מאת: תמי טסלר
השבוע ביליתי ליל – לידה בחדר לידה במרכז הארץ. השהות שם הפילה לי אסימון שיש אומרים שנפל כבר מזמן, רק שהפעם לנפילה היה צליל חזק מאוד. משהו בלילה הזה קרה גם לי.
בחדר הלידה כולם היו מאוד נחמדים. היו הרבה מאוד הסברים וסיפורים על מה שיכול ולא יכול לקרות. הכל היה מאוד הגיוני. הרופא והמיילדות היו חביבים מאוד ומסבירי פנים וזה בעצם מה שאפשר לי לראות, מאוד בבהירות, את מה שקרה שם.
זוג הורים, שחווים לידה בפעם הראשונה – אשה אמיצה וחזקה וגבר רגיש בצורה יוצאת דופן, נתנו לי הזדמנות להביט שוב, בעין שונה, על תהליך הלידה.
בלילה הזה הבנתי שזה בעצם הכי פשוט שיש.
או שאנחנו כמטפלים סומכים על הלידה או שלא.
או שאנו סומכים על הגוף. על האישה היולדת. על התינוק.
או שלא.
אלו הן שתי נקודות המוצא האפשריות. אין אפשרות נוספת.
***
אם אני, כאשת מקצוע, קודם כל סומכת ומשהו קורה לא "כמצופה", אני פועלת.
אם אני כאשת מקצוע לא סומכת, אני קודם כל פועלת.
כאשר רופא נחמד עם עיניים טובות , בחדר לידה גדול במרכז הארץ אומר לאשה: "התינוק שלך עוד לא הוכיח שהוא יכול להיוולד" או: "האגן שלך עוד לא הוכיח שהוא לא צר מדי", אז אני מבינה שהוא לא סומך על הלידה .
כאשר מיילדת מסרבת לבקשת האשה שלא לעשות אפיזיוטיומיה (חתך חיץ) ואומרת: "אין לך מושג מה יכול לקרות אם לא נעשה זאת". ואח"כ, בצד אומרת לי כמיילדת אל מיילדת בכנות מכל הלב: אני רוצה להגן על האשה ולכן אם אעשה חתך זה בגלל ש"מי יודע מה יכול לקרות והיא יכולה להצטער על כך כל חייה", אז אני מבינה שהיא לא סומכת על הלידה ובטח שלא על הגוף של היולדת.
באותם רגעים, באותו לילה, לא חשבתי על סטטיסטיקה ועל רפואה מבוססת מחקר שלימדו אותי לפעול על פיה. גם לא חשבתי על ההבדלים בין לידת בית ללידה בבית חולים.
באותם רגעים הבנתי שהלידה היא כמו רחוב עם שתי כניסות ואנחנו צריכות לבחור אחת מהן. לפעמים הכניסה כבר נבחרה עבורנו כשאמא שלנו סיפרה לנו כמה הלידה שלה היתה קשה ובלתי אפשרית; לפעמים הכניסה נבחרה עבורנו כשקראנו ברשת סיפור לידה עם סוף רע; לפעמים היא נבחרה עבורנו כאשר עברנו חוויה שכביכול לא קשורה ללידה אבל השפיעה עלינו מאוד; לעיתים נחליט שאנחנו מסוגלות לבחור כניסה בצורה שכלתנית בלבד וכמובן שישנן עוד אפשרויות.
אני תוהה מה הביא אותנו כתרבות של בני אדם ובנות אדם לא לסמוך על הלידה?
מה גרם לכך שנחשוב שבלי עזרה (פיטוצין, אפידורל, ואקום, אפיזיוטומיה) לא נוכל ללדת וכאשר זה קורה זה נחשב בעינינו לפלא?
האם זו התרבות הפטריארכלית שמספר הסיפורים בה היה עד לא מזמן גבר (HIS STORY)?
האם זו הרפואה המערבית שעושה פלאים ומצילה חיים , שניכסה לעצמה גם את הלידה וכעת מאמינה כי אי אפשר בלתה?
האם אלו כולנו, חברה שלא סומכת על עצמה?
