא . לי הייתה הזכות לחוות ולהתרגש .

מתן הוא באמת מתנה . גם הלידה שלו הייתה מתנה . לכל אם ואב ונשמה חדשה יש את הזכות לחוות ולהגיע כך לעולם . בחיבוק , בשקט , בזכות להיות מי שאתה ובקצב שלך , באינטימיות , באהבה .

אני מודה כל יום לאיש שלי שהיה יותר ממה שביקשתי לי.
לתמי ולעפרית שליוו והיו כל מה שהייתי צריכה בדיוק מופתי .
ולמתן האהוב שבחר בנו להיות המשפחה שלו.

רחל

מאת: קרן גולוב

אני היום שבועיים וקצת אחרי הלידה. מנסה לסיים את כתיבת החוויה בשביל לשתף אבל בעיקר בשביל עצמי, לנסות לעבד את חווית הלידה, דבר שאני עוד לא ממש מצליחה לעשות עד הסוף. השבועיים האלה חלפו כ"כ מהר מצד אחד, אבל מצד שני נראים כנצח. המון דברים קרו, חווינו הורות מבחינות רבות, אבל גם עוד לא חווינו אלפית או מיליונית ממה שמצפה לנו, והמצב רוח שלי מטלטל בי. כל פעם נראה לי שהנה אני משתפרת, אני צוחקת, מחייכת, יש לי טיפה סבלנות להיות חברותית עם אנשים…אבל בום…עוד פעם…נפילה קשה…

אבל בדיוק בשביל זה חשוב לי כ"כ לשתף עם כל אישה שיעניין אותה להיות שותפה לחוויה שלי. אני לא קראתי הרבה לפני הלידה ואני לא מצטערת על כך כי ככה אני. אני מעדיפה לחוות תוך כדי החיים. הנה הסיפור לידה של ילדה שנוצרה מאהבה וכל מה שחשוב לי שהיא תקבל ותדע זה אהבה ועוד אהבה בלי תנאי ובלי סוף:

באיזשהו שלב באמצע ההיריון התחלתי להבין, מתוך ידיעה פנימית, שלא מתאים לי ללדת באופן קונבנציונאלי בבית החולים למרות שזו הייתה הלידה הראשונה שלי ולא היה לי מושג למה לצפות.

היה לי מאוד קשה בהתחלה לנסח לעצמי או לבן זוגי, שי, מדוע זה כך ומה בדיוק אני כן צריכה ורוצה שיהיה בלידה, אבל עם הזמן זה התבהר לי יותר ויותר כאשר בסופו של דבר האסימון נפל כשפגשנו לראשונה את עפרית ותמי בשבוע 25 וקצת באחד מהערבים הפתוחים שהן ערכו בבית. באותו הערב הכל נהיה ברור ונכון ואפילו הצלחתי לנסח בפניהן במילים מאוד פשוטות מה חשוב לי בלידה, וכן מה חשוב שנחווה אנחנו כזוג בעת הלידה. זו הייתה הרגשה כ"כ נהדרת ומספקת להבין ולדעת בכזו צלילות מה אני רוצה וצריכה.

לשי לקח יותר זמן לקבל את זה והיה לי חשוב לתת לו את הזמן להתבשל עם הרעיון של לידה ביתית, להתמודד עם החששות שלא ללדת בבית חולים ללא ליווי רפואי מלא כפי שמקובל. בסופו של דבר, הודענו לעפרית ותמי שאנחנו בפנים ואנחנו מעוניינים להתחיל את הליווי איתן.

אני רואה את הלידה כחלק בלתי נפרד של ההיריון ומבחינתי ההכנה האמתית ללידה החלה כאשר הליווי עם עפרית ותמי החל. המפגשים השבועיים איתן היו מבחינתי פסק זמן כה מלטף ונעים מחיי היום-יום העמוסים והתמקדות מכילה בהיריון ובי. קיבלתי את כל התמיכה מהן, הן הקשיבו לי ולשי בכנות אמיתית שכמעט ולא זוכים בה היום. הייתי יוצאת משם שלווה והרוגע לקראת הלידה גבר אחרי כל פגישה כזו.

באחת הפגישות, תמי ועפרית פתחו את השיחה בכך שהן חשות שהן לא מכירות אותנו מספיק. הן לא הצליחו להצביע בדיוק מאיזו בחינה או מדוע הן חשות כך, אך בדיעבד מה שעלה בשיחה זו היה גורם מכריע בלידה עצמה. אילולא רגישותן היוצאת דופן אלינו ולתהליך ההיכרות בינינו ולבינן, ולהיפך, הנושא לא היה עולה וייתכן שהיה מהווה מחסום קשה יותר לפיצוח ברגע מכריע כ"כ בלידה.

ככל שההיריון התקדם ויום הלידה התקרב, תמיכתן הייתה צמודה יותר. התחלתי להרגיש סימני לידה כשבוע וחצי לפני הלידה אך הם הופיעו ונעלמו כלא היו. לעיתים קרובות הרגשתי מבולבלת, אך שיחה עם עפרית תמיד שינתה את פני הדברים וגרמה לדברים להיות ברורים. היא הקשיבה לי, הייתה אמפתית והרגשתי שכל מילה שלה היא בגדר אוצר, בלי סיסמאות, בלי ציניות ובלי ביקורת.

כשהגעתי ליום הלידה הרגשתי כ"כ מוכנה ורגועה והיום אני יכולה לומר בוודאות כי זה היה בזכות הידיעה שאני בידיים טובות, מקצועיות ותומכות בכל מובן.

בשתיים לפנות בוקר התחלתי להרגיש צירים חזקים יותר ממה שהרגשתי עד כה והם הופיעו לעיתים קרובות, תוך זמן קצר כבר לא יכולתי לשכב במיטה והתחלתי להלך בבית. בחמש בבוקר סיכמנו עם עפרית שהשעה הגיעה והתחלנו לנוע לכיוון בית יולדות.

בהגיענו לבית יולדות, עפרית כבר חיכתה לנו וקידמה את פנינו בחיוך רחב. כבר הרגשתי איך תחושת הרוגע עוטפת אותי. השעות עברו והצירים בהדרגה התחזקו יותר ויותר. למרות חוסר הוודאות לגבי כל שלב שעתיד להגיע, ידעתי שהכל בסדר וזרמתי עם מה שבא באופן טבעי.

לקראת הערב, הצירים כבר ממש התחזקו והיו תכופים וארוכים יותר, נכנסתי למקלחת, יצאתי מהמקלחת, נכנסתי לאמבטיה, יצאתי מהאמבטיה, ושוב למקלחת ושוב לאמבטיה, וכל הזמן הזה אהובי שם לידי משפריץ עליי מים, מדבר אליי ברכות, בדיוק כמו שרק הוא יודע. באיזשהו שלב התברר כי ראשה של התינוקת לא מונח בדיוק בצורה הנכונה וההתקדמות של הלידה החלה להאט. בשלב הזה כבר הרגשתי מותשת לחלוטין ולא ממש היה לי ברור איך אני יכולה להמשיך ולקדם את הלידה. הפחד מלהיות אמא, שאיתו התמודדתי במהלך כל ההיריון, לא הפסיק להדהד והצליח לעצור כמעט לגמרי את הצירים. מאחר והייתי בזמן הזה שטופת הורמונים, עייפה ותשושה אני לא זוכרת במדויק את המשך מהלך הלידה. מה שאני כן זוכרת זה שתמי ועפרית לא הניחו לי לוותר (לא שהייתה לי ברירה כ"כ…) והן עודדו אותי ודחפו אותי למצוא את השארית האחרונה של כוחותיי כדי להביא את ביתי לעולם. הייתי מצוידת בכל מה שאני צריכה בשביל ללחוץ את אביגיל החוצה: את אהובי שישב לידי ועודד אותי ללא הפסקה וצהל משמחה לכל התקדמות קטנה (ההתרגשות שלו מלאה את החדר בצורה חזקה ואמיתית כ"כ), ואת תמי ועפרית שעשו כל ביכולתן לסייע לי לסיים את הלידה בבית יולדות בצורה רגועה ושלווה כפי שרציתי (אני זוכרת שחששתי שאם לא אתעשת ואמצא מאגרי כוח, אגיע בסופו של דבר לבי"ח ואאלץ לקבל זירוז, דבר שתסכל אותי מאוד והביא אותי למצב של תחושת חוסר אונים).

אבל זה מדהים כי למרות כל התחושות, מצאתי את הכוחות להמשיך ולהביא את אביגיל אליי ולשי.

******************

והנה היא הייתה מונחת עליי לבסוף, ושי שוכב לצידי והקטנה שלנו שזה רק עתה נולדה מביטה בנו בעיניים כהות וחודרות. ובזה הרגע נהיינו משפחה של שלושה, המשפחה שלי. וזה קרה בדיוק עם האנשים שרציתי שיהיו נוכחים, בדיוק באווירה שדמיינתי ובדיוק בדרך שבה רציתי ובחרתי.

 

בְּלַחַן הָאוֹר וּבְרֶטֶט הַיֹּפִי
אֵלַיִךְ עָרַגְנוּ, אדוה הַגַּלִּים
כְּשֶׁשִּׁיר דַּיָּגִים מְרַצֵּד לֵילוֹתַיִך
נִגּוּן חֲלוּצִים מִסְּבִיבֵךְ מִשְׁתַּפֵּך

אַט נָעוּ גַּלַּיִךְ, חֵיקֵךְ הַפָּתוּח
סִירַת מִפְרָשִׂים אַט גּוֹלְשָׁה עַל גַּלִּים
יָרֵחַ חִוֵּר שֶׁעָלָה וְהוֹפִיע
שִׁיר עֶרֶשׂ הוּא שָׁר לָךְ, שִׁיר עֶרֶשׂ מַרְדִּים

אַלְפֵי רְבָבוֹת, מִילְיוֹנֵי יָדַיִם,
אֵלַיִךְ הוֹשַׁטְנוּ, אדוה הַגַּלִּים
כְּשֶׁחֶרֶשׁ סִירַת-מִפְרָשִׂים בָּךְ גּוֹלֶשֶׁת
וְסַהַר לוֹחֵשׁ לָךְ שִׁיר עֶרֶשׂ מַרְדִּים.

הופעת פתאום כמו גל קטן ושקט בחיינו, לא ציפינו לך ולא התכוננו, באת לנו בהפתעה גדולה, שנה וחודש אחרי אחיך הגדול.. היית פה נכוחה וחזקה, כבר רואים את האופי המדהים שיש לך, אדוה יפה, רכה וקטנה שלנו.

הלידה שלך הייתה מופלאה, כל תהליך יצירת החיים וגם ההולדה- זה פשוט מופלא. ואת היית פלא גדול, לא חלמתי על לידה שתתרחש בצורה מופלאה כ"כ..

כשהייתי בהריון לא הצלחתי להחליט היכן ללדת, כמובן שלא רציתי ללדת בבית חולים, אבל גם פחדתי שאגיע למצב שבו הייתי בלידה הקודמת אבדתי הרבה דם ופחדתי שזה יחזור על עצמו, ההמוגלובין שלי היה עכשיו הרבה יותר נמוך וזה גם לא עזר, מצד שני הרגיש לי ממש פספוס ללדת לידה ראשונה בצימר לידה ולידה שניה שאמורה להיות מהירה יותר בבית חולים, וכמובן היה גם העניין הכלכלי, בלידה הקודמת הצלחתי לקבל מקופת חולים חלק מהסכום ועכשיו המצב דוחק וזה ממש מותרות.

אז החלטתי ללדת בעין כרם ויהיה מה שיהיה, אבל בשבוע 34 התחרטתי והחלטתי ללכת ל"בית יולדות" בגדרה עם המיילדות המקסימות עפרית ותמי..

הספקנו להיפגש כמה פעמים לפני הלידה ולשוחח, בפעם הראשונה נפגשנו עם עפרית והתאהבנו, החלטנו שזה מה שחיפשנו בדיוק, בפעם השניה פגשתי את תמי והיה מדהים, נפלתי בקסמן של שתי הנשים המדהימות האלה, שקיבלו אותי תמיד בחיבוק גדול, מכיל ואוהב. זאת הייתה ההכנה היחידה שלי ללידה, השיחות איתן, בעיקר הרגשתי שאני סומכת עליהן ואין מה להתכונן יותר מדי, גם ככה בסוף הלידה תפתיע..

יום א' 
ניגשת למבחן האחרון בסמסטר, נושמת לרווחה, גם זה מאחוריי, אפשר כבר ללדת.

יום ב' 
אני בשבוע 38+5, בדיוק היום שפונצו נולד, נוסעת למעקב אחרון בבית יולדות, הראש כבר נמוך, הערכת משקל 3 ק"ג, מסכמות שפעם הבאה כבר אגיע ללידה, בדיוק כשאני יוצאת מגיעה אישה בשבוע 40, אנחנו צוחקות על האפשרות שאולי נלד ביחד, היא אומרת שתלד בשבת, אני אומרת שאלד ביום רביעי, בסוף באמת כך היה, מי אמר אינטואיציה נשית..

