מאמרים וכתבות

מבוא
הבאת מימד אנושי ללידה משמעותה הבנה כי האשה היולדת היא אדם, לא מכונה ולא רק מיכל לייצור תינוקות. להראות לנשים – שהן חצי מהמין האנושי – שהן נחותות ולקויות באמצעות נטילת יכולתן ללדת היא טרגדיה לחברה בכללותה. מצד שני, כיבוד האשה כאדם, כחברה חשובה ורבת ערך במין האנושי, ווידוא כי חוויית האשה במהלך הלידה היא חוויה מספקת ומעצימה אינם מעין תוספת חביבה אלא צורך חיוני, משום שהם מעצימים את האשה ומשום כך מעצימה את החברה ככלל.
הבאת מימד אנושי ללידה משמעותה העמדת היולדת במרכז ובנקודת שליטה, כדי שהיא תקבל את כל ההחלטות לגבי ההתרחשויות – היא ולא הרופאים או כל אדם אחר. להמשך קריאה..

אסטרטגיה שנייה להכנסת מימד אנושי ללידה היא קידום פרקטיקות יולדות המבוססות על ראיות מדעיות. כפי שצוין לעיל, השימוש בסקירה על ידי עמיתים ואימוץ תקנים קהילתיים לפרקטיקה לא הצליח לסגור את הפער בין נהלים מיילדותיים כיום לבין הראיות הרפואיות. ובמקומות רבים, אנשי המקצוע בתחום בריאות הציבור והסוכנויות הממשלתיות לא התעקשו לסגור את הפער בין נהלים ובין ראיות, לעיתים קרובות מתוך חרדה מפני עוצמת הממסד הרפואי. (13) 
היה זה תרגיל מעניין וחינוכי עבורי, לבקר יחידות מיילדות בבתי חולים ולהציג בפני הצוות טבלה פשוטה, המציגה את שיעורי ההתערבות הרפואית אצלם (זירוז, אפיזיוטומיה, ליתותומיה, לידה נרתיקית כירורגית, ניתוח קיסרי) בטור השמאלי ואת השיעורים המבוססים על ראיות מדעיות בטור הימני. 

להמשך קריאה..

הנתונים הבאים מסכמים את תוצאות כלל הלידות שקיבלו מיילדות החווה בין השנים 1970-2010.
הנתונים מובאים מתוך האתר של "החווה – מרכז מיילדות" – The Farm Midwifery Center בטנסי, ארה"ב

להמשך קריאה..

מחקר פרוספקטיבי של מרכזי לידה עצמאיים באוסטרליה.

להמשך קריאה

מחקר בנושא תחלואה אמהית חמורה בקרב נשים בסיכון נמוך בלידות בית מתוכננות, לעומת לידות בית חולים מתוכננות בהולנד – במחקר ארצי.

להמשך קריאה

תוצאות של לידת בית מתוכננת עם מיילדת מוסמכת לעומת לידת בית חולים מתוכננת עם מיילדת או רופא.

להמשך קריאה

א.הקדמה
כותרת המאמר וכך גם השימוש התדיר שנעשה במונח "סחר בנשים", מנסים לשקף את המציאות העכשווית שבה גופן של נשים יולדות הופך
להיות מקור הכנסה של אחרים, רק בשל תהליך הלידה שהן עוברות . 
מטרת מאמר זה היא למפות את הדרכים המגוונות שבהן מופק כסף מן היולדות בישראל – כמעט תמיד על חשבון זכותן החוקית לבחירה חופשית
ולאוטונומיה על גופן , ולעתים קרובות מאוד אף על חשבון בריאותן ורווחתן.
טענתי המרכזית היא כי מצב דברים זה אינו חוקי , לפחות מבחינה חוקתית , ואף אינו ראוי , בייחוד במדינת ישראל, המעודדת לידה כמעט בכל מחיר.
במאמר זה אתמקד בעיקר בהוראת חוק הביטוח הלאומי משנת 1953 (להלן: "החוק") , שלפיה רק יולדות אשר מתאשפזות לצורך הלידה תוכלנה
לזכות בכיסוי הוצאות הלידה שלהן מטעם המדינה , ובדמי כיס האמורים לעזור לה ברכישת ציוד בסיסי לרך הנולד .

להמשך קריאה..