האם אלו אנו, הנשים, שלא מאמינות בעצמנו, בכוחנו, בגופנו הפלאי שהוא יכול גם יכול ללדת?
***
הרבה פעמים כשאני מסבירה לנשים וגברים על הפיזיולוגיה של הלידה אני חושבת לעצמי שאם זה היה תלוי בהסברים הללו לא הייתי מאמינה שלידה יכולה להתרחש. הרי זה ממש לא הגיוני. איך תינוק יכול לצאת מנרתיק של אישה? הרי זו לא תעלה ולא נעליים. מדובר בנרתיק צר וקטן בכל קנה מידה, אז איך זה יכול להיות?! איך זה ייתכן שעצמות האגן שלנו יאפשרו תהליך כזה? איך יכול להיות שראש עגול ויפה ורך של עובר יעבור דרכו? אין בכך שום דבר הגיוני ואין שום לימוד ושום ספר שישכנעו אותי שאכן זה הגיוני. זה הרי לא נתפס.
איך זה יכול להיות שצוואר הרחם (האיבר הפלאי ביותר בגוף בעיני) יכול להימחק/להיעלם לגמרי בלידה? ואחר כך הוא חוזר לעצמו? הרי איך בכך כל הגיון!
על כך יאמרו רבים: אשרי המאמין. ואני מסכימה איתם, לידה היא תהליך שדורש הרבה מאוד אמונה.
***
בלילה הזה, בבית החולים, נזכרתי במדריכות שלי בקורס מיילדות סימה ונורית וגם באסנת מחדר לידה בלניאדו. כל אחת מהן אמרה לי בתורה את אותו המשפט פחות או יותר בפעם הראשונה ש"קיבלנו" יחד לידה: "איזה שקט, איזה בטחון."
אני חושבת שהשקט נבע מהעובדה שסמכתי אבל עדיין לא ידעתי או לא הבנתי את זה, אבל זה היה שם. בפנים. הן לימדו אותי שצריך להוציא את התינוק אחרי שהראש שלו בחוץ וכך עשיתי בשנותיי הראשונות כמיילדת. לאט לאט הבנתי שאין כל צורך לעשות אפילו את זה. למדתי שהתינוק יודע לעשות זאת לבד. אני סומכת עליו ונמצאת שם על מנת שאוכל לסייע לו אם יהיה לו קשה או אם יתקל במשהו שמפריע לו. האמת היא שגם אם אעשה זאת, זה לא ישנה את העובדה שקודם כל סמכתי עליו. ברוב הגמור של הפעמים התינוק אכן עושה זאת לבד וזה אחד המראות היפים ביותר עלי אדמות. הוא יודע מה לעשות והוא עושה זאת. לפני כמה זמן ראיתי סרטון של תינוק שנולד בניתוח קיסרי ולאחר שהרופא פתח לו פתח ותמך בו עם ידיו הוא ממש זחל החוצה והוציא את עצמו.
מה אני בעצם אומרת? אני אומרת שהידע שלנו על איך להיוולד וגם על איך ללדת טמון בנו. הוא חלק מהידע התאי שאנו מקבלים כבר מראשיתנו, בעודנו מיזוג צעיר של ביצית וזרע. זה חלק מהידע שעובר לנו מאמותינו ואבותינו. בואו נשתדל לא למסור אותו או לוותר עליו כל כך מהר. בואו ננסה להחזיר לעצמנו את הזיכרון התאי.
תאי הריאות יודעים מה צריך לעשות בשביל פעולת הנשימה.
תאי הלב יודעים מה צריך לעשות כדי שהמשאבה המופלאה הזו תעבוד.
גם תאי הרחם שלנו יודעים מה לעשות, והתאים של התינוק החדש שלנו שעוד רגע יתגלה לעינינו, גם הם יודעים מה לעשות.
ואנחנו, הנשים, האמהות לעתיד, אנחנו יודעות ללדת.
בואו קודם כל, בתור נשים, נסמוך על הידע הטמון ברחם החשוכה שלנו, במערה הכי עמוקה שלנו. הידע הזה, הידע שלנו, מחכה להתגלות.
לידה זו הזדמנות מצויינת לתת לידע הזה לצאת לאור.