יום ג' 
מתעוררת מלאת אנרגיות, מנקה את הבית, מכבסת לתינוקת בגדים ראשונים, יצר קינון עז גורם לי ללכת לסופר ולסחוב איתי את אחותי שבאה לעזור, עומדים בתור המון זמן, פונצו רוצה על הידיים, הוא יושב לי על הבטן ואני מרגישה שכבר זהו, אני לא יכולה יותר לסחוב, מדי פעם מרגישה מין לחץ, לא יודעת מה זה, אולי ציר, לא משהו שמצריך ממני התייחסות, בבית שוב מרגישה מין גל שבא והולך לעיתים רחוקות, מנסה לעקוב, זה פעם ב-10 דקות, משכיבה את פונצו לישון, הוא עייף מכל היום ונרדם בדיוק בשמונה וחצי, ואז גם מרגישה ציר, אחרי 4 דקות עוד אחד, אבל רק ל-20 שניות, מתלבטת אם זה באמת זה, בסך הכל ילדתי שנה קודם, איך שכחתי כ"כ מהר.. החצי המושלם מכין ארוחת ערב, פסטה עם משהו, באמצע האוכל פעם ב-4 דקות מרגישה צורך לעמוד, אני בהכחשה שמשהו קורה, הוא קולט את זה ומתקשר לעפרית, אנחנו משוחחות ואני אומרת לה שזה לא רציני כי הצירים ממש קצרים ולא כואבים, באמצע השיחה יש לי ציר אחד חזק ואני מפסיקה לדבר ונושמת, היא מבקשת ממני לעקוב ולתזמן צירים ברבע שעה הקרובה, כבר תשע בערב, אני עייפה מכל היום בא לי רק ללכת לישון.

היה לנו הסכם עם אחותי ובעלה שאם נלד בלילה אז הם יבואו לישון אצלנו עם פונצו, אני מתקשרת אליה שתהיה מוכנה לצאת רק אם משהו יתפתח, ברבע שעה הזו יש צירים כל 4 דקות, אני לא ממש שמה לב אליהם אלא עסוקה בלארוז תיק ללידה, מתקשרים לעפרית והיא מחליטה שכדאי שנצא, אחותי ובעלה המתוקים מגיעים מלאי התרגשות, אנחנו מתעכבים ומדברים, בכלל לא בלחץ לצאת, אני מבקשת מאחותי שתסלח לי אם קראתי להם סתם כי כנראה אלד רק בבוקר, בכלל, אני לא מרגישה בלידה..

בסוף יוצאים, בנסיעה הצירים ממשיכים פעם ב- 4 דקות לפעמים גם יותר צפוף, אבל הם מאד קצרים ולא כואבים.

אני רואה את עפרית בחוץ מחכה לי, פתאום זה אמיתי, מתחבקות, את בלידה, היא אומרת, מה פתאום? עדיין לא מאמינה.. הולכות לבית יולדות, גם תמי שם, אני מקווה שהיא לא הגיעה סתם, מכינות תה, יושבות, מדברות, מדי פעם ציר, נשענת על השיש, על הכדור, על תמי, כבר 11:40 פתיחה 4, נכנסת להתקלח, לא טוב לי במקלחת, בינתיים עפרית ותמי ממלאות את הבריכה, מציעות לי להיכנס, אני מפחדת שהלידה תיעצר אבל חייבת להיכנס כי כבר הצירים כואבים יותר, צפופים יותר, בבריכה ההרגשה מדהימה, הצירים מפסיקים, אני קצת דואגת שהלידה נעצרה, בינתיים מדברים, איך הכרתם? תמי שואלת ואנחנו מעלים זיכרונות נשכחים. מדי פעם ציר, מדהים מה שזרם מים חמים מסוגל לעשות, מול הבריכה יש תמונה של יער קסום, ג'ונגל מסועף, מסביב נרות דולקים , יש אווירה רומנטית ושלווה, אני חוזרת אחורה ללידה הראשונה ומפחדת נורא, מתוודה על הפחד להוציא אותה, על הפחד ששוב אאבד המון דם, עפרית ותמי מרגיעות אותי בתובנותיהן, לא זוכרת איך אבל אני כבר לא מפחדת יותר, פתאום אני מרגישה משהו בוקע ממני, מין לחץ חזק שמרוקן לי את האוויר, ציר לחץ, תמי אומרת לי ללכת עם הגוף, זה מאד מחזק אותי, אחרי דקה עוד ציר כזה, עפרית אומרת לי שהראש בחוץ, בכלל לא שמתי לב, אני נשענת על הדפנות ואוחזת בהן חזק, מסתכלת בשוק על הראש שמבצבץ לי בין הרגליים ולא מאמינה, איך אפשר לתאר רגע גדול כזה, הרגע שבו אני הולכת לפגוש לראשונה את הייצור המדהים הזה שגדל בתוכי תשעה חודשים, לוחצת אותה בשארית כוחותי, היא בחוץ, עטופה לה בתוך השק, מחליקה לה לזרועותיה של עפרית שמחלצת אותה מהקרום, אני מחזיקה אותה, מנשקת, כמה שיער, לא מאמינה שהיא בחוץ. השעה 1:00.

התכנון היה לצאת מהמים מיד אחרי הלידה כדי לוודא שאין איבוד דם, אני נישאת על כנפיים ישר אל המיטה, הקטנטונת יונקת מדהים, אני לוחצת את השליה, כמעט ולא איבדתי דם. אפשר לנשום.

וכאן מסתיימת הלידה המהירה שלנו ואנחנו מתחילים את חיינו כמשפחה "גדולה".

לקח לי לכתוב את הסיפור הזה הרבה יותר זמן ממה שארכה הלידה, לקח לי זמן להתאושש מהשוק והמהירות שבה התפתחה הלידה, בעצם ילדתי אחרי צירים מאד קצרים, אם הייתי אמורה ללדת בבית חולים אז הייתי יולדת בבית כי הייתי מחכה עד שהצירים יהיו מספיק ארוכים וכואבים, חשוב לי שנשים תדענה שגם ככה אפשר ללדת. ושאפשר ללדת גם בלי יותר מדי כאבים, זה ממש לא בילט אין בלידה.

אני חייבת תודה גדולה לחצי השני שלי שרק בזכות התמיכה שלו הלכנו בסוף ללדת בבית יולדות, לעולם לא אשכח את עינייך הטובות מביטות בי בין הצירים.

למיילדות המלאכיות שהתאימו עצמן כפאזל אלינו כזוג ואלי כיולדת. לא יכולתי לעשות זאת בלעדיכן.

ולבורא עולם שברך אותי בלידה טובה, ובילדים מהממים שממלאים את ימי (ולילותיי) באושר אינסופי.

מאת: נעמה

אני יושבת פה רגע בשקט. הילדים יצאו עם סבתא לטייל ואיתי ישן עלי אחרי הנקה וסירוב מוחלט לישון בעריסה. ממש שקט ונעים פה, שקט שיכול להיות רק אחרי שהילדים יוצאים ומשאירים אותי לבד…. נראה לי זמן מתאים להתחיל לכתוב את הסיפור שלו. אולי הפעם אצליח גם לסיים…

ההיריון של איתי היה הריון של התחבטות. עפרית אמרה כבר מזמן שזה הסיפור של ההיריון הזה והיום אני יודעת כמה היא צדקה. הוא היה כולו שיעור בקבלת החלטות ולקיחת אחריות על הבחירות שלי. דבר שכנראה מאז ומתמיד היה קשה עבורי ובעצם עשיתי מעט מאוד.

עוד לפני שנכנסתי להריון שמעתי שעפרית, שהכינה אותי ללידה של הגדול (ומאז תפסה חדר פרטי אצלי בלב) פתחה מרכז לידה. גיגלתי אותה, מצאתי את "בית יולדות" שלה ושל תמי, ומאותו רגע כבר התחלתי לפנטז. אבל למרות שהרעיון קסם לי כל כך הוא בעצם לא קרם עור וגידים עד שבוע 37 להריון. כל הדרך שבין תאריך הווסת האחרונה ועד אותו שבוע (ממש לפני חג ראשון של סוכות) עברה בהתחבטות אינסופית, דיונים עם האיש, החלטות "סופיות" ונסיגה מהן שוב ושוב. היה לי קשה להיות במקום הזה של אי הידיעה וחוסר היכולת לתכנן קדימה, אבל גם לא הצלחתי להגיע להחלטה שאני באמת באמת שלמה איתה.

בסופו של דבר הגיע הרגע שבו הוחלט שחייבים להחליט. תמי ועפרית שהיו מכילות בצורה שלא תאמן לאורך הדרך הבהירו שהגיע הזמן לקבל החלטה סופית "אמיתית". בקשתי מהן פגישה מיוחדת איתי ועם האיש שמטרתה קבלת החלטה וכשהתיישבתי אצלן, מולן ומול האיש הרגשתי שאני יוצאת למירוץ. ובסוף המירוץ תגיע המנוחה של התרת הספקות.

והיא הגיעה. המנוחה.

האיש שלי המדהים עשה לי מקום, הכין לי עריסה חמה ותומכת שמתוכה (ורק מתוכה) יכולתי לקבל את ההחלטה השלמה שלי. החלטנו שעושים את זה, יולדים אצל תמי ועפרית. מאותו רגע התחלתי לחכות ללידה בזרועות פתוחות. מלאת ציפייה לקראת החוויה הזאת שידעתי שתהיה שונה לחלוטין משתי חוויות הלידה שקדמו לה (טובות ובריאות ככל שיהיו).

כל כך הרבה ציפייה הייתה שם, שהרגשתי שכל יום הוא יום הלידה. הסבלנות הלכה ונעלמה ובכל בוקר התקשתי להבין איך עבר עוד לילה בלי לידה. כמובן שצירים ברורים כמעט כל ערב עד אמצע הלילה לא הוסיפו לסבלנות שלי. והיה לי כבד, וחם וצפוף ורציתי כל כך כבר ללדת….

עפרית אמרה שהלידה עצמה עשויה להיות מהירה כי כל הצירים האלה הם כבר חלק מתהליך הלידה. היא גם אמרה, ברגישותה המופלאה, שהלידה הזאת מתלבטת, ממש כמו ההיריון כולו.

התאריך המשוער הגיע ונעלם, וכל יום שעבר הוציא אותי עוד קצת מדעתי. ב40+4 הגעתי למוניטור בבי"ח שגרם לי להבין עוד קצת איזה מזל נפל בחלקי על שאני לא מתכוונת ללדת שם… מסתבר שהייתה פתיחה של 2 ס"מ וראו צירים במוניטור. שום דבר מפתיע לאור הצירים לאורך כל השבוע שקדם..

הגענו ל40+5. החלטתי שהערב אנחנו מזמינים אוכל מבחוץ כי לא ייתכן שאני אדחה את החשק שלי לבשר בגלל התחושה שהערב אני יולדת כי מי יודע מתי זה ייקרה בסוף… (וכמה שהתחרטתי על ההחלטה הזאת. ההמבוגר ההוא היה תקוע לי בגרון חצי מהלידה…J)

ב21:00 אני והאיש התיישבנו מול הטלוויזיה ואני הולכת ומבינה שהצירים הפעם הם "קצת מעבר". אני כבר צריכה לקום ולהסתובב בכל ציר. ב22:00 אני מתקשרת לעפרית שאומרת שהיא "שומעת איך אני נושמת" והיא מתקשרת לתמי. אני נבהלת מהרעיון להקפיץ כבר את תמי ואנחנו קובעות שאני אתזמן עוד רבע שעה של צירים ונדבר. סביב 22:30 אנחנו כבר מסכמות שנתארגן לאיטנו ונגיע. הקפצנו את אימא שלי כדי להיות עם הגדולים, הוספתי דברים לתיק ומרחנו עוד קצת זמן בבית עד שהרגיש לי שמתאים לצאת….

לא ברור לי באיזו שעה יצאנו בסוף, אבל בדרך לגדרה אני והאיש התווכחנו מתי זה יסתיים. הוא דיבר על הרחק בבוקר ואני אמרתי שעד 3:00 בלילה התינוק בחוץ.

הגענו ל"בית יולדות" ומצאנו את עפרית יושבת בחוץ ומחכה לנו. דקות אח"כ תמי הגיעה וישבנו כולנו בסלון. פיטפטנו והיה לי נעים וטוב להיות שם עם האיש ואיתן. אפילו הצירים היו נעימים לי ושמחתי שהאיש והמיילדות שלי מדברים לי "מעל הראש" תוך כדי… בצירים עצמם עפרית עשתה כל מיני קסמים שעשו לי טוב. עד שהגיעו הצירים ההם שמזכירים שלידה זה כואב ושעוד מעט יכאב הרבה יותר.

נכנסתי למקלחת והצירים התחזקו מאוד. הרגשתי שלוחץ לי ופחדתי נורא. אני לא בטוחה שאני יודעת ממה, אבל זה בעיקר מה שהרגשתי, שזה נורא מפחיד. ביקשתי שימלאו את הבריכה ובינתיים נשארתי במקלחת ובכיתי.. האיש שלי היה שם, אני לא יודעת מה הוא עשה אבל אני זוכרת שנורא שמחתי שהוא שם.

מישהו אמר שאני יכולה להכנס למים. לחץ לי מאוד והבנתי שהם לא בטוחים שהבריכה תספיק להתמלא בזמן כדי שאוכל ללדת במים. אני לא חושבת שהייתי שותפה לדאגה שלהם. ידעתי שיהיה בסדר.

נשענתי על הדופן של הבריכה כשהאיש שלי מולי, מחבק אותי חזק בכל ציר. תמי או עפרית הזרימו לי מים על הגב ואני חשבתי שאני לא רואה כלום ולא אכפת לי. ידעתי שאני נמצאת עם שלושה אנשים שדואגים לי ושאני סומכת עליהם בצורה עיוורת שהכל יהיה בסדר. ועדיין פחדתי מהכאב שעוד עומד לבוא. הצירים לחצו וכאבו כל כך ובכל אחד מהם לא האמנתי שזה באמת קורה ושאני באמת יולדת.