מתוך הספר "נשים לגופן"

מאת: אורנה פילץ, מחברת "את ואני. אמא ובת מצווה"

הלידה של בני הבכור נראתה לי כאילו נמשכה נצח (עדיין לא ידעתי מה טומן בחובו העתיד). ברגע בו הוא הגיח לעולם הרגשתי את אצבע אלוהים. אבל עוד לפני שהבנתי מה קורה, מה עושים עם המפגש הזה, עם הבטן הריקה והלב המלא,בני הבכור גולגל בקופסת פלסטיק שקופה לאן שלוקחים תינוקות אחרי שהם נולדים, האבא העייף אמר שהוא מת מרעב והוא נוסע לקנות לו משהו לאכול ואני נשארתי במיטה. לבד. חווה בעוצמה את הצרימה בין הנס שהרגע עבר דרכי לבין החזרה הזריזה לשגרה

היו לי שנים להתכונן ללידה הבאה. צפיתי את הרגע שאחרי והתכוננתי אליו.ידעתי שאני רוצה את בעלי את ואת בני בסביבה. ובאמת היה טוב יותר. הלידה הייתה ארוכה וקשה מקודמתה והמתח הממשי בסופה שמר את האבא בטונוס רגשי גבוה. אבל מיד אחרי הלידה התחילו הטלפונים והשיחות. לא הרגשתי את הריקנות הפתאומית של הפעם הקודמת אבל הרגשתי שהחולין השתלט מהר מידי על הרגע הזה כשראיתי את בתי לראשונה וקיבלתי אותה לידי.

להמשך קריאה..

About the Homebirth Reference Site

The aim of this site is not to persuade you to choose home birth. It's not for everybody, but perhaps it's right for your family. I provide information and opinions about home birth, for parents who think that it might be the right choice for them, and for health professionals looking for resources.
 
The home birth option in the UK is backed by the midwives' and obstetricians' professional colleges, which issued the following statement in 2007:
 
The Royal College of Midwives (RCM) and the Royal College of Obstetricians and Gynaecologists (RCOG) support home birth for women with uncomplicated pregnancies. There is no reason why home birth should not be offered to women at low risk of complications and it may confer considerable benefits for them and their families. There is ample evidence showing that labouring at home increases a woman’s likelihood of a birth that is both satisfying and safe, with implications for her health and that of her baby.

תוצאות של לידות בית מתוכננות בישראל בין השנים 2003-2007

תקציר:
המטרה בעבודה זו הייתה לדווח על התוצאות המיילדותיות של לידות הבית המתוכננות (לב"מ) בישראל בשנים 2003-2007 .
שיטות:   נערך מחקר רטרוספקטיבי של לב"מ בישראל, שנבדקו בו מיקום הלידה, צורך בהתערבות רפואית, צורת הלידה, תחלואה חריגה, וכן תמותה של ילודים ואמהות.
תוצאות:   בשנים 2003-2007 התקיימו בישראל 1,749 לב"מ המהווים כ 2.5 פרומיל מסך הלידות בישראל.  מתוכן, 1,594 לידות (91.1%) הסתיימו בהצלחה בבית, ו- 155 יולדות (8.9%) הועברו להמשך הלידה לבית חולים. בנוסף הועברו 39 יולדות (2.2%) ו- 22 ילודים (1.2%) לבית חולים לאחר הלידה.
מתוך היולדות שהגיעו לפני הלידה לבית חולים, 59 (3.3%) יולדות עברו ניתוח לחיתוך הדופן ("ניתוח קיסרי")  ו- 19(1.0%) עברו לידה מכשירנית. לא היתה תמותה אמהית, אך ילוד אחד נפטר לאחר 30 שעות עקב תִסמונת מוות בעריסה.
מסקנות: על פי מחקר חלוץ זה, נראה כי בחירה נכונה של יולדות בסיכון נמוך מאפשרת לידות בית ברמת בטיחות טובה. עם זאת, יש להקפיד על אפשרות פינוי מהירה לבית חולים. מחקרים נוספים דרושים על מנת להוביל להנחיות בהירות לגבי המלצות ללידות בית מתוכננות בישראל.

להמשך קריאה..

Planned hospital birth versus planned home birth

ABSTRACT

Background
Observational studies of increasingly better quality and in different settings suggest that planned home birth in many places can be as safe as planned hospital birth and with less intervention and fewer complications. This is an update of a Cochrane review first publishedin 1998.

Objectives
To assess the effects of planned hospital birth compared with planned home birth in selected low-risk women, assisted by an experienced midwife with collaborative medical back up in case transfer should be necessary.

Search methods
We searched the Cochrane Pregnancy and Childbirth Group’s Trials Register (30 March 2012) and contacted editors and authors
involved with possible trials.

Selection criteria
Randomised controlled trials comparing planned hospital birth with planned home birth in low-risk women as described in the
objectives.

Data collection and analysis
The two review authors as independently as possible assessed trial quality and extracted data. We contacted study authors for additional information.

Main results
Two trials met the inclusion criteria but only one trial involving 11 women provided some outcome data and was included. The
evidence from this trial was of moderate quality and too small to allow conclusions to be drawn.

