חווית הלידה שלי – סיפור הלידה של אביגיל

מאת: קרן גולוב

אני היום שבועיים וקצת אחרי הלידה. מנסה לסיים את כתיבת החוויה בשביל לשתף אבל בעיקר בשביל עצמי, לנסות לעבד את חווית הלידה, דבר שאני עוד לא ממש מצליחה לעשות עד הסוף. השבועיים האלה חלפו כ"כ מהר מצד אחד, אבל מצד שני נראים כנצח. המון דברים קרו, חווינו הורות מבחינות רבות, אבל גם עוד לא חווינו אלפית או מיליונית ממה שמצפה לנו, והמצב רוח שלי מטלטל בי. כל פעם נראה לי שהנה אני משתפרת, אני צוחקת, מחייכת, יש לי טיפה סבלנות להיות חברותית עם אנשים…אבל בום…עוד פעם…נפילה קשה…

אבל בדיוק בשביל זה חשוב לי כ"כ לשתף עם כל אישה שיעניין אותה להיות שותפה לחוויה שלי. אני לא קראתי הרבה לפני הלידה ואני לא מצטערת על כך כי ככה אני. אני מעדיפה לחוות תוך כדי החיים. הנה הסיפור לידה של ילדה שנוצרה מאהבה וכל מה שחשוב לי שהיא תקבל ותדע זה אהבה ועוד אהבה בלי תנאי ובלי סוף:

באיזשהו שלב באמצע ההיריון התחלתי להבין, מתוך ידיעה פנימית, שלא מתאים לי ללדת באופן קונבנציונאלי בבית החולים למרות שזו הייתה הלידה הראשונה שלי ולא היה לי מושג למה לצפות.

היה לי מאוד קשה בהתחלה לנסח לעצמי או לבן זוגי, שי, מדוע זה כך ומה בדיוק אני כן צריכה ורוצה שיהיה בלידה, אבל עם הזמן זה התבהר לי יותר ויותר כאשר בסופו של דבר האסימון נפל כשפגשנו לראשונה את עפרית ותמי בשבוע 25 וקצת באחד מהערבים הפתוחים שהן ערכו בבית. באותו הערב הכל נהיה ברור ונכון ואפילו הצלחתי לנסח בפניהן במילים מאוד פשוטות מה חשוב לי בלידה, וכן מה חשוב שנחווה אנחנו כזוג בעת הלידה. זו הייתה הרגשה כ"כ נהדרת ומספקת להבין ולדעת בכזו צלילות מה אני רוצה וצריכה.

לשי לקח יותר זמן לקבל את זה והיה לי חשוב לתת לו את הזמן להתבשל עם הרעיון של לידה ביתית, להתמודד עם החששות שלא ללדת בבית חולים ללא ליווי רפואי מלא כפי שמקובל. בסופו של דבר, הודענו לעפרית ותמי שאנחנו בפנים ואנחנו מעוניינים להתחיל את הליווי איתן.

אני רואה את הלידה כחלק בלתי נפרד של ההיריון ומבחינתי ההכנה האמתית ללידה החלה כאשר הליווי עם עפרית ותמי החל. המפגשים השבועיים איתן היו מבחינתי פסק זמן כה מלטף ונעים מחיי היום-יום העמוסים והתמקדות מכילה בהיריון ובי. קיבלתי את כל התמיכה מהן, הן הקשיבו לי ולשי בכנות אמיתית שכמעט ולא זוכים בה היום. הייתי יוצאת משם שלווה והרוגע לקראת הלידה גבר אחרי כל פגישה כזו.

באחת הפגישות, תמי ועפרית פתחו את השיחה בכך שהן חשות שהן לא מכירות אותנו מספיק. הן לא הצליחו להצביע בדיוק מאיזו בחינה או מדוע הן חשות כך, אך בדיעבד מה שעלה בשיחה זו היה גורם מכריע בלידה עצמה. אילולא רגישותן היוצאת דופן אלינו ולתהליך ההיכרות בינינו ולבינן, ולהיפך, הנושא לא היה עולה וייתכן שהיה מהווה מחסום קשה יותר לפיצוח ברגע מכריע כ"כ בלידה.