בשלב כלשהו עפרית בדקה פתיחה. לא ממש היה לי משנה מה היא גילתה.. חשבתי רק על הציר הבא שאני מרגישה שכבר קרוב. חיפשתי תנוחה בבריכה ואיכשהו הגעתי ללהיות תלויה על הזרועות של האיש שלי כשהוא מאחוריי. אין לי מושג איך הוא החזיק מעמד ככה כל הזמן הזה. הצירים היו צפופים וחזקים נורא ותהיתי אם אלה צירי לחץ ומה בעצם קורה עכשיו. תמי הייתה לידי ועזרה לי לנשום. מצחיק שלנשום דורש עזרה, אבל ממש לא יכולתי לעשות את זה בלי שהיא הייתה שם כדי להזכיר לי בכל ציר מחדש. עפרית אמרה שאני יכולה ללחוץ אם אני מרגישה צורך וניהלתי איתן סוג של משא ומתן על שיתוף הפעולה שלי J כשהבנתי מהן שאם אלחץ זה ייקח פחות זמן הגיעה המוטיבציה להיות יותר אקטיבית והתחלתי ללחוץ.

הרגשתי שלחצתי המון. ושזה חייב להגמר כבר כי אני לא יכולה יותר. ניסיתי לא לצעוק ולהמשיך לנשום, זה דרש מאמץ עצום ולא תמיד הצלחתי. הסתכלתי על תמי וידעתי שאם רק אצליח לעשות מה שהיא אומרת- יהיה בסדר, אז התאמצתי להקשיב לה ולפעול בהתאם… מדי פעם שמעתי אותן אומרות שקידמתי אותו הרבה או שהוא כבר ממש קרוב וכל משפט כזה נתן לי כוח לעוד שני צירים. מתישהו שלחתי יד ונגעתי לו בראש. היה לי קשה לעזוב אותו אפילו בתוך הציר.

ואז הגיע החלק השורף. ידעתי שזה קרוב וידעתי כמה זה שורף ובכל זאת הופתעתי מהעוצמה. כשהראש יצא הרגשתי כזאת הקלה שחשבתי שסיימנו. כנראה שגם סגרתי את הרגליים כי עפרית ותמי החזיקו אותן חזק ועפרית אמרה לי כמעט בתקיפות שאני צריכה ללחוץ. חזק. אז לחצתי. רק כי עפרית אמרה….

הרגשתי שאני לוחצת לנצח, אבל כנראה שזה נמשך קצת פחות כי בסוף התינוק שלי הגיע והונח עלי. הייתי בשוק ורציתי שהוא יבכה. אפילו שידעתי שהוא ממש לא צריך.. האיש שלי מאחורי הכתף שלי ואני, יושבים ומחכים שהנשימה הראשונה תגיע.

והיא הגיעה. באמת שזה הצליל הכי מופלא ששמעתי בחיי. האוויר שנכנס בבת אחת.

מבחינתי הכל היה מושלם. האיש שלי מאחוריי, והתינוק שלי עלי. נושם ו-ורוד. תינוק מושלם וחלק. שנולד בשעה 02:54. מסתבר שצדקתי…

איכשהו יצאתי מהבריכה. פחדתי נורא שאני אפיל את התינוק אבל גם ידעתי שעפרית ותמי שם והכל בסדר. עליתי על המיטה, דחפתי החוצה שלייה והחזקתי על הידיים תינוק במשקל 4.210 ק"ג!

לא דמיינתי משקל כזה ולא האמנתי שכזה תינוק גדול באמת הצליח לצאת ממני. ועוד בלי קרעים וחתכים… נולד לי תינוק עם פולקעס J.

תמי, שידעה כמה חשוב לי להרגיש נקייה אחרי הלידה, עזרה לי להגיע בשלום למקלחת זריזה וחזרתי נקייה ואפילו רעננה למיטה מסודרת ונקייה שהגמדים הכינו בינתיים (טוב, נו, כנראה עפרית..). סביב השעה 05:00 הן השאירו אותנו לבד. הלכתי לישון עם התינוק החדש שלי ועם האיש שלי לידי. בלי צות רפואי שמחליט בשבילי מתי הגיוני שאהיה עם התינוק שלי או שדחוף למדוד לי חום לפנות בוקר. בלי שעות ביקור ובגדים של בית חולים אלא באווירה שעיקרה בריאות וטבעיות. הבנתי למה עפרית קראה למקום "הבית" בשיחות שלפני הלידה. הרגשנו בדיוק כך- בבית.

בבוקר שלמחרת הלידה שמעתי את האיש מספר למישהו בטלפון איפה ילדנו. הוא אמר שעכשיו קשה לו להבין איך אפשר ללדת בבי"ח כשקיימת האפשרות ללדת ככה ושנראה לו ברור שכל מי שיש לה הריון תקין ובריא, אמורה לרצות ללדת כאן. כשהוא סיים את השיחה ניסיתי להזכיר לו כמה הוא עצמו התלבט לגבי הלידה הזאת, וכמה לא היה ברור מאליו שזו ההחלטה הנכונה. הוא הודה שעכשיו, אחרי הלידה, קשה לו להבין את ההתלבטות שלו עצמו.

התינוק שלי נולד בלידה מושלמת שהייתה הדבר הכי כואב והכי נפלא שעברתי בו זמנית. לידה שבה הייתי מוקפת באנשים שהיו שם ב150% כדי לוודא שהתינוק הזה ייצא לעולם בדרך הבריאה, הנכונה והנעימה ביותר האפשרית. הרגשתי לכל אורך הדרך, כבר משיחת הטלפון הראשונה, המגששת, שנפתח לי כאן מרחב אמיתי של בחירה. שעפרית ותמי מגיעות פתוחות, מכילות ורגישות לנימים של תחושות ומחשבות ונמצאות איתי במקום שבו אני נמצאת בכל שלב של התהליך שעברתי. אני גם מאמינה שלולא המרחב הזה, הלא שיפוטי, לא הייתי יכולה לבחור את הבחירה שבחרתי. בחירה שבדיעבד, ללא שום ספק, היא הנכונה ביותר עבורי.

התמזל מזלי לפגוש את עפרית לפני חמש שנים. אני מודה על כך, ויודעת שאילו לא הייתי שומעת במקרה על "בית יולדות" הייתי יולדת גם את הלידה הזו בבי"ח ואפילו לא יודעת שאפשר ללדת אחרת. לא הייתי יודעת שאפשר להתאים את הלידה אלי, לצרכים שלי ושל התינוק שלי, במקום להתאים את הלידה למערכת גדולה שיש לה המוני צרכים סותרים משלה. אילו לא הייתי בוחרת בלידה הזו, לעולם לא הייתי יודעת כמה שונה ללדת עם מיילדות שמכירות אותך. ושאת מכירה אותן. היכרות משמעותית ומלאת אמון, שמאפשרת לי לסמוך עליהן בעיניים עצומות ולדעת באופן הכי עמוק שהן כאן בשבילי ובשביל התינוק שלי.

9.6.11

מאת: אסנת אדלר

תחילתו של סיפור הלידה הוא בתהליך שעברנו, יובל, בעלי, ואני במהלך ההריון. כאשר חשבתי על לידה, דמיינתי עצמי מגיעה לבית חולים, לובשת חלוק, מתחברת למוניטור, אינפוזיה, ושוכבת בחדר בו הדלתות נפתחות כל הזמןוזרם של אנשים זרים פוגש אותי ברגע הכי אינטימי בחיי.בגלל שהתקשיתי לראות את עצמי בבית חולים, התחלתי לחפש אופציות נוספות. כאן נכנסה לתמונה עפרית, המיילדת שלנו. היא בדיוק החלה לבנות מרכז לידה, שהיה חלום שלה במשך שנים. מרכז שבאים אליו כדי ללדת, באופן אינטימי בעזרת שתי מיילדות שמכירות אותנו ועברו איתנו תהליך מלא של הכרות ומחשבה החל משבוע 23 של ההריון. בזמן שאצלי גדל תינוק בבטן, מרכז הלידה עבר מתכנון על נייר לכדי קירות אמיתיים. במקביל התחלנו תהליך עם עפרית. התוודענו ללידת בית, נחשפנו לכל האפשרויות והתסריטים והתחלנו לחקור את הנושא. האופציה של ללדת במרכז לידה הפכה לאפשרית ורצויה מבחינתנו עם התקדמות ההריון, ראינו סרטים, קראנו חומרים, וגם הלכנו לסיור בבית חולים כדי להתכונן לכל האפשרויות. נוכחנו לדעת שהאינטואיציה שלי היתה נכונה. בתי חולים, מסיבות שונות, מתייחסים ללידה כאל מקרה שמצריך התערבות ואשפוז, ולרוב, לא נותנים ללידה להתקדם בקצב שלה. ההתייחסות ליולדת אינה אישית, והתינוק מועבר לאופן כמעט מיידי לרחיצה, שקילה, זריקות ובדיקות כבר בשעות הראשונות לחייו ומנותק מהאם בשעות שהוא זקוק לה ביותר. מובן, שאת ההחלטה ללדת במרכז הלידה ליוו התלבטויות רבות. האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אוכל לסבול את הכאב? והאם אני מסכנת את התינוק? בהתחלה, היינו מאד נלהבים מהרעיון וחלקנו אותו עם חברים וקרובים. רוב האנשים התקשו לקבל את הרעיון של ללדת מחוץ לבית חולים ודיברו על סיכונים וכולי. אנחנו החלטנו להפסיק לשתף, ולהתרכז בהכנה ללידה. מעבר למידע ששאבנו מכל מיני מקורות, היינו צריכים גם לצלול פנימה לתוך עצמנו ולבחון דברים רבים. להתעמת עם הפחדים שלנו, לברר מה המקום של כל אחד בלידה, לבדוק כיצד לשמור על האינטימיות של התהליך, למצוא את המקום של עופרית ותמי (המיילדות) במהלך הלידה. אני חששתי שלא אוכל לעמוד בכאב ולמרות הרצון העז שלי להתחיל את המשפחה שלי בלידה טבעית, חששתי שאסיים את הלידה בבית חולים. השתדלנו להתכונן גם לאפשרות הזו, ולהתמודד אם אכזבה אפשרית. במשך כל תקופת ההכנה, פשוט דמיינתי כיצד זה הולך להיות. לקראת סוף ההריון, היה רגע מסוים שבו פשוט ידעתי שההריון תקין, התינוק יהיה בסדר והוא יוולד במרכז לידה, בנוכחות שתי מיילדות ובעלי.

ביום רביעי בבוקר, 8.6.11, יום ההולדת של יובל , התחילו הצירים. התכווצויות קצרות וכאבים קלים. יובל ואני הספקנו לנסוע לתל אביב, להתפנק בארוחת בוקר על חוף הים ולחזור הביתה לנמנם בצהריים. למרות שחששתי ממהלך והלידה וכאבי הצירים, כשהגיע רגע האמת, הייתי כולי בתוכו ולא חשבתי על הבאות. זה היה יתרון עצום כי יכולתי להתרכז בעצמי ובהרגעת הכאבים. בשעות הערב הצירים התגברו (גם בתדירות וגם בעוצמה) והחלטנו לנסוע למרכז הלידה כדי לא לצאת באמצע הלילה. היות שהוזמנו להישאר אחרי הלידה במרכז, ארזנו בגדים ואוכל ויצאנו לדרך. עפרית פגשה אותנו ב 23:30, דיברנו קצת, והיא עלתה חזרה לישון, משאירה אותנו להתארגן בנוחות בחדר. לא ממש נרדמנו כי היו צירים כל כמה דקות, כשהכאבים התחזקו, יובל הציע שנתקשר לעפרית, השעה היתה 3:30 ואני הצעתי שנחכה לבוקר כדי לא להעיר אותה…יובל צדק כשהתקשר אליה, כשהיא באה ובדקה אותי , מסתבר שהלידה ממש מתקדמת ועפרית מיד התקשרה לתמי, המיילדת השניה, שתצא לדרך (צפויה לה שעת נסיעה עד המרכז). בינתיים אני נכנסתי למקלחת, ותחת זרם מים חמים הצירים עברו יותר בקלות. יובל ועפרית הכינו את בריכת הלידה, ובערך ב- 4:00 נכנסתי לבריכה. מובן שאיבדתי תחושת זמן, עפרית תמכה בי בכל ציר, ויובל עודד במילים וגם החזיק אותי מידי פעם. בין ציר לציר יכולתי להרפות את כל הגוף בבריכה. באיזה שהוא שלב, תמי הגיעה. החדר היה שקט, עם אור מעומעם, תמי ועפרית התייעצו מדי פעם בלחש בחדר המבוא, ואני הייתי רגועה לחלוטין. כל הזמן חשבתי שהכאב נסבל ובודאי מחכות לי עוד כמה שעות של צירים…גם ההפסקות בין ציר לציר היו יחסית ממושכות והצלחתי להרפות ולנוח. הרגשתי שאני צפה בתודעה שלי ולא ממש נמצאת בחדר. עופרית ותמי נתנו לי את השקט שלי והיו בלתי מורגשות ומצד שני, בעת ציר, הן היו כל כולן בשבילי : תומכות, מייעצות ומעודדות. בשלב מסוים יכולתי ממש להרגיש את הראש קרוב ליציאה. בציר האחרון יובל החזיק אותי באוויר, תמי תמכה באיזור האגן ועופרית החזיקה את הראש של התינוק וכוונה אותי ללחיצות, והופ הוא בחוץ ומונח עלי כשהוא מכוסה בחיתול בתוך הבריכה. זה רגע שמאד קשה לתאר אותו במילים. במהות, הלידה היתה בדיוק כמו שדמיינתי. עכשיו, אני קצת חוזרת למציאות ומרגישה שיובל מחבק אותי ושנינו מסתכלים על התינוק שלנו בהתרגשות. מובן שמרגע הלידה, נבו היה איתנו/עלינו כל הזמן, ואחרי שעה כבר ינק במרץ…ביום המחרת הגיע רופא ילדים לבדוק אותו. אנחנו נשארנו עוד יומיים במרכז וקיבלנו תמיכה שוטפת מעופרית על אופן הטיפול בנבו ועל ההנקה כמובן. האירוע הזה הפך את עופרית ותמי למשפחה שלנו במובן העמוק ביותר של המילה. השותפות ברגע המשמעותי ביותר בחיים שלי, והיכולת לעבור אותו בדיוק כמו שדמיינתי היתה זכות גדולה. עבורי, המרכז הזה הוא אלטרנטיבה מקצועית ומדויקת ללידה טבעית ואני בטוחה שנשים רבות ונוספות יעברו בו חוויות דומות לשלי.