Authors’ conclusions
There is no strong evidence from randomised trials to favour either planned hospital birth or planned home birth for low-risk pregnant women. However, the trials show that women living in areas where they are not well informed about home birth may welcome ethically well-designed trials that would ensure an informed choice. As the quality of evidence in favour of home birth from observational studies seems to be steadily increasing, it might be as important to prepare a regularly updated systematic review including observational studies as described in the Cochrane Handbook for Systematic Reviews of Interventions as to attempt to set up new randomised controlled trials.

להמשך קריאה..

In the 1970s this French obstetrician enraged the medical profession by suggesting a baby had 'rights' during labour. Despite initial resistance, his ideas for less medicalised birth changed the face of the labour ward


Almost 40 years ago, a French obstetrician had a revolutionary idea. Perhaps, he mused, those most closely involved in childbirth – obstetricians, midwives, even parents – were ignoring the person who mattered most of all. To make his point, he gave up being a hospital consultant and turned to writing instead. His seminal book followed soon afterwards: on one of its first few pages was a photograph showing a newborn, his mother, his father, and the doctor who had just attended his delivery. Everyone was smiling: but at the centre of the picture was a face that, far from being joyful, seemed contorted in pain and agony. "Everyone is radiant with happiness," the author explained. "Everyone except the child. The child? You hadn't even noticed the child, had you?"

Thirty seven years on from the publication of Birth Without Violence, you might imagine that its author, Frederick Leboyer, who is now 93, had moved on to new concerns. Not a bit of it: his book is being republished this month and, like all true revolutionaries, age has not withered him. Especially not since he believes his creed is as relevant now as it ever was. Babies, contends Leboyer, are still overlooked in the childbirth business and the stakes are higher than ever. "Birth," he explains, in his precise, gentle French accent, "is all about the child. Although everywhere you look, it seems to be about procedures and doctors and women."

להמשך קריאה..

שיחה עם פרדריק לבואייה, תרגמה יעל פרידמן בן בשט

כמעט לפני 40 שנה, לרופא מיילד צרפתי בשם לבואייה היה רעיון מהפכני. "אולי", הרהר, "אלו המעורבים הקרובים ביותר בלידתו של תינוק; רופאים מיילדים, מילדות ואפילו ההורים, התעלמו מהאדם אשר היה חשוב יותר מכל". בכדי לחדד את הרעיונות שלו, הוא עזב את תפקידו כיועץ בבית חולים ופנה במקום זאת, לכתיבה. ספר הביכורים שלו לא איחר לבוא. באחד מן העמודים הראשונים, הופיעה תמונה של תינוק בן יומו, אמו, אביו והרופא שזה עתה סייע בלידתו. כולם מחייכים. אבל במרכז התמונה היו פנים שהיו רחוקות מלהיות שמחות, הן היו מעוותות בכאב ובייסורים. "כולם קורנים משמחה", הסביר הכותב, "כולם חוץ מהילד. הילד? בכלל לא הבחנתם בילד, הלא כן?"

ממרחק של 37 שנים לאחר פרסום "לידה ללא אלימות", אתם בוודאי מדמיינים שהכותב פרדריק לבואה, בן 93, פנה כבר לעסוק בסוגיות אחרות. אין כך הדבר: הספר שלו יוצא שוב החודש, וכמו כל מהפכן אמתי, גילו לא גבר עליו. בעיקר כיוון שהוא מאמין שצעקתו רלוונטית כיום כמו שהייתה מתמיד. "עדיין לא מחשיבים תינוקות בלידה. והנתונים גבוהים מאי פעם. לידה", הוא מסביר במבטא הצרפתי המדויק והעדין שלו, "כולה סביב הילד. וזאת על אף שלאן שלא תביט, נראה שהמפיקים, הרופאים והנשים הם מרכז הלידה".

ללבואייה אין זמן רב לרופאים ואפילו פחות זמן למפיקים בעוד שהוא מקדיש זמן רב לנשים ולתפקידן בלידת הילד. הוא לא מתייאש מלנסות להסביר את מה שהוא רואה כנקודה המרכזית. "מה שחייבים להבין", הוא אומר, "שלידה היא אתגר לאישה. להיות הכי טוב שהיא יכולה עבור תינוקה. עליה להתמודד פנים אל פנים עם האתגר, ולא להשתפן ולבצע קיסרי במקום".

האם לבואייה באמת משווה קיסרי להשתפנות? "כן, בהחלט" הוא אומר. "ללדת בניתוח קיסרי זה כמו לקרוא ספר ולהחמיץ את הפרק המרכזי של הסיפור, הפרק החשוב ביותר, למעשה".

