סיפור לידה – נבו אדלר 9.6.11

מאת: אסנת אדלר

תחילתו של סיפור הלידה הוא בתהליך שעברנו, יובל, בעלי, ואני במהלך ההריון. כאשר חשבתי על לידה, דמיינתי עצמי מגיעה לבית חולים, לובשת חלוק, מתחברת למוניטור, אינפוזיה, ושוכבת בחדר בו הדלתות נפתחות כל הזמןוזרם של אנשים זרים פוגש אותי ברגע הכי אינטימי בחיי.בגלל שהתקשיתי לראות את עצמי בבית חולים, התחלתי לחפש אופציות נוספות. כאן נכנסה לתמונה עפרית, המיילדת שלנו. היא בדיוק החלה לבנות מרכז לידה, שהיה חלום שלה במשך שנים. מרכז שבאים אליו כדי ללדת, באופן אינטימי בעזרת שתי מיילדות שמכירות אותנו ועברו איתנו תהליך מלא של הכרות ומחשבה החל משבוע 23 של ההריון. בזמן שאצלי גדל תינוק בבטן, מרכז הלידה עבר מתכנון על נייר לכדי קירות אמיתיים. במקביל התחלנו תהליך עם עפרית. התוודענו ללידת בית, נחשפנו לכל האפשרויות והתסריטים והתחלנו לחקור את הנושא. האופציה של ללדת במרכז לידה הפכה לאפשרית ורצויה מבחינתנו עם התקדמות ההריון, ראינו סרטים, קראנו חומרים, וגם הלכנו לסיור בבית חולים כדי להתכונן לכל האפשרויות. נוכחנו לדעת שהאינטואיציה שלי היתה נכונה. בתי חולים, מסיבות שונות, מתייחסים ללידה כאל מקרה שמצריך התערבות ואשפוז, ולרוב, לא נותנים ללידה להתקדם בקצב שלה. ההתייחסות ליולדת אינה אישית, והתינוק מועבר לאופן כמעט מיידי לרחיצה, שקילה, זריקות ובדיקות כבר בשעות הראשונות לחייו ומנותק מהאם בשעות שהוא זקוק לה ביותר. מובן, שאת ההחלטה ללדת במרכז הלידה ליוו התלבטויות רבות. האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אוכל לסבול את הכאב? והאם אני מסכנת את התינוק? בהתחלה, היינו מאד נלהבים מהרעיון וחלקנו אותו עם חברים וקרובים. רוב האנשים התקשו לקבל את הרעיון של ללדת מחוץ לבית חולים ודיברו על סיכונים וכולי. אנחנו החלטנו להפסיק לשתף, ולהתרכז בהכנה ללידה. מעבר למידע ששאבנו מכל מיני מקורות, היינו צריכים גם לצלול פנימה לתוך עצמנו ולבחון דברים רבים. להתעמת עם הפחדים שלנו, לברר מה המקום של כל אחד בלידה, לבדוק כיצד לשמור על האינטימיות של התהליך, למצוא את המקום של עופרית ותמי (המיילדות) במהלך הלידה. אני חששתי שלא אוכל לעמוד בכאב ולמרות הרצון העז שלי להתחיל את המשפחה שלי בלידה טבעית, חששתי שאסיים את הלידה בבית חולים. השתדלנו להתכונן גם לאפשרות הזו, ולהתמודד אם אכזבה אפשרית. במשך כל תקופת ההכנה, פשוט דמיינתי כיצד זה הולך להיות. לקראת סוף ההריון, היה רגע מסוים שבו פשוט ידעתי שההריון תקין, התינוק יהיה בסדר והוא יוולד במרכז לידה, בנוכחות שתי מיילדות ובעלי.