מאת: יעל פישלוביץ

נדב   23.1.2012

ובאת, באת לי בזמן. הבאת חיוך יפה כמו פרח וכח להאמין

אקדים ואומר שההריון שלי עם נדב היה יוצא דופן.  מצד אחד הרגשתי פיזית מצוין טפו טפו הכל זרם ודפק כמו שעון אבל מבחינה נפשית לא משהו משהו …ענייני עבודה וכאלה שהצליחו להסיח את דעתי מהדברים החשובים באמת…

למזלי גדל בתוכי תינוק חמוד ששמר עלי ועל שפיותי !

כבר כמה שבועות שאני מייחלת לעצמי ללדת אולי הפעם מוקדם מהרגיל הרי מגיע לי שבהריון שלישי אני לא אמשיך עד הסוף ואולי אלד הפעם בשבוע 38?? וככה כל ערב יושבת על הספה ומדמיינת תנודת ואולי קצת כאבים ואי נוחות אשר יביאו בסוף הלילה ללידה…אבל לא,  כמו בכל לילה מאיר הבוקר והכל כרגיל וחוזר חלילה…

לילה ה-23.1 הולכים לישון וכרגיל אני לא ממש ישנה כמו בכל התשעה חודשים האחרונים אלא  מנמנמת… אבל הפעם יש משהו קצת שונה , מאתגר אותי יותר לא לישון כי אולי הפעם זה באמת זה והרי עברו חמש שנים מהצירים הקודמים ולא ממש זוכרים את התחושות באמת…ואכן כך.

 החלטתי לקום ולקחת שעון ולראות באמת אם יש חזרה כלשהיא וסדרתיות אפילו טרם הערתי את מארק כי אולי זה רק בראש שלי… בשלב מסוים כבר היה נראה לי שצריך קצת להיות אחראים יותר ולהעיר את מארק ששוכב לידי ולשתף אותו, והוא כמובן אמר לי תתקשרי לאחותך… וכך היה. שלחתי סמס כדי לא להציק מדי… אבל אחרי כמה דקות התקשרתי. פתאום נהיעה ועופרית חיכתה לנו עם חיוך ענק וחימום! הייתה באוויר הרגשה קסומה ומיוחדת. אני עם צירים קלים אבל פתיחה של חמש , איזה כיף! הרגשנו בסלון אצל חברים שותים תה ,והנה גם רעיה מגיעה! אני ומרקי בסלון ,תמי ועופרית בסביבה מדי פעם שואלות לשלומי אבל גם  מניחות לי לנפשי –  והרי מכולם תמי (אחותי) מכירה אותי הכי טוב – בזכותה אני בכלל פה… מדי פעם מוניטור ידני על הבטן המצאה גאונית בפני עצמה בלי להיות מרותקת למיטה, עושות לי עיסוי על הגב התחתון ומרקי המישהו שממש מכיר אותי יודע מתי לנגוע ומתי לא . אהובי שהולך איתי ועושה מה שטוב לי.. וגם לו…

בשלב מסוים ה"קסום" עובר למציאות והופך לכואב, אני נכנסת למקלחת למרות שהיה לי ממש נעים בחימום עם הבגדים עלי אבל איכשהו תמי שכנעה אותי שמים חמים זה גם נעים…נכנסתי לטוש כבר ממש כואבת ואחרי כמה דקות ארוכות רציתי לצאת אבל היה ממשדשה !

אחה"צ הגיעו נטע ונועם לראות את אחיהם החדש לו חיכו כ"כ הרבה זמן. פתאום נראו לי עוד יותר גדולים, אהובים, איזה מתנה הם קיבלו …נטע פעם שניה אבל שונה לגמרי ונועם שהיה הכי קטן שלי הפך ל ע נ ק (אבל עדין גם הוא התינוק שלי )

משפחה מקסימה יש לי. התברכתי. שיהיו לנו חיים מאושרים ותודה לכולם שעזרו לי בדרך.

מאת: מיכל  רונן

 

ילדתי במרכז הלידה הטבעי בית יולדות  בגדרה. מרכז שעבורנו הוא עדיין בית.

את נינה ילדתי לפני שנתיים וחצי בלידה טובה עוצמתית ומרגשת, התהליך עם תמי ועופרית במהלך ההריון וגם בלידה שכנע אותי כמה הגוף יודע ועוד המון דברים שהפכו אותי לאדם חזק ומאמין יותר ונסך בנו ביטחון ועוצמות.

יהלי נולד לפני כמעט 3 חודשים בלידת בזק מטורפת שהתחילה בשבוע 37 בצירים חזקים בבית, המשיכה באוטו- במושב האחורי, יחד עם נינה – וכל זה בליווי של עופרית המדהימה בטלפון, והסתיימה בבית יולדות כשעופרית ושירה מלוות אותי לחדר ואז ציר אחד ועוד ציר מדהים.. ללא כאב שבו הוא פשוט טס החוצה כולו ומיד לידיים של עופרית. מבחינתי שם הזמן עצר. הוא לא נשם. ואנחנו מיטלטלים שם בין חיים ומוות ברגעים הכי עוצמתיים שחוויתי אי פעם. ולמרבה ההפתעה- בלי פחד. והיא במקצוענות וקור רוח מנשימה אותו עם חמצן ואמבו וסקשן עד שהתחיל לבכות "כמו שצריך". האמבולנס הגיע בדקות. ביקשנו מהם שייתנו לעופרית לסיים כשאנחנו מסביבה מדברים אתו ומתפללים אליו. לבית החולים יהלי הגיע נושם, על הידיים שלי, באמבולנס כשעופרית מלווה אותנו. 6 ימים היינו בבית החולים. עופרית היתה אתנו בקשר רציף ועזרה מאד ברגעים הקשים ובקבלת החלטות לא פשוטות. אבל זה כבר עניין אחר.

הלידה הזאת נתנה לי את היכולת להבין את העוצמות שבי, נתנה לי אפשרות להתמך ולהיעזר ויותר מהכל הביאה המון חמלה ואהבה לחיים שלנו.

אחר כך נודע לנו שבמהלך הימים האלה תמי ועופרית קיבלו הנחיה להפסיק לקבל לידות בבית יולדות. המקום הזה נדיר כאן בנוף. זה לא רק לידה.. זה חיים שלמים. זו היכולת להסתכל על לידה כתהליך שנובע והוא חלק מהחיים ולא נפרד מהם. לשהות בתהליכים מבלי לתקן או להשתלט, לתת לאינסטינקטים ולטבע לפעול באהבה ובחמלה. להסתכל לפחד בעיניים ולהיות אתו רגע, עד שגם הוא, כמו כל הדברים, חולף. הן מגדלות הורים שבתורם מגדלים ילדים בצורה הזו. וזה בעורקיהן, בדמן, זו שליחותן.

מאת יוליה רבינוביץ

עכשיו, כשינאי בן שנתיים וחודשיים, פעוט מקסים, שאני לא מפסיקה להתלהב ממנו, אני אוספת את עצמי לכתוב את סיפור לידתו. ובכן, הריון חמישי.

מה קדם לו? 2 לידות ביתחולימיות, כאלה שהרגשתי בהן שגופי לא יודע לפתח לידה (כי לא נתנו לו את הזמן, דחפו את הזירוז, כי לא עמדתי בזמנים שלהם), כאלה עם רגליים למעלה, פיטוצין, אפידורל (כי לא איפשרו לי להיעזר בכל הדרכים הלא תרופתיות הקיימות, הפשוטות, כמו להיות בתנועה), חוסר התקדמות (כי שוב לא עמדתי בזמנים), אייום בקיסרי, אפיזיוטומיה ותחושת חוסר אונים מול המפלצת- מיילדת שמתקרבת אלי עם מספריים, ובסוף תינוק בוכה. יצאתי בידיים מלאות, כמו שאומרים, מה עוד צריך?

לידה שלישית. לידת בית, חוויה מתקנת, מלחמה מול כל הסובבים אותי שחושבים שהשתגעתי. הצלחתי ללדת כמו שרציתי, אך הסוף היה מפתיע- תינוקת שלא נושמת, סמרטוטית, טיפול נמרץ, פגיעה מחוסר חמצן. לא אכנס כאן לפרטים, המיילדת לא פעלה כראוי, אך כמובן מסביב כולם האשימו אותי ואת הבחירה שלי ללדת בבית. מהאפשרות של רשלנות רפואית בבי"ח פשוט התעלמו, הרי בבי"ח כולם תמיד נולדים ורדרדים ובריאים.

לידה רביעית, ניסיון די מוצלח של חוויה מתקנת. גורל הפגיש אותי עם תמי טסלר, מיילדת מלניאדו, שאחרי שהכירה את עברי, הציעה לי להיות המיילדת שלי במרכז ללידות פרטיות "דיאדה" בבי"ח לניאדו. אחרי תכנונים רבים החלטתי גם לקחת דולה שהיא תהיה גם הנהגת שלי בדרך ללידה מחיפה לנתניה. הסתרתי את ההריון מכל מי שיכולתי להסתיר. אלה שידעו, הוספתי להם חודש לתאריך המשוער. רבים המשיכו לעצבן ולהזהיר אותי שלא אחשוב אפילו ללדת בבית.

ביום הלידה רק בעלי (שנשאר בבית עם הילדים) ידע שאני בלידה. בערב חזרתי הביתה עם התינוק החדש. ילדתי בפרטיות, ללא רופאים והפרעות, עם דולה ומיילדת. ובכל זאת, רציתי לחוות חוויה אחרת. לידה ביתית, שאחריה אין זבנג כזה שחוויתי בעבר, לידה שאני קובעת היכן תתרחש, שהבחירה שלי לא תהיה מושפעת מאלה שלא אמורים להתערב בעניינים פרטיים שלי.

שנה אחרי שאיתן נולד תמי ועופרית פתחו את "בית יולדות". באחת השיחות עם תמי אמרתי לה שאולי עוד אלד אצלן. היא צחקה, הופתעה, וחשבה שהכל יכול להיות. הזמן חלף, איתן גדל, אני המשכתי לגלגל חלומות על עוד לידה בראשי.

איך שראיתי שני פסים בבדיקת הריון התקשרתי לתמי ואמרתי שאני באמת צפויה ללדת ב"בית יולדות". ממש בתחילת ההריון נסענו לטיול משפחתי לחו"ל. יום לפני הטיסה הרגשתי כאבי בטן מוזרים. היתה לי תחושה לא טובה, אבל לא רציתי לדפוק לכולם את הטיול. אקצר ואומר, שאיך שחזרתי לארץ אושפזתי עם דלקת בתוספתן, עם אבסצס, מה שרופאים בחו"ל לא איבחנו. אבל ההריון היה תקין, וכבר הי דופק, יש! טופלתי, ניצלתי נס, והמשכתי הלאה. גם הפעם את התאריך המשוער הסתרתי באלגנטיות (אני תמיד יולדת אחרי ורוצה את השקט שלי, בלי לחץ של "נו?" ו"מתי?")

בהריון הייתי נפגשת עם תמי ועופרית פגישות מעקב מתוכננות בביתה של תמי, אשר בצפון. וגם הגעתי לבית יולדות עצמו, להכיר את המקום, כדי שארגיש בנוח להגיע למקום מוקר ביום הלידה. היה זה תהליך חשוב, במיוחד לאור חוויות העבר. וגם המרחק הרב מביתי בצפון עד ל"בית יולדות" בגדרה דרש התייחסות ותכנון לכל תרחיש אפשרי.

למה מכל מיילדות בית בחרתי דווקא ללדת עם תמי ועופרית, כל כך רחוק מביתי? כי בחרתי במיילדות סופר מקצועיות והייתי בטוחה שלא יהיה כאן סיכוי לרשלנות, כי הן 2 ולא 1, מה שכבר ידעתי שמאוד חשוב, וכי המקום "בית יולדות" נעים, מאובזר גם מבחינת הנוחות וגם מבחינת כל הציוד, וגם קרוב לבי"ח, וכי ללדת בבית עם 4 ילדים- עמוס מידי, ולפנות את הבית מהילדים ללידה- מורכב מידי. 

התכוננתי נפשית וגופנית, שחיתי, צללתי, עשיתי צלילות רברסינג עם דר' צ'רקובסקי האגדי, לקראת התאריך המשוער ובימים הארוכים שאחריו הלכתי לעיסוי מפנק, טיפול ואטסו, ומה לא.

 ערב אחד כששבוע 42 הגיע לסופו התקשרתי בערב לבעלי וקבעתי להפגש איתו בטיילת ליד הים. אחרי ההליכה ישבנו ב"קפה קפה", חזרנו הביתה כשחשבתי שכבר אין משהו שהייתי רוצה להספיק לפני הלידה ולא הספקתי. אפילו את הקורס של מדריכת מנשאים הצלחתי לסיים.

ב-6 וחצי בבוקר התעוררתי מירידת מים. שיטפון. מים צלולים. יופי! אני בכיוון! שיחה מלאת התרגשות עם תמי, בה החלטנו שאלכס מקפיץ אותי אליה, חוזר הביתה ואנחנו ממשיכות לגדרה. כשיחזור, ימשיך בסיפורי כיסוי, ויסתיר את העדרי עד כמה שניתן.