"כמובן", הוא אומר, הוא לחלוטין מודע לכך שקיסרי לפעמים מציל חיים של אימהות ותינוקות גם יחד (הוא מהנהן במרץ כשאני מספרת לו שעברתי ניתוח קיסרי כיוון שסבלתי מרעלת הריון. "כן," הוא אומר, "זו אכן סיבה טובה"). אבל נשים אשר בוחרות ללדת בהתערבות כירורגית, כך סבור, לרוב קיבלו הדרכה שגויה. כך גם כל מי שלא עושה מספיק כדי למנוע ניתוח קיסרי או לידה מכשירנית. במשך זמן רב מידי, הוא טוען, רופאים היו אומרים לנשים שהם יכולים לעשות בשבילן את הלידה בטוחה יותר, קלה יותר, מהירה יותר, ופחות כואבת. "זו אשליה", הוא אומר. הם לא יכולים. כמו שאני לא יכול לנשום בשבילך, או לאכול בשבילך, או לישון בשבילך, אני לא יכול ללדת עבורך. רק את יכולה ללדת, בשבילך.

וכיצד אישה יכולה לעשות זאת?כל הנשים ההרות מפחדות- אני בהחלט מאמין בכך, הוא אומר. מה שעל אישה לעשות הוא להודות ולהכיר בפחד שלה, ולהתבונן במה שהיא באמת מפחדת ממנו. רק אז, היא יכולה להתחיל לעבוד על כך ולפרוץ את האתגר הגופני שלידה מביאה עמה.

לבואייה, אשר הדריך בבי"ס לרפואה באוניברסיטת פריז, ויילד אלפי תינוקות לפני שוויתר על מקצועו לטובת חינוך בתחום המיילדות ולטובת כתיבה, בליבו הוא בסה"כ אולד פאשן ואוהד של לעשות דברים בדרך הטבעית. הוא משווה לידה לסערה, שעל האישה לצלוח אותה בסירתה. "עליה להישאר הקפטן של הספינה שלה, זה פשוט כך, הוא אומר". והוא ממש רומנטיקן חסר תקנה לגבי הנושא: "לידת ילד, הוא ממשיך, היא הגן הסודי של כל אישה…זהו הרגע בו האישה-נערה שבה מתה ואישה בוגרת נולדת".

תרומתו הבלתי פוסקת למקצוע, והרעיון שהקנה לו את מקומו בהיסטוריית תחום המיילדות במאה ה-20, הייתה הטענה פורצת הדרך כי לתינוק יש זכויות בלידה, שלתינוק בן יומו, יש רגשות שחייבים להחשיב אותם ולהתייחס אליהם. "לידה ללא אלימות" סיפר את הסיפור מנק' מבטו של התינוק, ומתוך הפרספקטיבה הזו, לבואייה העלה לראשונה שאלות נוקבות לגבי איך נראה חדר הלידה וכיצד העובר שיגיח יחוש בו; בהירות האורות, ההמולה, הרעיון כי הילד נלקח מהאם מיד לאחר הלידה. כל זאת הטיל לבואייה בספק, בפעם הראשונה בהיסטוריית המיילדות הרפואית. "לדמיין לידה דרך חווית התינוק הייתה דרך חדשה לגמרי להסתכל על הדברים", הוא אומר היום.

התגובה הראשונית לא הייתה אוהדת, לזיכרונו. אחרי הכול, היה האנשים שהיה להם הכי הרבה מה להרוויח מהספר- התינוקות, לא בדיוק יכלו להגיב ולהביע את דעתם בנושא. אלו שכן הגיבו- עמיתיו למקצוע, הגיבו בעויינות. "הם שנאו אותי", הוא אומר. "הם לחלוטין לא הסכימו עם מה שאני אומר". ללבואיה היו אחרי הכול "דרגות שבורות"; שאלותיו נגעו בלב הליבה של מקצועו, ושאלותיו היו נוקבות וקשות.

אך אחרים, במיוחד מיילדות ואימהות, התייחסו לדבריו, והשינוי החל. הודות ל"לידה ללא אלימות", חדרי לידה נהיו שקטים יותר, רגועים יותר ועם תאורה מעומעמת, ולעיתים אף מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע. אך אולי הדבר החשוב ביותר, הוא שהחלו להניח את התינוק על בטן אמו מיד עם הגיחו לעולם. עולם הרפואה החל להסכים עם לבואיה שאלא אם יש סיבות של חיים ומוות, הצורך בבונדינג דחוף יותר מכל הבדיקות שלאחר לידה. כל עוד התינוק נושם, וחייו אינם בסכנה, מה שהיה ועודנו חשוב ביותר מיד לאחר הלידה הוא מגע עור בעור, רוך, ועדינות.