ביום רביעי בבוקר, 8.6.11, יום ההולדת של יובל , התחילו הצירים. התכווצויות קצרות וכאבים קלים. יובל ואני הספקנו לנסוע לתל אביב, להתפנק בארוחת בוקר על חוף הים ולחזור הביתה לנמנם בצהריים. למרות שחששתי ממהלך והלידה וכאבי הצירים, כשהגיע רגע האמת, הייתי כולי בתוכו ולא חשבתי על הבאות. זה היה יתרון עצום כי יכולתי להתרכז בעצמי ובהרגעת הכאבים. בשעות הערב הצירים התגברו (גם בתדירות וגם בעוצמה) והחלטנו לנסוע למרכז הלידה כדי לא לצאת באמצע הלילה. היות שהוזמנו להישאר אחרי הלידה במרכז, ארזנו בגדים ואוכל ויצאנו לדרך. עפרית פגשה אותנו ב 23:30, דיברנו קצת, והיא עלתה חזרה לישון, משאירה אותנו להתארגן בנוחות בחדר. לא ממש נרדמנו כי היו צירים כל כמה דקות, כשהכאבים התחזקו, יובל הציע שנתקשר לעפרית, השעה היתה 3:30 ואני הצעתי שנחכה לבוקר כדי לא להעיר אותה…יובל צדק כשהתקשר אליה, כשהיא באה ובדקה אותי , מסתבר שהלידה ממש מתקדמת ועפרית מיד התקשרה לתמי, המיילדת השניה, שתצא לדרך (צפויה לה שעת נסיעה עד המרכז). בינתיים אני נכנסתי למקלחת, ותחת זרם מים חמים הצירים עברו יותר בקלות. יובל ועפרית הכינו את בריכת הלידה, ובערך ב- 4:00 נכנסתי לבריכה. מובן שאיבדתי תחושת זמן, עפרית תמכה בי בכל ציר, ויובל עודד במילים וגם החזיק אותי מידי פעם. בין ציר לציר יכולתי להרפות את כל הגוף בבריכה. באיזה שהוא שלב, תמי הגיעה. החדר היה שקט, עם אור מעומעם, תמי ועפרית התייעצו מדי פעם בלחש בחדר המבוא, ואני הייתי רגועה לחלוטין. כל הזמן חשבתי שהכאב נסבל ובודאי מחכות לי עוד כמה שעות של צירים…גם ההפסקות בין ציר לציר היו יחסית ממושכות והצלחתי להרפות ולנוח. הרגשתי שאני צפה בתודעה שלי ולא ממש נמצאת בחדר. עופרית ותמי נתנו לי את השקט שלי והיו בלתי מורגשות ומצד שני, בעת ציר, הן היו כל כולן בשבילי : תומכות, מייעצות ומעודדות. בשלב מסוים יכולתי ממש להרגיש את הראש קרוב ליציאה. בציר האחרון יובל החזיק אותי באוויר, תמי תמכה באיזור האגן ועופרית החזיקה את הראש של התינוק וכוונה אותי ללחיצות, והופ הוא בחוץ ומונח עלי כשהוא מכוסה בחיתול בתוך הבריכה. זה רגע שמאד קשה לתאר אותו במילים. במהות, הלידה היתה בדיוק כמו שדמיינתי. עכשיו, אני קצת חוזרת למציאות ומרגישה שיובל מחבק אותי ושנינו מסתכלים על התינוק שלנו בהתרגשות. מובן שמרגע הלידה, נבו היה איתנו/עלינו כל הזמן, ואחרי שעה כבר ינק במרץ…ביום המחרת הגיע רופא ילדים לבדוק אותו. אנחנו נשארנו עוד יומיים במרכז וקיבלנו תמיכה שוטפת מעופרית על אופן הטיפול בנבו ועל ההנקה כמובן. האירוע הזה הפך את עופרית ותמי למשפחה שלנו במובן העמוק ביותר של המילה. השותפות ברגע המשמעותי ביותר בחיים שלי, והיכולת לעבור אותו בדיוק כמו שדמיינתי היתה זכות גדולה. עבורי, המרכז הזה הוא אלטרנטיבה מקצועית ומדויקת ללידה טבעית ואני בטוחה שנשים רבות ונוספות יעברו בו חוויות דומות לשלי.

סגור לתגובות.