העברתי יום ב"בית יולדות", לא היו צירים עדיין. שיחות פה ושם עם תמי ועופרית, טלפונים, הליכה בחוץ עם חברה מהאזור, שבאה לבקר ולתמוך, כלום צירים. אין. בדיעבד, וכמו שגיסתי אז אמרה לי, לא הייתי שם, לא הייתי פנויה ללידה, הראש שלי היה עסוק מידי בהמצאת סיפורי כיסוי, מה להגיד למי וכו'. (בבי"ח כבר היו תוקעים מזמן פיטוצין, מי שם מתעסק עם המחשבות של היולדות…). תמי נסעה הביתה בינתיים. עופרית בערב באה לעשות לי רפלקסולוגיה, היתה קצת תגובה של צירים, אבל זה לא היה זה עדיין. העובר שלי הרגיש טוב, וזה הרגיע. בלילה בקושי הצלחתי לישון, הייתי בציפיה ובהמתנה. ניסיתי לגרום לצירים בעזרת שאיבת חלב עם המשאבה, השאיבה גרמה לציר פה ושם, אבל הייתי עייפה מידי כדי להמשיך. עופרית המסכנה, כמו חיילת, נרדמה בחדר הסמוך בלי לחלוץ את נעליה.

 וכך הגיע עוד בוקר. אחרי התייעצות המיילדות שלי הודיעו שלידה לא מתקדמת, אולי יש סיבה לכך, ושהן מציעות שאלכס יגיע ויקח אותי לאיזשהו בית חולים. אני? בית חולים? עכשיו??? בראש מתרוצצות כלמיני מחשבות, איך אני אחזור הביתה ואולי אלד לבד בבית. אין מצב שככה זה יסתיים. טלפונים- עם הומאופט שלי שעושה תשאול ונותן רמדי . "למה את לא יולדת?" שואל אותי רומה, ואני שואלת את עצמי, מחפשת תשובות בתוכי. הוא מניע אותי לקבל החלטה, להתמקד ולפעול.לוקחת רמדי ומרגישה שיש החלטה. אני אלד. כאן. היום. מדברת בסקייפ עם דר' צ'רקובסקי ואססול (שלא ארחיב כאן מי זאת, מישהי שהועילה ועזרה) תוך קפיצות על כדור פיזיו, והנה, רגע, לא יכולה לדבר, יש ציר. ציר, שבו אני לא יכולה לדבר, זה כבר משהו משמח. בראש מתגבש משהו, סיפור כיסוי, שאחריו אני מצליחה להתפנות באמת ללידה. אומרת לאלכס שיתקשר לאמא שלו, שיגיד שנסעתי ללניאדו עם דולה שלי, שהיא תגיע אלינו להיות עם הילדים, ואז שהוא יסע אלי.אלכס קולט מעולה ומסכים, כמובן. איזו הקלה! בעצתה של גיסתי הולכת למקלחת, זה עוזר להחבר יותר עם המקום בו אני נמצאת, הצירים מתגברים, אני מרגישה כאן יותר כמו בבית. מתקשרת לעופרית, אומרת לה שאני רוצה שהיא תבוא. היא שמחה להגיע, אומרת שחיכתה לזה, שאני אקרא לה בעצמי. מרגישה שעכשיו התהליך התחיל ודבר לא יזיז אותי מכאן. אומרת לעופרית למלא את הבריכה. בריכה? – היא אומרת, לא, אני לא מוכנה לקבל לידת מים לבד (תמי בדרך, יש לה כשעה של נסיעה). אני בשלי, יודעת מה נחוץ לי. "תמלאי בריכה!" היא נכנעת לי. איך שיש קצת מים בבריכה, אני נכנסת. כמה רגעים אחרי עופרית רואה שאני חיוורת מידי, ורוצה שאני אצא.אין מצב!איכשהו שוב אני יודעת מה אני צריכה. אומרת לה להרטיב מגבת במים קרים ולהניח על מצחי. זה באמת עוזר. אני מתמסרת יותר ויותר לצירים, שמתגברים. תמי מגיעה, אח"כ גם אלכס, מה שמשמח ומרגיע. חיוכים שקטים. אין הפרעות. כולם שם בשבילי. תמי ועופרית מעסות לי את הגבכשאני מסמנת שמגיע ציר. משקות אותי במיץ ענבים טבעי מקש. זה נותן כוח. כואב, קשה, אבל אני לגמרי בסדר. משנה כל הזמן תנוחות, נשענת על היד של אלכס, שתומך מאוד בנוכחותו. "יופי של צוות"- אני אומרת. אח"כ תמי אמרה שתינוק לא התברג טוב, אז כל שינויי התנוחות בהחלט עזרו לו להתברג ולהתקדם. מידי פעם המיילדות שלי בדקו את הדופק של העובר, הוא היה מצוין כל הזמן. היה רגע שאולי נראתי עייפה מידי, שיש איזשהי תקיעות, אז תמי ועופרית הציעו שאצא מהמים. סירבתי. פיקסתי את עצמי שוב והמשכתי הלאה. והנה, שלב הלחיצות. צעקתי, שכנראה זה פיל, לפחות כך זכור לי. חלמתי לתפוס את התינוק לבד. והנה, הן אומרות לי, "הנה הוא! קחי אותו!" ילדתי בעצמי! תפסתי אותו בעצמי! בלי עזרה מיותרת! ואז רגע דראמטי. הוא לא מתחיל לנשום. הסתכלות מהירה, בדיקת דופק בחבל הטבור. המיילדות מרגיעות שהוא בסדר גמור. ארבעתינו מנסים לעזור לו להתחיל לנשום. מרגישה שאני שותפה מלאה ושאנחנו ממש צוות. מדברת לתינוק שלי, שיתחיל לנשום, שאנחנו כאן. בינתיים מזמינים אמבולנס.יש לו צבע טוב, אבל הוא לא מגיב. יציאה מהבריכה. סקשן. אמבו. הוא מגיב מיד, בוכה בחוזקה. צוות האמבולנס נכנס, אבל אני לא צריכה אותם כבר, אני אפילו שמחה שהם הגיעו, כדי שאוכל להגיד שהכל טוב עם התינוק ושלא זקוקים להם כאן. הוא ממשיך לבכות. תמי ועופרית אומרות שהוא ממש בסדר ושישר רואים איזו אישיות זאת. גם הפראמדיקים רואים שאין להם מה לעשות כאן והולכים. ינאי נרגע ויונק. שקט, רוגע, היה פחד, אבל זה מאחורינו, תודה לאל. היא לינאי (כך קראנו לו) קשר על חבל הטבור. לידה כזאת, בשבוע הריון כזה, באופן סטנדרטי בבי"ח היתה מתחילה עם זירוז ומסתיימת בניתוח קיסרי עקב האטות דופק ( פיטוצין על רקע קשר בחלב הטבור, זוכרים?) התהליך הטבעי, המים, שינוי בתנוחות, ועזרה מקצועית אחרי הלידה- כל אלה תרמו לסוף טוב של הלידה הזאת.

אחרי מנוחה, אוכל, נסיון לישון (לא ממש הצלחתי מרוב התרגשות) הגיע רופא ילדים לבדוק את ינאי, הכל היה מצוין. הודענו לכולם שילדתי ושניסע בקרוב הביתה. רציתי להשאר עד הבוקר, אך בסוף החלטנו לנסוע הביתה. נפרדנו מהמיילדות המדהימות, הלבשנו את ינאי וזזנו צפונה. בבית נכנסתי ישר עם ינאי למיטה שלי, לשם טיפסו כל הילדים והצטופפו סביבנו, ההתלהבות מינאי החלה כבר אז ונמשכת עד היום.

נ.ב. ככל שאני חוזרת במחשבותי ללידה הזאת, וזה קורה המון, תחושת הסיפוק ממלאה אותי. מדהים. באמת, היה מ-ד-ה-י-ם! כל הדראמטיות הזאת, שהיתי שם אני מקבלת אותה, השלמתי איתה, הייתי זקוקה לה אפילו. הייתי צריכה לחוות שוב את המצב של ילוד לא נושם, אבל אחרת, הייתי במקום אחר, כמו בספירלה, סיבוב, אבל בגובה אחר. זה לא סתם התמזל מזלי והפעם יצא לי ילד בסדר בלידת בית. יחד עם הגורל והמזל, היה כאן טיפול מקצועי ומדויק של צוות מיומן, שמכיר אותי, יודע את העבודה שלו, שהיה שם לידי לאורך כל הלידה ולכן לא פיספס שום דבר. הי מעקב מקצועי אחר מצב העובר לאורך כל הלידה (ממש לא חייבים לנטר באופן רציף בשביל זה). 

אני עדיין מרגישה את ה"וואו!" הזה, בטוחה שהמקום המדהים הזה של תמי ועופרית ימשיך להתקיים, שיהיו בו עוד המון לידות מעצימות, והורים שמחים שיצאו משם מחוזקים ובידיים מלאות. אמן  ! bei

מאת: נעמה חיימוב

בכל נקודה קריטית בחיי היה לי חשוב מאוד מי ילווה אותי, איזה אנשי מקצוע יהיו שם איתי, שארגיש שזה הכי מדויק ונכון.

בהריון הראשון עם ביתי הבכורה התלבטתי איפה ללדת. ככל שקראתי יותר על התחום התבהר לי שאני רוצה ללדת לידה טבעית, ושאני רוצה תמיכה בלידה ממישהי שאני מתחברת אליה מאוד. התחלתי לבדוק את האפשרויות, בדקתי בזמנו את מרכז הלידה הטבעית של בית חולים תל השומר (אז הוא עוד היה קיים, לפני שקיבל צו סגירה). היה שם חדר לידה טבעית, בריכה, צוות מיילדות שנראו נחמדות מאוד עם גישה טבעית בעקרון. אבל מה שלא היה אפשר אפילו שם- זה לבחור את המיילדת שלי. להכיר אותה לפני, לעבור איתה איזשהו ליווי מקדים, הכרות מקדימה. לא, האופציה היחידה היתה שנפגשים בחדר הלידה ומכירים אז. לא יכלתי להכיל את המחשבה שברגע כל כך אינטימי וחשוב בחיי, אולי הכי אינטימי וחשוב בחיי, לידת ביתי הבכורה, זה יהיה "על המזל" מי שאפגוש שם ותלווה אותי.

הזדמן לי לשמוע מכמה וכמה נשים על יחס לא מכבד כלפיהן בלידות שלהן בבתי חולים. החל מדברים קטנים, ועד גדולים וטראומתיים ממש. הרבה פרוצדורות שבוצעו בנשים בלי לבקש את רשותן. יש גם חוויות לידה מדהימות בבתי חולים, שמעתי גם על לא מעט כאלה. אבל זה העניין- שללכת לבית חולים מבחינתי- זה "על המזל" סוג של רולטה רוסית, על מי תיפלי. אולי על צוות מדהים. אולי על לחץ לפנות חדרים. אולי תיתקלי בדורסנות ופוגענות. ואי אפשר לדעת מראש מה יהיה, איזה מבין האפשרויות. את המצב הזה- לא הייתי מוכנה לקבל בלידה שלי.

כשביררתי וסיירתי בחדר הלידה הטבעית בתל השומר, הוסבר לי שניתן להכנס אליו רק החל מפתיחה 4. כלומר, יכולות לעבור שעות רבות אפילו ימים של צירים, לפני הפתיחה המיוחלת- ובמהלך אותו פרק זמן לא יהיה אף אחד שילווה אותי, אהיה בבית או במסדרון בית החולים, בלי שלצוות יהיה אכפת מה עובר עלי. הרגשתי שאני חייבת לאפשר לעצמי את התנאים הכי טובים בשביל הלידה. לפחות בלידה הראשונה שלי, שתהיה לי מעטפת כזו מחבקת, כי זו פעם ראשונה, אח"כ בלידות הבאות בטח אלד בבית חולים… כך חשבתי אז.

אחרי שבדקנו את בית חולים תל השומר, הלכנו להפגש אני והאיש שלי עם תמי ועופרית ב@בית יולדות בגדרה- מרכז לידה ביתית. התאהבנו ב2 המיילדות המופלאות האלו מיד, אבל היו לנו הרבה חששות, 'מה אם זה לא בטיחותי מספיק לתינוקת..?' 'מה קורה במצב של מצוקה נשימתית חלילה?' שאלנו אותן את השאלות קשות, לגבי בטיחות, וגילינו שיש להן את כל הציוד הדרוש. עשינו חיפוש בגוגל וקראנו מחקרים וראינו נתונים על מרכזי לידה בכל רחבי אירופה שהם דבר נפוץ ולגיטימי לחלוטין.

אחד המשפטים שאני ממש זוכרת שתמי אמרה אז היה "אם זה לא היה ממוקם חמש דקות מבית חולים לא היינו כאן. אנחנו ממש מודות ושמחות שאנחנו במאה ה21 שיש את הציוד חירום והאפשרויות של בית חולים לטפל במצבי חירום בלידה. זה מופלא ומבורך, לעת הצורך. פשוט לא כל הלידות צריכות להיות מנוהלות לפי מצבי החירום". הרגשנו שאנחנו יכולים לסמוך עליהן בעיניים עצומות, ושללדת שם זו האפשרות הבטוחה והמתאימה לנו ביותר.