לבואיה האמין גם כי חשוב לטבול במים ילוד מיד לאחר הלידה. לתינוק שזה עתה נולד, מים הם חבר, הוא מסבר. דמיינו למשל שאתם הולכים לבייג'ינג. אינכם מכירים איש, ואינכם דוברים סינית. ואז בצדו השני של הרחוב אתם רואים מישהו מוכר, והמוכרות הזו גורמת לכם להרגיש בטוחים יותר. כך המים לתינוק: כיוון ששהו במי השפיר ברחם, מים הם תחושה מוכרת. זה ידידותי. זה מרגיע.

מניחים כי האמבטיות של לבואיה, כפי שנודעו, הובילו לעוד חידוש בתחום המיילדות של המאה ה-20 המאוחרות; לידת מים. לא כך הדבר, אומר לבואיה ללא פחד. "למעשה, סלילת הדרך ללידות מים היא הדבר האחרון שהייתי רוצה. לידות מים הן לחלוטין דרך שגויה", הוא אומר. "כדי ללדת, יש להיות על אדמה יבשה".

הוא מגלה שאין אהבה רבה בינו לבין המיילד הצרפתי המוביל האחר של המאה ה-20, מישל אודנט.

אודנט, אומר לבואיה, היה תלמידו, אבל "לא הבין" את כל מה שהוא אומר, וכאדריכל הראשי של לידת מים, לקח את הדברים בכיוון הלא הנכון.

בחירתו של לבואיה להקדיש את חייו למיילדות הגיעה, כך מאמין, עקב נסיבות הגעתו הוא עצמו לעולם, בפריז, בסוף מלה"ע ה-1. "הם השתמשו במלקחיים כדי להוציא אותי, ו-4 אנשים החזיקו את אמי כיוון שלא הייתה הרדמה", הוא אומר ברכות. כנראה שבעקבות הדרך בה הגעתי לעולם, ביליתי את כל חיי מוקסם ומרותק מהלידה. תמיד ידעתי שיש דרך יותר טובה.

לאחר שפרש מהמקצוע, טייל ברחבי הודו, ומה שראה ולמד השפיע רבות על רעיונותיו לגבי לידה. הוא מתרגל נלהב של יוגה, ומתרגם את בריאותו היוצאת מן הכלל בתרגולים יומיים של תאי צ'י, אשר למד ממאסטר.

אילו חוויות ישירות יש לך, אם כן, מלידה? היש לך ילדים משלך? הוא מביט בי, ולרגע יש ניצוץ בעיניו בנות ה-90 ומשהו. "עדיין לא" הוא אומר, ונהנה מרשעותו של הרעיון, שגם בגילו המבוגר, צאצאים עשויים להיות אפשריים. אבל אז הוא מניד בראשו באיטיות. "זה אחד הדברים העצובים ביותר בחיי, באמת", הוא מודה. "ילדים…זו אחת הזכויות הגדולות ביותר שהחיים טומנים בחובם".

"לידות בית אינן הרפתקה של נשים מוזרות"

על אף הדעה הרווחת שהנשים שבוחרות ללדת בבית הן חסרות אחריות, האמת היא שבהתקיים תנאים מסויימים – מדובר בלידות בטוחות, אינטימיות ובלתי נשכחות. על מנת לעורר את המודעות ולהקנות את אותן זכויות גם ליולדות בית (כמו למשל מענק לידה), התקיים לאחרונה הפנינג שכולו חגיגה נטולת אפידורל. הצצה למה שהיה שם


לפני שבועיים נערך בחוף בית ינאי הפנינג המוני לכבוד "יום לידות הבית". לא, לא מדובר בהתכנסות המונית לצורך לידה משותפת, אלא בחגיגה של משפחתיות, אינטימיות ונצחונות קטנים על הממסד והסביבה, שלא תמיד מקלים על חייהן של משפחות שבוחרות ללדת מחוץ לחיקו החם של בית החולים והקונצנזוס. בין מעגלי שיח, פיקניק משפחות ואפילו תערוכת צילומים מלידות בית – לכמה שעות, הוויתור על האפידורל (ועל מענק הלידה) נראה כמו אופציה פופולרית למדי.


לידות בית יכולות להיות בטוחות יותר מבית החולים
קשה לערער על החשיבות שבהגברת המודעות לזכויותיהן של נשים בלידה. בניגוד לדעה הרווחת, לידות בית אינן הרפתקה של נשים מוזרות, כי אם אופציה בטוחה (מחקרים רחבי היקף אף העלו כי בהתקיים תנאים מסויימים, לידות בית בטוחות מלידות בית חולים) ושפויה. נשים שבוחרות ללדת בבית מלוות באיש או אשת מקצוע (מיילדת או רופא), שמיומנים בקבלת לידות מחוץ לבית החולים, שאמון על שלומן ושלום התינוק, ויכול לטפל במצבי חירום ואף לפנות את האישה לבית החולים במידת הצורך. עם זאת, בציבור הרחב לידות בית עדיין נחשבות להרפתקה חסרת אחריות, ונשים שבוחרות ללדת כך נאלצות לא רק לוותר על מענק הלידה שלהן (המותנה בלידה בבית חולים, או למצער הגעה לבית חולים לצורך רישום ובדיקות ממושכות שעות ספורות לאחר הלידה), אלא גם להתמודד עם ביקורת נוקבת של הסביבה והפחדות חוזרות ונשנות על הצפוי להן אם לא תוותרנה על "הטירוף הזה". אבל לכמה שעות, בסביבה עוטפת ותומכת, אפשר היה להשוות סיפורי לידה, להכיר מיילדות בית ולקבל תחושה נורמלית ומרגיעה.