ככל שההיריון התקדם ויום הלידה התקרב, תמיכתן הייתה צמודה יותר. התחלתי להרגיש סימני לידה כשבוע וחצי לפני הלידה אך הם הופיעו ונעלמו כלא היו. לעיתים קרובות הרגשתי מבולבלת, אך שיחה עם עפרית תמיד שינתה את פני הדברים וגרמה לדברים להיות ברורים. היא הקשיבה לי, הייתה אמפתית והרגשתי שכל מילה שלה היא בגדר אוצר, בלי סיסמאות, בלי ציניות ובלי ביקורת.

כשהגעתי ליום הלידה הרגשתי כ"כ מוכנה ורגועה והיום אני יכולה לומר בוודאות כי זה היה בזכות הידיעה שאני בידיים טובות, מקצועיות ותומכות בכל מובן.

בשתיים לפנות בוקר התחלתי להרגיש צירים חזקים יותר ממה שהרגשתי עד כה והם הופיעו לעיתים קרובות, תוך זמן קצר כבר לא יכולתי לשכב במיטה והתחלתי להלך בבית. בחמש בבוקר סיכמנו עם עפרית שהשעה הגיעה והתחלנו לנוע לכיוון בית יולדות.

בהגיענו לבית יולדות, עפרית כבר חיכתה לנו וקידמה את פנינו בחיוך רחב. כבר הרגשתי איך תחושת הרוגע עוטפת אותי. השעות עברו והצירים בהדרגה התחזקו יותר ויותר. למרות חוסר הוודאות לגבי כל שלב שעתיד להגיע, ידעתי שהכל בסדר וזרמתי עם מה שבא באופן טבעי.

לקראת הערב, הצירים כבר ממש התחזקו והיו תכופים וארוכים יותר, נכנסתי למקלחת, יצאתי מהמקלחת, נכנסתי לאמבטיה, יצאתי מהאמבטיה, ושוב למקלחת ושוב לאמבטיה, וכל הזמן הזה אהובי שם לידי משפריץ עליי מים, מדבר אליי ברכות, בדיוק כמו שרק הוא יודע. באיזשהו שלב התברר כי ראשה של התינוקת לא מונח בדיוק בצורה הנכונה וההתקדמות של הלידה החלה להאט. בשלב הזה כבר הרגשתי מותשת לחלוטין ולא ממש היה לי ברור איך אני יכולה להמשיך ולקדם את הלידה. הפחד מלהיות אמא, שאיתו התמודדתי במהלך כל ההיריון, לא הפסיק להדהד והצליח לעצור כמעט לגמרי את הצירים. מאחר והייתי בזמן הזה שטופת הורמונים, עייפה ותשושה אני לא זוכרת במדויק את המשך מהלך הלידה. מה שאני כן זוכרת זה שתמי ועפרית לא הניחו לי לוותר (לא שהייתה לי ברירה כ"כ…) והן עודדו אותי ודחפו אותי למצוא את השארית האחרונה של כוחותיי כדי להביא את ביתי לעולם. הייתי מצוידת בכל מה שאני צריכה בשביל ללחוץ את אביגיל החוצה: את אהובי שישב לידי ועודד אותי ללא הפסקה וצהל משמחה לכל התקדמות קטנה (ההתרגשות שלו מלאה את החדר בצורה חזקה ואמיתית כ"כ), ואת תמי ועפרית שעשו כל ביכולתן לסייע לי לסיים את הלידה בבית יולדות בצורה רגועה ושלווה כפי שרציתי (אני זוכרת שחששתי שאם לא אתעשת ואמצא מאגרי כוח, אגיע בסופו של דבר לבי"ח ואאלץ לקבל זירוז, דבר שתסכל אותי מאוד והביא אותי למצב של תחושת חוסר אונים).

אבל זה מדהים כי למרות כל התחושות, מצאתי את הכוחות להמשיך ולהביא את אביגיל אליי ולשי.

******************

והנה היא הייתה מונחת עליי לבסוף, ושי שוכב לצידי והקטנה שלנו שזה רק עתה נולדה מביטה בנו בעיניים כהות וחודרות. ובזה הרגע נהיינו משפחה של שלושה, המשפחה שלי. וזה קרה בדיוק עם האנשים שרציתי שיהיו נוכחים, בדיוק באווירה שדמיינתי ובדיוק בדרך שבה רציתי ובחרתי.

סגור לתגובות.