המיילדות ליווי אותנו במשך כל חודשי ההריון, נפגשנו בממוצע אחת לשבועיים, כדי לדבר על כל מה שעובר עלינו כזוג המצפה לילד- חששות, פחדים, רצונות, חלומות, לגבי ההריון, הלידה וגם ההורות החדשה שתגיע לאחר מכן. ובכל פגישה כזו הן גם בדקו את הבטן, הרגישו את העוברית, בדקו את הדופק שלה, עשו הערכת משקל. הפוקוס לא היה רק על הגוף שלי והעוברית, אלא גם עליי, אני כאישה, תהליך הוליסטי וכולל, את מי שאני ומה שעובר עליי בהריון, את כל הוויתי,  וגם מה שעובר עלינו כזוג. זה היה תהליך קסום, כל פגישה התחילה והסתיימה בחיוך גדול וחיבוק חם, והכל נעשה באהבה גדולה מצידן. הגענו ללידה כשאנחנו מחוברים אל עופרית ותמי מאוד וסומכים עליהן ביותר ממאת האחוזים. וגם פשוט אוהבים אותן בכל ליבנו.

להיות בתהליך תומך כזה, זה הבדל עצום מאשר לפגוש את המיילדת בפעם הראשונה בעת הצירים כשמגיעים ללדת בבית חולים. זה פשוט דבר אחר. סוג של חלום. כשהתחילו צירי הלידה, התקשרתי לעופרית, והיינו בקשר צמוד בטלפון, גם בלילה. היא שמעה בטלפון שאני בשלב התחלתי יחסית, והנחתה אותי להתקשר אלייה כשארגיש שמשהו משתנה או כשארגיש צורך. וככה היינו במשך הלילה בקשר, עד שבבוקר היא אמרה יאללה, צאו לדרך. הדרך היא דרך של שעה וקצת נסיעה- אנחנו גרים בירוחם בדרום, ומרכז הלידה נמצא בגדרה. עופרית ידעה מתהליך הליווי שהדרך המעט ארוכה הלחיצה אותי, ולכן יצאנו לדרך בשלב יחסית מוקדם.

הגענו לבית יולדות, חיבוק גדול מעופרית, היא בדקה אותי ואת העוברית, אמרה שיש זמן, והשאירה אותנו בבית יולדות (מעין בית קטן, כמו צימר לידה מעוצב יפיפה דרך אגב) והלכה לביתה שנמצא בסמוך, אמרה לנו לקרוא לה כשנצטרך. העברנו בינתיים צירים על כדור פילאטיס, טיילנו קצת ברחבי גדרה בשמש, אכלנו, היה שם כל כך כיף ונעים בבית יולדות… הצירים עוד היו רגועים יחסית ובין ציר לציר תיפקדתי כרגיל. כל כמה זמן עופרית באה לבדוק אותי ואת דופק העוברית, ולבדוק אם אנחנו צריכים אותה.

לקראת הלילה הצירים התחזקו וכבר היתי צריכה את עופרית צמוד, ואז גם תמי הגיעה. הלידה נמשכה כל הלילה. הצירים היו כואבים, אפילו עבר לי בראש ליסוע לבית חולים בשביל לקבל אפידורל כי היה לי לא פשוט בכלל ההתמודדות עם הכאב. אבל ידעתי שאני לא מוכנה לוותר בשום אופן על ללדת ככה, איתן, במקום המופלא הזה, המחבק והתומך, המאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע. מקום שבו סומכים עלי ועל הגוף שלי שיודע איך ללדת, אפילו אם לא עשה זאת מעולם. יחד עם הכאב, תהליך הלידה היה טוב ומעצים.

כל הזמן עופרית ותמי היו שם, שתיהן היו צמודות אליי לכל אורך הלידה. הן עשו לי מסאג' בגב, מילאו לי בריכה, תמכו בי פיזית ומנטאלית. נתנו לי ולאיש שלי זמן להיות ביחד בשקט כשזה מה שרצינו. כשהיה לי קשה עופרית הפנתה אותי חזרה אל הכוחות שלי וחיזקה אותי מאוד, ומשם הדברים החלו להתקדם מהר יותר. ילדתי בכורתי יצאה לאויר העולם בבוקר, לאחר 24 שעות של צירים בבית יולדות.

הרגשתי שהיתה לנו לידה מדהימה, עם כל הקושי. פשוט מדהימה. ולא פחות חשוב מזה, התחלה נפלאה להורות, במרחב שקט ונינוח. היינו שם עוד יומיים בשקט מתחברים לתינוקת החדשה ולעצמנו כהורים. שום הפרדה, ובכל פעם שהרגשנו צורך לשאול שאלה התקשרנו לעופרית והיא הגיעה אלינו לבדוק, להסביר, להרגיע שהכל בסדר גמור וככה זה צריך להיות.

עברו 3 שנים מהיום הזה, 3 שנים להיותי אמא. חשבתי שאלד שם רק פעם אחת, אבל אחרי שילדתי שם בפעם הראשונה, הבנתי, שאני לא רוצה ללדת בשום צורה אחרת אף פעם. רק עם תמי ועופרית, רק בבית יולדות. מאז זכיתי ללדת שם גם את הבת השניה שלי, כיום בת 11 חודשים בלידה מופלאה ומעצימה. מה שעופרית ותמי העניקו לנו מרגיש עבורנו כמו המתנה הכי גדולה שהעניקו לנו בחיים.

תכלס, לא היתי כותבת את הסיפור הזה קבל עם ופייסבוק, אם זה לא היה ממש חשוב עכשיו. כי לפני חודש ומשהו, המרכז לידה הנפלא הזה קיבל צו סגירה ממשרד הבריאות. ומה הסיבה ? או יותר נכון, התירוץ, הרישמי – "לידת בית צריכה להתקיים בבית היולדת". כלומר אך ורק בבית היולדת. זה אשכרה הסיבה שסגרו את המקום המיוחד והטהור הזה. ומאחורי ההחלטה הזו עומדים הרבה כוח ואינטרסים.

מרכזי לידה בכל רחבי אירופה הם דבר מאוד לגיטימי, ואפילו מסובסד על ידי המדינה. עד כדי כך שכבר לפני כמה שנים משרד הבריאות בבריטניה לקח את התחום הזה עוד צעד אחד קדימה- והוציא הנחיה מטעמו שלידות במרכזי לידה הן בטוחות ובריאות יותר לאם ולתינוק מאשר לידות בבתי חולים, ושכל לידה שאינה לידה בסיכון גבוה, צריכה להתקיים במרכז לידה. כן, משרד הבריאות של בריטניה. חפשו בגוגל.

ובישראל,  מתברר, הולכים אחורה. יש הרבה אינטרסים וכספים שמעורבים בסיפור הזה, על הגב של היולדות. כי עבור כל יולדת שיולדת בבית חולים בישראל מקבל בית החולים צ'ק שמן של 12,500 שקלים. תהיו בטוחים שלא "ישחררו" יולדות למקומות אחרים בקלות.

זה מכעיס אותי וכואב לי מאוד. כי אני קיבלתי החלטה שאת כל הלידות שלי אני הולכת ללדת רק במרכז לידה ביתית. החלטה מודעת ומושכלת, אחרי בחינה, חקירה, ובדיקה. בחרתי את מה שנכון עבורי. אני לא אומרת שזה מה שנכון עבור כל אחת, ממש לא. לידה במרכז לידה ביתית זה לא מתאים לכולן. אבל זה מה שמתאים לי. ועכשיו, משרד הבריאות מבקש למנוע זאת ממני, לשלול ממני את הבחירה. באיזו זכות?

אני רוצה ללדת במרכז לידה. לא בבית חולים. וגם לא בבית. אני אפילו לא יכולה ללדת בבית לו רציתי, כי אני גרה רחוק מדי מבית חולים, וזה אסור לפי החוק (ובצדק).

כלומר משרד הבריאות אומר לי ולמאות נשים שכמותי כרגע- יש לך בחירה בין בית חולים, לבית חולים. בהצלחה.

אני לא אומרת שלידה במרכז לידה או בבית מתאימה לכל אחת. אבל יש הרבה נשים שזה מתאים להן, והרבה נשים שבחרו ויבחרו בזה. יש מאות אלפי נשים בעולם שבוחרות בזה.

ואני כן אומרת שזאת הבחירה שלי. זו זכות בסיסית לבחור איפה ללדת. ואני לא מסכימה שיקחו אותה ממני.

תודה @בית יולדות על האור שאתן.

 

 

   
   

 

 

 

מאת: מיכל

מיד אחרי לידת בני , כיסה אותי ערפל. ערפל שהיה לחיץ ביני ובין העולם.ערפל שלא דמה לדבר שהכרתי בעבר. המחשבות איבדו כיוון ושבו ותקפו במהירות ובחוסר קוהרנטיות מבהיל. הרגשתי שאיני יודעת דבר. שהמצפן הפנימי שלי הלך גם הוא לאיבוד. שעולות בי מאות שאלות בו זמנית והן נותרות ללא מענה. סביבתי הקרובה תמכה בי מאוד, אך שלא בזדון, נטעה בי את התחושה שאני היסטרית יתר על המידה. הנטייה של כולנו היא לתת עצות לאהובינו ואני טבעתי בים העצות . השאלה הגדולה מכל הייתה האם להניק או אם לאו. בסוגריים אספר כי עד ההריון נטלתי כדורים אנטי דכאוניים ששיפרו את חיי לאין ערוך. כיוון שהריוני היה מלווה בדיכאון לא פשוט, עצת הרופאים הייתה לשוב וליטול הכדורים מיד לאחר הלידה וגם אני חשתי שזה הדבר הנכון והאחראי ביותר לעשות עקב הסיכון הגבוה לדיכאון שלאחר לידה. הסתדרתי די במהרה עם ההנקה, הרגשתי שגם לי וגם לבני היא באה די בקלות והבנתי שחשוב לי להניק ולהודות על האמת אני מאוד נהנית מזה.חששתי מאוד לקחת כדורים ביחד עם ההנקה ובנוסף משהו בי ידע שלמרות מה שאומרת סביבתי,הערפל שאני מרגישה לא דומה לדיכאון אלא למשהו חדש לגמרי ולא בהכרח רע. כיוון שמשפחתי דאגה לי עד מאוד, הופעל לחץ קל שאקח כדורים במהרה. הרעש הפנימי שהתחולל בי במקביל לרעש דאגות הסביבה הפך לקקפוניה בלתי נסבלת. לשמחתי, חברה הציע לי לדבר עם תמי- מיילדת ומלוות נשים במהלך ההריון, הלידה ולאחר הלידה. כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו וללא כל היכרות מוקדמת, הרגשתי שסוף סוף מישהו שומע אותי מבין כל המילים המפוזרות שיוצאות לי מהפה. מישהו שומע ובאמת מקשיב לי. מקשיב לבדידות התהומית שעברה לגור בתוכי. והכי חשוב, חוזר ואומר לי שאני לגמרי לגמרי נורמלית. שלדבר הזה שאני מרגישה יש שם והוא בטח לא היסטריה, קוראים לו בפשטות- "אמא". והמילה הכה חדשה הזו עבורי, טומנת בחובה הכל מהכל, וכרגע כל שאני צריכה לעשות הוא להיות ידידותית לתחושות הללו ולאפשר להן פשוט להתקיים. כשהשורה התחתונה הייתה לא להחליט כרגע כלום, לתת לעצמי להתמקם במצב החדש, להמשיך להניק אם זה מה שאני באמת רוצה ולראות מה ילד יום ואיתו גם הדברים ילכו ויתבהרו.

מאותו יום קראתי לתמי –"הפיה". לפעמים מספיק אדם אחד כדי לנקות את הרעש, כזה שייתן לך תחושה שאתה לפני ואחרי הכל- נורמלי! היום, לאחר תחקיר מעמיק בעניין, אני גם מיניקה וגם נוטלת כדורים. והחרדות? עוצמתן הלכה ופחתה עם הזמן. אני פשוט לומדת להיות אמא, כשהפחדים לעולם יהיו מנת חלקי. מכאן ואילך החל מבול של טלפונים לתמי, עם שאלות על כל שטות שמבחינת כל אם טרייה סביבן סובב העולם- אוכל, שינה, קקי, פיפי, חיתולים, הנקה, גודש, בקבוקים, מוצצים, מוצקים, אך מעל הכל תמיכה בהסתגלות לעולמי החדש. בתוך הבדידות הזו שכרוכה בלהיות אמא, למילים הללו, לקול המקשיב באמת, יש ערך שלא יסולא בפז .

וכך, עם העזרה בהתמודדות עם הקושי (הנוגע בכל תחומי החיים), בעיבוד "איבוד" החיים הקודמים, נולדה בי חיוניות אשר לא דמיינתי שיכולה להתקיים בי. מעבר לאני "הישן " נוסף אני חדש ומשודרג.