להמשך קריאה..

פצועות מהלידה וממערכת הבריאות: "הכאבים רדפו אותי במשך שבועות"
"עד מתי יגיעו אלי לטיפול נשים בטראומת לידה שגרמה להם מערכת הבריאות שלנו?" חגית בן שחר זועקת לשינוי במדיניות הלידות בבתי החולים בארץ


"ההריון היה נפלא", נזכרת אמילי. "הרגשתי נשית, יפיפייה ונחשקת. כולם החמיאו לי. אחת התקופות היפות של חיי. גם הלידה החלה בטוב. למרות שזו הייתה לידה ראשונה, איכשהו סמכתי על עצמי ועל הגוף שלי ומשכתי בבית כמה שיכולתי. כאב, אבל ממש לא נורא. נעזרתי בכדור, במקלחת, זזתי, עברתי מהכורסא לספה, למיטה ובחזרה ובעיקר, נשמתי. חלפו שעות והייתי ממש בסדר, אך ככל שהלידה התקדמה והצירים נהיו צפופים וארוכים יותר, ניר נלחץ. פחד שאלד בבית. ביקש וביקש. הסכמתי. נסענו לבית החולים. כאן התחיל הסיוט. הבדיקות החוזרות, הרעש, המוניטור. איבדתי שליטה לגמרי על מה שקרה. למרות שהגעתי עם פתיחה מכובדת, הצירים נחלשו והלידה נתקעה. יוגב נולד בסוף בניתוח קיסרי".

 

"את הבת שלי ילדתי בשבוע 38", סיפרה ליאורה. "חבל הטבור היה כרוך סביב צווארה, הרופא דאג והמליץ על זירוז. לידה ראשונה. לא ידעתי מה זה אומר. הוא המליץ ונראה מודאג, אז כמובן שהסכמנו. הצירים היו בלתי נסבלים. לא יכולתי לנשום. ציר רדף ציר ואני מתכווצת ומתכווצת. זה היה נורא. וזה לא נגמר. בסוף משכו אותה עם וואקום. ההחלמה הייתה קשה. לא יכולתי לשבת שבועות. הכאבים רדפו אותי".

להמשך קריאה

זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?
מחקרים הוכיחו שיש לנו אפשרות לזכור דברים שקרו בתקופה הפרה-נטאלית, התקופה העוברית. איך זה קורה ומה אנחנו זוכרים? חגית בן שחר מסבירה


כשהייתה אלה בהריון נהגה לנסוע עם ילדיה לחברתה שגרה בישוב סמוך. על מנת לחסוך זמן, פנתה לדרך מקוצרת החוצה שדות. דרך זו, חלקה סלולה וחלקה משובשת. בכל פעם שהרכב ירד מהדרך הסלולה למשובשת נהגו היא וילדיה להשמיע קול. וכך נסעו כשכולם מקפצים ברכב משיבושי הדרך ומשמיעים קול. היה זה משחק חביב ומהנה לכולם.

 

חלפו ימים, אלה ילדה וכשהתינוקת גדלה מעט חזרה לנסוע אל חברתה. התינוקת בת השלושה וחצי חודשים שכבה בכיסא שלידה וילדיה הגדולים מאחור. ברגע שגלגלי הרכב הקדמיים ירדו מהדרך הסלולה לזו המשובשת החלה התינוקת הקטנה להשמיע קול. היא הייתה הראשונה להמהם. תדהמה נפלה על כולם. הם הבינו מיד שהקטנה שמעה אותם אז כעוברית ועכשיו היא מבקשת להיות שותפה למשחק.

 

התנהגותה זו של הקטנה חזרה בדיוק מופלא עוד פעמיים, בגיל חמישה חודשים ושוב בשמונה חודשים ולאחר מכן פסקה. מה אתם אומרים על הסיפור המופלא הזה? הקטנטנה זכרה את המשחק במדויק מזמן שהותה ברחם. לא הייתה כל אפשרות אחרת.