הרגשתי שאני כבר מוכנה להיות אמא. שכבר למדתי ועבדתי ועשיתי מספיק "וִיים" באיזו רשימת מטלות והישגים שמתישהו נהייתה לי. שאני כבר יכולה לעבור לשלב הבא בחיים שלי . להיות אמא גם. הרי זה עוד "וִי" שצריך לסמן, בטח לקראת גיל 30. ודיברנו על זה, הוא היה מוכן קצת פחות. אבל כבר נורא רציתי. זה כבר לא הרגיש לי כמו עוד "וִי", זה ממש בער לי מהרחם למלא אותו כבר, כאילו הוא פיתח רעב לעובר. אז דיברתי ושכנעתי ואמרתי ובסוף הוא התרצה והפסקתי גלולות והתחלנו לשכב. ממש המון. והיה לסקס שלנו ברק כזה וזוהר מיוחד. וכל גמירה היתה קסומה ואמרתי לו "בוא כבר תעשה לי ילד" ושנינו התרגשנו, כי החלטנו שבאמת עושים. והוא תמיד עושה מה שאני מבקשת, אז הוא שתל בי זרע שהנביט לי את הביצית וככה אחרי כמה שבועות הוא רץ בלילה לסופר פארם כי כבר לא יכולתי לחכות לבוקר והשתנתי על המקל וספרנו שניות ואז קווים. שניים. סגולים. "וִי".
והתחלתי לבכות. כי זה דבר אחד לרצות ודבר אחר לגמרי לקבל. ובטח שכל כך מהר ומייד. ואז גם בכיתי בטלפון לאמא. ולעוד חברה. לא בכי רע או עצוב. בכי שמנקז רגשות שעלו על סיפם, כמו מרזב תקוע לפני החורף שצריך לנקות. ועכשיו הוא רק רצה ללטף לי את הבטן, אפילו שהיא עוד היתה רגילה לגמרי. וגם ללטף לי את הציצים שהתחילו לגדול. ובמשך חודש היו לי כל הזמן בחילות, אבל בלי הקאות ושמחתי שהן עברו לי מהר יחסית. ואז חזר לי התיאבון ורק רציתי כל ערב שיפוד. אני והעובר. רצינו כבד ולבבות כמו חיות טרף ליליות. והוא נסע והביא. זה היה ממש ויראלי ועמד באוויר סביבנו. חיידק הציפייה. וספרנו שבועות, והיה לנו תאריך משוער ורציתי כבר לראות חדרי לידה ולהזמין מיטה בשילב ולקחת מחברה את ספר השמות ולשחק איתם עד שיבוא אחד שירגיש לי מתאים.
ופתאום – דם.
זה התחיל בקטן, כתם בתחתונים שהיה לי מוזר אבל לא הדליק אצלי שום נורת אזהרה. בפיפי הבא היה אחד חדש. ועוד לפני שהספקתי להתקשר אליו ושנראה רופא ונעשה אולטרא-סאונד כבר שמעתי בראש שלי את המנתח שאומר לי שהכל עבר בהצלחה. ואחרי שכבר היה לי סוף מוכן, אז יכולתי להתחיל ולטפל בזה. התקשרתי וביקשתי שיבוא ונסענו ונשכבתי ובדקו וראו והרופא היה עדין ועם זאת מאוד ברור. הסוף שלי צדק ואני בלב שלי כבר התחלתי ספירה לאחור. והוא נכנס לאינטרנט והוציא סטטיסטיקות שחשב שיפחידו את העובר המדמם שלי ויקרישו לו את הנפילה ואמא שלי סחטה לי לימון והרמתי רגליים וליטפתי את הבטן והבטחתי הבטחות. והתפללתי תפילות לאלוהים שלא האמנתי בו בכלל. אבל העובר שלנו המשיך לדמם את עצמו. התחננתי ממש ליקום שירשה לי להמשיך ולהחזיק בו, שייתן לי עוד יום ועוד אחד אחריו. והוא לא נתן לי ללכת לעבודה והכל נעצר ורק חיכינו לעובר שיתחרט.
כעבור שלושה ימים ועוד כמה ריצות למיון נשים וכמה מפגשים עם רופאים פחות עדינים, כשהספירה שלי הפנימית נכנסה לישורת האחרונה, כבר נפרדתי מהתינוק שלא יהיה לי. אפילו שלא ידעתי אם הוא בן או בת. אפילו שלא היה לו עוד שם. נפרדנו כבר. ואז התחילו צירים קטנים ושקטים, מלאים בעצבות ושלא היה בהם שמץ מההתעלות ששמעתי שיש באחיהם הגדולים, אלה של הלידות החיות והם התגברו עד שחשתי ש"ברח" לי בתחתונים. ולא קראתי לו שיחזיק לי את היד. רק שכבתי במיטה, נשכתי שפתיים, התפתלתי לי מכאבים שלא הכרתי, ליטפתי את העובר שלי בדרכו החוצה ולחשתי לו מילות פרידה אחרונות ובכיתי בכי חרישי כזה. עליו ועלי ועלינו. לא רציתי לקום. לא רציתי לדעת איך ממש נראה הסוף של ההריון הזה שקרה לי. רציתי עוד קצת זמן לבד עם כל מה שתיכף כבר לא יהיה לו קיום. אז התקפלתי גם אני לתנוחת עובר כדי להרגיש הכי קרובה אליו שאני רק יכולה.
הוא כנראה הרגיש שמשהו קרה, לפעמים הוא היה יכול ככה לחוש אותי, גם מרחוק, בלי מילים בכלל. אז הוא בא וראה אותי מתעברת לי על הצד וישר הבין ורק שם לי יד על המצח וליטף את השיער שלי בשנייה ושתק איתי. לא רציתי להרים אליו את הראש ולפגוש את העיניים החומות והגדולות שלו שידעתי שהן מלאות עכשיו עצבות חומלת כזאת אבל גם חששתי שיש בהן שמץ של אשמה. הספיקה לי המסכנות שלי גם בלי העיניים שלו.
ואז הוא לחש לי "אנחנו צריכים לקחת את זה לבית החולים. ואת צריכה להיבדק שוב, פעם אחרונה". והלך להביא קופסה. והוא הביא אחת מאלה של השיפודים.
אח"כ נשארתי עוד שבוע בבית. לא יכולתי לחזור לשגרה בלי הילת ההריון שלי. כאילו ששכחתי איך משתגרים מיום ליום. ואחרי עוד שבוע הוא העיז לשאול אותי אם אני רוצה שננסה שוב. הוא התכוון לטוב, זכר כמה שרציתי ואת הרעב שהיה לי ברחם, אבל אני כבר לא רציתי. עוד היו לי פצעים ללקק. כבר לא פרפר לי מבפנים מהמחשבה על תינוק. היה לי רק השקט של האולטרא-סאונד בבית החולים. אפס פעימות.
וזה היה מעבר חד כל כך מהשמחה שהיתה לי באין בטן שלי לעצב הזה על הגוף הבוגדני שלי שלא שמר עליה כמו שצריך. ולא רציתי כבר לקום מהספה. רק לשכב עליה וללטף את עצמי ברחמים גדולים.  להמשיך ולבהות בטלוויזיה ובתמונות שעל הקיר, שיניחו לי לנפשי אבל גם שהוא לא ישאיר אותי רגע לבד עם עצמי ועם המחשבות המאכלות.
ויום אחד אחר הצהריים, כמעט חודש אחרי, הוא לקח אותי להתקלח ונגע בי יותר משרציתי. פתאום נישק אותי במין תשוקה שלא היתה במקומה, כי רק בקושי סבלתי את אלו הרכות והעדינות. והתאווה שלו היתה ממש פוצעת אבל לא יכולתי להתנגד לה בגלל הכובד של האשמה. והוא התחיל לקלף ממני את הבגדים, דוחף לי יד לתחתונים, מועך את השדיים בשנייה. וזה הרגיש רע כמו שרק פעם ראשונה יכולה להרגיש, כשיש זרות גמורה בין שני גופים. ולא אמרתי כלום. עצמתי עיניים ונשכבתי על המיטה הגדולה בחדר השינה וחיכיתי שייגמר, שיגמור.  ועדיין לא אמרתי כלום. לא שאני לא רוצה ולא שאני לא מוכנה, פשוט כי לא רציתי לאכזב יותר ממה שכבר אכזבתי. אבל לא רציתי אהבה כזאת. יכולתי להכיל רק אהבה של חיבוקים ונוכחות וזה היה הרבה יותר מזה. בסוף גם התקלחתי.
אחרי שלושה שבועות כבר ידעתי שמשהו קורה לי בגוף. כבר ידעתי איך שזה מרגיש כשמשהו נובט. ולא אמרתי כלום, קמתי סוף סוף מהספה והתלבשתי והלכתי לסופר פארם והשתנתי על המקל וספרתי שניות ואז קווים. שניים. סגולים. סאמק. לא רציתי. לא ככה.
בערב הוא חזר מהעבודה וסיפרתי לו והוא שמח מין שמחה כזאת חסרת בטחון, לא יודע אם היא מפריעה לי או פוגעת בי. ואני רק ניסיתי לשמור על קור רוח ועל מסך האדישות. מבטיחה לעצמי שאני לא אספור. לא ימים ולא שבועות. לא הייתי מוכנה להתכונן אלא לדבר אחד. לכתם. בכל פעם שהלכתי לשירותים. בשניות האלה מהרגע שפתחתי את הרוכסן ועד שהפשלתי מכנסיים ותחתונים והבטתי בהם. כל פעם מחדש, הפרפור הזה בלב, הציפייה לרגע המוכר הזה, להרס העצמי שיכלה לי עוד עובר. ובגלל זה לא הסכמתי לספר לאף אחד. ולא לשמוח. על כלום. רק לצפות ולחכות שמשהו ישתבש. שגם הפעם הגוף שלי יאתחל את ההריון מחדש.
אחרי 14 שבועות הוא התעקש כבר שנספר להורים. אז סיפרנו. בשבוע 20 בערך התחלתי להרגיש את התנועות שלה בלילה. הרופא כבר גילה לנו שזאת היא. וכל שבוע שעבר, ככה היא בעטה בי יותר ויותר חזק. בעיקר בלילה. ויכולתי ממש להרגיש שהיא דואגת שאני לא אירדם בשמירה עליה. שהיא מענישה אותי על הפשלה הקודמת. ושנאתי אותה. את הקיום הקטן והמתריס שלה. בזמן שכל החברות מסביבי סיפרו לי על שמות ההריון שבחרו לעוברים שלהן, כולם חמודים ומצחיקים, אני קראתי לעוברית שלי מנוולת. היא היתה גנבת, שדדה ממני את האבל שלי על העובר שקדם לה. וכעסתי עליו גם, כעס שהלך ותפח יחד עם הבטן העצומה שלי. כעסתי שהוא עשה לי תינוקת שלא רציתי. כעסתי שהוא עיבר אותי כנגד רצוני. וגם תשעת החודשים שבהם השמנתי ושיניתי צורה ומלתחה לא עזרו לשנות אצלי את ההרגשה כלפי המנוולת. שנאתי אותה. שנאתי אותו. הרגשתי לכודה בגוף מנופח ומתוח וכבד.
בשבוע 40 וחמישה ימים הפתיע אותי כאב מוכר. הצירים התחילו. ואני מיד נזכרתי איך הרגשתי אותם 10 חודשים קודם לכן לראשונה והתחלתי לבכות. בלי שליטה.
זה לקח למנוולת 14 שעות. כבר הייתי עייפה ומותשת, אחרי שהפכו אותי וסובבו אותי והוליכו אותי ודקרו אותי ואינפזו אותי והשכיבו והקימו. צירי הלחץ הגיעו והמיילדת אמרה שהגיע הזמן לדחוף חזק. ולנשום. ולנשוף. והוא החזיק אותי מאחורה, מעסה את כתפיי, לוחש לי חיזוקים גנריים וכשהציר הגיע ולחצתי בבת אחת עלה שוב הזיכרון של ה"ברח" לי וההתעברות שלי במיטה עם שיליה בין הרגליים וכבר לא רציתי ללחוץ יותר. שתישאר בפנים המנוולת. ובכיתי וסירבתי. והביאו עוד מיילדת והוא ניסה לדבר לליבי ואני רק צרחתי "לא לוחצת יותר! מצידי שתביאו רופא שיחתוך אותה, אני לא לוחצת" וכמה שצרחתי יותר ככה הדופק שלה ירד והמיילדת רק רצתה שאני אנשום ואז קלטתי שכמה שאני שונאת אותה, היא תלך לי גם אם אני לא אנשום. אז הפסקתי לצרוח ונשמתי. הכי עמוק שאפשר. פעמיים. ושלוש. ואז שוב הגיע ציר ולחצתי לפי הספירה. וזה צרב לי נורא. והיא קרעה אותי המנוולת, אבל הראש שלה היה בחוץ ואז גם הכתפיים והוא כבר לא נשאר ליד הכתפיים שלי, הוא עבר למושב הקדמי. ואז שמעתי את הבכי שלה. הגיע תורה לצרוח. והוא הלך להסתכל שניקו אותה ושקלו אותה ומדדו לה ועשו לה ואני נשארתי שוכבת ככה עם הרגליים מורמות, קרועה.
ואפילו שעוד לא תפרו אותי והיא היתה צריכה ללכת לתינוקייה איתו, לפני הכל המיילדת אמרה שהיא צריכה אותי. והיא הניחה אותה עלי. עטופה בשמיכה ורדרדה דהויה שידעה הרבה תינוקות וכביסות לפניה. והיא הריחה כמו זיון שעומד באוויר, ועוד נשארו עליה קרומי רחם והיא היתה לי פלא. עירנית ומתעניינת ומביטה כל כך. היא כבר לא היתה מנוולת עמומה ובועטת. היא היתה תינוקת והיא לפתה לי את האצבע חזק והתחילה למצוץ אותה. "את צריכה להניק אותה" אמרה המיילדת בטון מצווה וקירבה אותה בעדינות תקיפה לשד שלי. זה לקח כמה שניות ואז הרגשתי את היניקה. וראיתי שהוא מנגב דמעה שהתגנבה ואני רק דאגתי לאחיזה שלי, שהיא מספיק חזקה ותומכת, שלא אשמוט אותה חלילה. וחשתי חמימות כזאת מתפשטת לי בבטן ורציתי לגעת בה ואז נגעתי והיה לה לחמימות מרקם צמיגי מעט וכשהרמתי את היד היא היתה שחורה ונבהלתי. והמיילדת אמרה "זה המקוניום שהיה לה במערכת, הוא מתנקה החוצה, זה נהדר". ואני רק חשבתי שזה כל כך מתאים לה. במקום בעיטות היא פשוט מחרבנת עלי. והוא לקח אותה ממני, אפילו לא חשב לעזור לי להתנקות. הוא היה כולו שקוע בה וראיתי שהוא כבר נשבה בקסמה, בעיניים הפעורות, באף הקטנטן, בשפתיים הזעירות והמוצצות שלה וידעתי שמעכשיו היא הנסיכה שלו.
הרופא הגיע לסגור אותי ואז בדיוק הוא הלך איתה לתינוקייה, משאיר אותי לבד, עקודה על המיטה, פשוקה ותפורה. רק אני ושקית קרח ענקית בין הרגליים שתעלים את התחושה. רציתי גם אחת כזאת ללב. והייתי כל כך צמאה ואף אחד לא היה שם להגיש לי כוס מים.
אחרי שלושה ימים השתחררנו הביתה. על הדלת היה סרט וחיכו לי זרים, אבל שום דבר לא היה מוכן לקראתה. בגלל ששנאתי כל כך ולא התכוננתי לכלום. אז ישבתי איתה על הכורסה בזמן שהוא הרכיב את העריסה שלה מאפס. וככה נרדמנו שתינו יחד לשינה ראשונה משותפת בבית. והוא צילם אותנו בזמן שישנו. ואחרי שהעריסה היתה בנויה ופרסתי סדין וכיסיתי אותה בשמיכה הקטנה שלה והסעתי אותה עד לצד שלי במיטה, ישבתי לידה וספרתי לה נשימות ואצבעות.
ועשיתי כל מה שצריך, חיתלתי וקילחתי וניקיתי את הטבור בקפידה כמו שהאחות הסבירה. והשכבתי אותה רק על הגב ולא שמתי לה בובות ולא הלבשתי בשכבות. עשיתי הכל כדי שאצלנו תהיה רק שינה בעריסה. הכל היה לפי הספר. רק מילאתי הוראות הפעלה. והנקתי אותה אפילו שזה כאב, אפילו שהיא פצעה לי את הפטמות והן נסדקו, כי באמת שרציתי להיות האמא הכי שאני יכולה.
וכולם באו לבקר והביאו מתנות, אבל אני רק רציתי שיעזבו אותי, שיתנו לי רגע להיות עם עצמי ועם התינוקת הזאת שקרתה לי, לבד. שיתנו לשתינו הזדמנות לערוך היכרות ראויה, נטולת הפרעות מתפעלות שמשוות עצמות לחיים וגבות, בלי פלאשים ובלונים. רק אני והיא לבד.
ורק בלילות כשהיא היתה מעירה אותי לעוד הנקה מעיקה, יכולתי בין שד למשנהו, בהפוגה המנומנמת הזאת שלה לתת לה קצת אהבה, זהירה וקטנה, בלי שהיא תפתח עלי עיניים. רק בלילות יכולתי ללטף ברכות שלא ידעתי שקיימת בי. רק ככה, בלבד שלנו בסלון, עם האור הקלוש שנכנס מהרחוב, ברומנטיות הלילית הזאת הרגשתי קצת מחוברת אליה. רק אז הוקל לי משא האשמה המרוחקת שלי.
וכבר הכל כאילו היה בסדר איתנו. הוא מיהר לחזור כל יום הביתה. וספרנו כל יום שעבר, כמו טבלת ייאוש, אבל של אושר. כבר 10 ימים מאז שהיא נולדה. ואני ישנתי איתה ואכלתי קצת אחריה. והוא דאג להזכיר לי להתקלח ולהחליף חולצות ספוגות חלב. והרגשתי שאולי שוב יכולה להיות לי אהבה בלב.
ופתאום – דם.
הפעם זה לא היה כתם בתחתונים. קמתי מהספה והיא היתה כולה אדומה. ישר צילצלו לי כל הפעמונים. הזעקתי אותו הביתה והלכתי לשכב. עד שהוא הגיע גם כל המיטה שלנו היתה ספוגה בדם. אבל היא ישנה בשלווה בלתי מופרעת בזמן שאני דיממתי את עצמי. הכל הסתחרר לי. רק רציתי להגיע לאמבטיה, לשטוף את עצמי, לא להיות ככה מגואלת. הצלחתי להיכנס אליה, קרסתי ממש לתוכה ובזמן ששכבתי שם, מתיזה על עצמי מים חמימים, מסתכלת בנהרות האדומים שהתנקזו לביוב, גיליתי כמה שאכפת לי ממנה. שכשחשבתי עליה היא כבר ממש לא היתה מנוולת. המחשבות התחילו להתערפל לי, הולכות בזיג זג מופגן על הקו הלבן, דוהרות לשלילה. הוא הגיע הביתה. הוא נכנס לאמבטיה ואני זוכרת איך שהעיניים החומות והגדולות שלו התמלאו בבת אחת בדמעות כשראה אותי. את השפה שרעדה לו. זוכרת כמה הוא ניסה להשתלט על המילים שיהיו ברורות, שלא יסגירו כלום, שישמרו על קוליות. שמעתי אותו מזמין אמבולנס ונותן את הכתובת. ואז הוא התיישב לידי, על השטיחון ונישק לי את הראש וליטף וכמו מאליהם צצו שוב החיזוקים הגנריים וכבר ממש רציתי שיגיע איזה פרמדיק להציל אותי.
ואז היא התחילה לבכות. והוא הסתכל עלי אבל המבט שלי כבר היה מזוגג והוא לא יכל למצוא בו את התשובה הנכונה. והוא קם אליה. ולפי קול המגירות שנפתחו ניחשתי שהוא מחליף לה חיתול ונשמתי הכי עמוק שיכולתי וצעקתי לו "המשחה בסלסלה האדומה" ואז כבר נגמר לי כל האוויר.

מאת: תמי טסלר

מוקדש באהבה למיילדות חדר לידה בבי"ח לניאדו ולעפרית

יום אחד, לפני הרבה שנים, הגעתי לעבודה בחדר לידה למשמרת ערב. חניתי את האוטו בחניון בין השלוליות, עליתי במעלית לקומה השלישית ואילנה המזכירה פתחה לי את הדלת הגדולה על ידי לחיצה על כפתור הקסם ונכנסתי.
בניגוד למה שקורה בדרך כלל, היה שקט ורגוע ואנחנו המיילדות פיללנו למשמרת שקטה ולידות נעימות.
בשעה 18:00 באה אלי מרגלית שעבדה במיון וסיפרה לי על האשה שהיא עומדת להכניס אלי, לחדר מספר 7 : היא בלידה שלישית, באה מבני ברק, עדיין לא בתהליך לידה. הגיעה בגלל הפניה מהקהילה עם לחץ דם גבוה להפעלת לידה. יש תנאים? אני שואלת. לא. ממש לא.
נעשה נסיון אחד ואם לא יצלח נעביר אותה למחלקה למשך הלילה.

אני הולכת עם מרגלית למיון, כדי ללוות את האשה לחדר 7 ונכנסת איתה ביחד. אמא שלה נכנסת מן הדלת האחורית. כבר במסדרון היא סיפרה לי שהגיעה לכאן, לנתניה, כי בבני ברק לא נתנו לה אפידורל בזמן והפעם היא מבקשת : "אני לא רוצה לפספס".
אני מסבירה על התהליך של הפעלת לידה, חיבור למוניטור, התחלת טפטוף הפיטוצין, מרכיבה עירוי, שולחת שתי מבחנות עם דם כמקובל, כותבת בגליון מה שצריך וחושבת לעצמי … איזה אפידורל ואיזה נעליים, היא כנראה לא מבינה שהיא בכלל לא בלידה.

בינתיים, בגלל שהמשמרת עדיין שקטה, אני מבלה בשיחה איתה ועם אמה. היא מספרת לי על הלידות הקודמות ומבקשת בקשה נוספת:
"את מכירה את הסגולה של הפנינה?"
בטח, אני עונה, אני עובדת כאן מספר שנים והייתי בלידות עם נשים שבלעו פנינה כסגולה ללידה טובה ומהירה.
את יודעת, הפנינה היא פנינה מבורכת, לא סתם פנינה, היא ממשיכה. בשתי הלידות הקודמות לקחתי אותה בפתיחה של 5 ס"מ ותוך שעה בול ילדתי. ואו אני חושבת לעצמי, סיפור מעניין אבל חבל שהיא חושבת שהיא הולכת ללדת היום, כי אולי רק תתאכזב. צואר בלי תנאים, שבוע 38, הגוף לא מוכן, התינוק לא מוכן…

הזמן עובר ואני מתחילה לטפטף פיטוצין דרך מונה הטיפות. "את זוכרת לבדוק אותי כדי לדעת מתי אני בפתיחה של 5 ס"מ??" כן בודאי… עכשיו זה עדיין לא רלוונטי, אני מסבירה. הרי לא התחיל עוד כלום.
שעה עוברת ועל המוניטור מופיעים צירים נחמדים, כל חמש דקות. שעה נוספת עוברת והצירים מתקרבים זה לזה. האשה שוכבת על המיטה, מפטפטת עם אמה ואיתי. עדיין לא הכניסו לי עוד יולדות לחדר 6 ו-8. כמה נעים. אני שומעת סיפורים על ילדיה הקטנים בני ארבע ושנתיים. בעלה מחכה בחוץ עם הפנינה מאחורי הדלת.

בשעה 21:00 היא מבקשת שאבדוק אותה בדיקה וגינלית. אני די מהססת כי הרי היא עדיין לא מרגישה את הצירים ונראה לי מיותר אבל מסכימה.
צואר מחוק לגמרי מרכזי, 3 ס"מ ראש מבוסס היטב באגן. מה עם אפידורל? היא שואלת. אפידורל אמור להיות נגד כאבים, אני חושבת לעצמי ועדיין היא לא מרגישה את הצירים…. בכל זאת, אחרי שהקשבתי לסיפורים על הלידות הקודמות ושתי הבקשות איתן היא הגיעה במיוחד מבני ברק אני קוראת למרדים. היא מקבלת אפידורל.

אולי תבדקי אותי שוב??

לחץ הדם אחרי האפידורל מצויין, הדופק נפלא – נראה שהתינוק מחייך לעצמו בתוך הרחם…

תבדקי אותי, היא ממשיכה, כי אני צריכה לדעת מתי בדיוק אני בפתיחה של 5 ס"מ ואז אבלע את הפנינה. השעה 22:00 ואני חושבת לעצמי שעוד מעט נגמרת המשמרת וחבל שלא אהיה אתה בלידה. בודקת אותה ומוצאת 5 ס"מ. תקראי בבקשה לבעלי, הוא מחוץ לדלת. הוא מגיע. אברך בשחורים מבטו מופנה הצידה. אני מגישה לו כיסוי נייר של כפפות, עליו הוא מניח את הפנינה ואז אני נותנת אותה לה.

פנינה לבנה קטנטנה. איך נוצרת? בלב הים, בתוך צדפה. הצדפה היתה צריכה להפתח כדי ללדת אותך. כדי שנוכל להתפעל מיופיך על היבשה. ואחר כך בורכת.

היא בולעת את הפנינה וממשיכה לפטפט איתנו , לספר על ילדיה הקטנים.

איזה שקט איזו שלווה. שום פחד שום סימן שאלה. מה היא חושבת לעצמה? אני שואלת את עצמי…. היא באמת חושבת שאפשר לדעת מתי יולדים…? לידה היא בעיקר חוסר ודאות, לא נודע , המון הפתעות, ועוד ועוד סיפורים שאני מספרת לעצמי.

בשעה 22:40 אני מספרת לה שהמשמרת שלי הסתיימה. אני שומעת את שאר המיילדות של משמרת לילה מגיעות אחת אחת לדלפק ומחכה שהן יגיעו ביחד לחדר 7 להעברת משמרת.
מה?! את לא נשארת איתי ללידה? אה… תראי…. אני צריכה ללכת… אה… תכף תגיע מיילדת שמתאימה לך כמו כפפה ליד וגם "כח עזר" שהיא דולה… יהיה לך ממש כיף.

נכנסות המיילדות של משמרת לילה לחדר ואני מספרת להן את סיפור האשה והפנינה. כולן סקפטיות – בטח בלידות הקודמות היא היתה יולדת תוך שעה מחמישה ס"מ עם פנינה ובלי פנינה…. הן אומרות לי מאחורי הוילון…

הן יוצאות מהחדר ואז היא אומרת לי:
תמי, השעה 22:55, אולי תבדקי אותי??
את מרגישה משהו? אולי לחץ על פי הטבעת? אולי הרגשה חדשה אחרת? לא. היא עונה לי וכמו בסיפור האפידורל אני עושה מה שהיא מבקשת. לוקחת כפפה, שמה קצת שמן ומרימה את הסדין.
שלפוחית שק מי השפיר בולטת מהנרתיק החוצה.

היא יולדת.
שתי לחיצות ותינוקת מתוקה הגיעה לעולם. השעה 23:00. שעה בדיוק מאז שבלעה את הפנינה.

אני נוסעת הביתה, כל הדרך לבת שלמה עם פה קצת פתוח. הלסת נשמטת לי שוב ושוב למטה. הלב דופק במהירות מטורפת. הגוף לא מאמין לחוויה. זה באמת קרה. זה באמת קרה. אני אומרת לעצמי שוב ושוב.

שש שנים אחרי, בוקר יום חמישי, אני בבית ועוד מעט יוצאת ליום עבודה בבית יולדות בגדרה לפגוש את עפרית , רעיה ואת היולדות שקבענו איתן לפגישות של לווי הריון. יש לנו היום גם ערב פתוח ואני מתרגשת כרגיל. בגלל שיש עוד כמה דקות עד השעה שבה החלטתי לצאת מהבית אני פותחת את המחשב ורואה שחברה שיתפה בפייסבוק משפט שאומר: תחזיקי (HOLD) את החזון, תבטחי בתהליך .
מזמן לא הייתי בחדר הלידה של בי"ח לניאדו. אני נזכרת בסיפור של הפנינה. אני יודעת שלא הייתי יכולה להיות מיילדת אם לא הייתי מאמינה. אני שולפת שוב ושוב מהזכרון שלי את חווית הפשטות ואת חווית ההתמסרות של האשה ההיא ואז נכנסת נשימה.
יש לי חזון.
אני בוטחת בתהליך.