להמשך קריאה

השבוע ביליתי ליל – לידה בחדר לידה במרכז הארץ. השהות שם הפילה לי אסימון שיש אומרים שנפל כבר מזמן, רק שהפעם לנפילה היה צליל חזק מאוד. משהו בלילה הזה קרה גם לי.
בחדר הלידה כולם היו מאוד נחמדים. היו הרבה מאוד הסברים וסיפורים על מה שיכול ולא יכול לקרות. הכל היה מאוד הגיוני. הרופא והמיילדות היו חביבים מאוד ומסבירי פנים וזה בעצם מה שאפשר לי לראות, מאוד בבהירות, את מה שקרה שם. 
זוג הורים, שחווים לידה בפעם הראשונה – אשה אמיצה וחזקה וגבר רגיש בצורה יוצאת דופן, נתנו לי הזדמנות להביט שוב, בעין שונה, על תהליך הלידה.
בלילה הזה הבנתי שזה בעצם הכי פשוט שיש.
או שאנחנו כמטפלים סומכים על הלידה או שלא.
או שאנו סומכים על הגוף. על האישה היולדת. על התינוק.
או שלא.
אלו הן שתי נקודות המוצא האפשריות. אין אפשרות נוספת.
***

אם אני, כאשת מקצוע, קודם כל סומכת ומשהו  קורה  לא "כמצופה", אני פועלת.

אם אני כאשת מקצוע לא סומכת, אני קודם כל פועלת.

כאשר רופא נחמד עם עיניים טובות , בחדר לידה גדול במרכז הארץ אומר לאשה: "התינוק שלך עוד לא הוכיח שהוא יכול להיוולד" או: "האגן שלך עוד לא הוכיח שהוא לא צר מדי", אז אני מבינה שהוא לא סומך על הלידה .

להמשך קריאה

בקש עלי גוף
בקש עלי רחמים
חלומות הנולדים לעפר

בכל סרלואי

לסמוך על הגוף ולקבל את מה שקורה

בואו נדבר לרגע על הדברים שאנחנו לא יודעים עליהם בלידה.
למשל התינוק שלנו, למשל התוכניות של הרחם שלנו או של צוואר הרחם שלנו.

לפעמים יש לתינוק שלנו תכניות אחרות משלנו. לפעמים הוא מחליט להיות בתנוחה מקורית יותר (3% מהתינוקות) למשל במצג עכוז. לפעמים הוא מחליט לבוא אלינו לזמן ממש קצר וללכת. לפעמים הוא צריך המון עזרה. לפעמים הוא עצמאי לחלוטין.

צוואר הרחם שלנו, כחלק מהרחם שלנו, שומר בתוכו את כל הזכרונות שלנו ( לפעמים הוא אף זוכר יותר מאתנו ). לצוואר, שאמור להיפתח ובעצם להעלם בלידה כדי לאפשר את המעבר של התינוק, יש "חיים משלו". הוא יכול להחליט שכן, ויכול להחליט שלא. לפעמים נבין מה קורה לו במהלך הלידה ולפעמים נהיה חסרי אונים לחלוטין מול ההתנהגות שלו.

לפעמים יהיה זה פחד שלא אדע בכלל שהוא קיים, לפעמים רצון עמוק שאני לא יודעת אפילו שיש לי.

לפעמים הנרתיק שלי ירצה להגן עלי בגלל חוויות עבר ולא יסכים לפולשים לעבור ( כן, גם אם הם באים מבפנים).

ההבנה שלנו שאנו סומכות על הגוף שלנו אינה אומרת שאנו צריכות לחיות במבחן התוצאה: הצלחה שלי או של הגוף שלי שווה לידה ואי הצלחה שווה ניתוח/ לידה מכשירנית/ אפידורל. אם לא הצלחתי ללדת אז זה אומר שהגוף שלי אכזב אותי וההפך. או- לידה טובה ומעצימה היא לידה שקורה בה כך או כך. ככל שיהיה לי סרט יותר מסוים של "מה נכון" כך הדרך לאכזבה או שברון לב גדולה יותר.

להמשך קריאה

משרד הבריאות מתעקש על חיבוק הדוב של הנשים הבוחרות בלידת בית. הוא מחליט בשבילן ובשביל היילודים שלהן, ומקפיד להתעלם ממה שהן אומרות או ממה שמספרים המחקרים. תמי טסלר קוראת את הטיוטה החדשה של נוהל לידות הבית


"לידת בית" הוא צירוף מילים לא מובן מאליו. בייחוד בישראל. לנוכח המילה לידה מתעוררות בדרך כלל מחשבות על רגע דרמטי, שאוצר בתוכו חיים ומוות, חוויית קצה פיזית, וללא ספק גם רגשית ורוחנית. המילה ביתמעוררת בנו על פי רוב מחשבות על בטחון, על משפחה, על שיגרה. איך מצטרפות הלכה למעשה מילים (ופעולות) משדות שלכאורה כה שונים זה מזה? זה אפשרי. מניסיוני, לידת בית מאפשרת ליולדת להיות בחוויה המטלטלת והמעצימה הזו, עם כל האחריות המתחייבת ממנה, עם הדרמה הרגשית והפיזית, ועם זאת – להישען על המוכר והמנחם, בתוך הביטחון והשגרה שלה. לידת בית מאפשרת ליולדת להיות היא עצמה.

מתוך ההבנה הזו, בחרתי ללדת את בתי השלישית, נעמי, בבית. בהמשך, מתוך הבנה של מקומי בעולם, בחרתי להיות מיילדת בית.

אני אישה עצמאית, חושבת, אחראית, עומדת מאחורי הבחירות שלי ומאמינה בהן.

להמשך קריאה

לידות בית: מתוך אחריות

אנחנו לא בוחרות להיות בשוליים. אנחנו בוחרות לבחור. יולדת שבוחרת ללדת בבית שואלת את עצמה שאלות כבדות משקל, כמו למשל: האם אני מבינה מה זה אומר לקחת אחריות?


אז את מאלה שמסבכות? שאלה אותי הגננת של בתי הצעירה כשסיפרתי לה שילדי לומדים בבית ספר דמוקרטי.

השאלה הביכה אותי. נזכרתי שכשבתי הבכורה עמדה בפני כניסה למערכת החינוך היה לי ברור שמה שחשוב בבית הספר זו הדרך אליו ובחזרה, ואני רוצה שזה יהיה קרוב, קליל, ועם חברותיה מהגן. אבל אחרי שלושה חודשים בכיתה א', הבנו, שני הוריה, שאין מצב שבתנו תבלה כך את שארית ימיה בבית הספר, גם אם היא עצמה קיבלה עליה את עול המערכת בשמחה.

ולמה אני נזכרת בימים הרחוקים האלו עכשיו? כי שם נטמן הזרע. זרע הבחירה. שם התחלנו את מסע הבחירה שלנו כזוג, כמשפחה. התחלנו לקרוא על חינוך, על שלל הגישות והדרכים, ולבסוף בחרנו בית ספר לפי רוחנו. חשבנו, התלבטנו ובחרנו. משם היה ברור שבצמתים אחרים נרצה לבחור שוב. ברגע שהבנו שהדרך של המשפחה המורחבת שלנו, של חלק מחברינו, היא לא בהכרח הדרך שלנו, היה לנו יותר קל. הבנו שהבחירה אומרת לנו קודם כל – אנחנו לא על אוטומט. אנחנו שואלים שאלות. אנחנו לוקחים אחריות מהרגע שלפני. הרגע של הבדיקה, הרגע של השאלה.

להמשך קריאה

לידה מהירה וקלה

"אוף אמא המחשב כל כך איטי..!" אני שומעת את ילדי מתלוננים כמעט מדי יום. איך הסתדרנו לפני הSMS, הווטצאפ הפייסבוק? האם אנו זוכרים שהתקשורת האנושית היתה "איטית" יותר פעם?

כשהייתי קטנה הייתי מחפשת תקליט אצל השכנים, אצל חברה, או מחפשת מישהו שיש לו את התקליט עם השיר שאני אוהבת. לוקחת אותו, שמה על הפטיפון ומחכה לשיר. זה היה לוקח זמן. הזמן היה חלק בלתי נפרד מהתענוג בהקשבה לשיר.

פעם פעם, לפני שגם אני נולדתי, היינו זורעים ומגדלים את החיטה ומחכים שתצמח, ואח"כ לשים, מתפיחים ואופים לחם.

היום, הנף מקש והופ! מצאתי שיר אהוב, חברה מהתיכון, משמעות של מלה מוזרה ולא מוכרת, ואפילו לא עברו שתי דקות.
צריך ללמוד מהר לקרוא, צריך ללמוד מהר לנהוג. אין זמן. צריך להספיק לעשות תואר ראשון ושני לפני הילד הראשון.

כביש 6 או בשמו הלא מכובס "חוצה ישראל" קיצר את הדרך מבת שלמה (מקום מגורי) לגדרה (מקום עבודתי) ובזכותו אני יכולה לנסוע לבית יולדות. אם הייתי צריכה סוס ועגלה היו לוקחים לי יומיים ואם הייתי נוסעת דרך גוש דן באוטו היו נדרשות לי 3-4 שעות לפחות. ז"א לולא כביש 6 לא הייתי יכולה להגשים חלום בשעה נסיעה.

הן האיטיות והן המהירות הן לא ערך בפני עצמן. צריך פשוט להתבונן בהן ולשאול את עצמינו מה קורה פה

להמשך קריאה

מאמרים נוספים ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "זכותי ללדת"