סיפור הלידה של איתי

מאת: נעמה

אני יושבת פה רגע בשקט. הילדים יצאו עם סבתא לטייל ואיתי ישן עלי אחרי הנקה וסירוב מוחלט לישון בעריסה. ממש שקט ונעים פה, שקט שיכול להיות רק אחרי שהילדים יוצאים ומשאירים אותי לבד…. נראה לי זמן מתאים להתחיל לכתוב את הסיפור שלו. אולי הפעם אצליח גם לסיים…

ההיריון של איתי היה הריון של התחבטות. עפרית אמרה כבר מזמן שזה הסיפור של ההיריון הזה והיום אני יודעת כמה היא צדקה. הוא היה כולו שיעור בקבלת החלטות ולקיחת אחריות על הבחירות שלי. דבר שכנראה מאז ומתמיד היה קשה עבורי ובעצם עשיתי מעט מאוד.

עוד לפני שנכנסתי להריון שמעתי שעפרית, שהכינה אותי ללידה של הגדול (ומאז תפסה חדר פרטי אצלי בלב) פתחה מרכז לידה. גיגלתי אותה, מצאתי את "בית יולדות" שלה ושל תמי, ומאותו רגע כבר התחלתי לפנטז. אבל למרות שהרעיון קסם לי כל כך הוא בעצם לא קרם עור וגידים עד שבוע 37 להריון. כל הדרך שבין תאריך הווסת האחרונה ועד אותו שבוע (ממש לפני חג ראשון של סוכות) עברה בהתחבטות אינסופית, דיונים עם האיש, החלטות "סופיות" ונסיגה מהן שוב ושוב. היה לי קשה להיות במקום הזה של אי הידיעה וחוסר היכולת לתכנן קדימה, אבל גם לא הצלחתי להגיע להחלטה שאני באמת באמת שלמה איתה.

בסופו של דבר הגיע הרגע שבו הוחלט שחייבים להחליט. תמי ועפרית שהיו מכילות בצורה שלא תאמן לאורך הדרך הבהירו שהגיע הזמן לקבל החלטה סופית "אמיתית". בקשתי מהן פגישה מיוחדת איתי ועם האיש שמטרתה קבלת החלטה וכשהתיישבתי אצלן, מולן ומול האיש הרגשתי שאני יוצאת למירוץ. ובסוף המירוץ תגיע המנוחה של התרת הספקות.

והיא הגיעה. המנוחה.

האיש שלי המדהים עשה לי מקום, הכין לי עריסה חמה ותומכת שמתוכה (ורק מתוכה) יכולתי לקבל את ההחלטה השלמה שלי. החלטנו שעושים את זה, יולדים אצל תמי ועפרית. מאותו רגע התחלתי לחכות ללידה בזרועות פתוחות. מלאת ציפייה לקראת החוויה הזאת שידעתי שתהיה שונה לחלוטין משתי חוויות הלידה שקדמו לה (טובות ובריאות ככל שיהיו).

כל כך הרבה ציפייה הייתה שם, שהרגשתי שכל יום הוא יום הלידה. הסבלנות הלכה ונעלמה ובכל בוקר התקשתי להבין איך עבר עוד לילה בלי לידה. כמובן שצירים ברורים כמעט כל ערב עד אמצע הלילה לא הוסיפו לסבלנות שלי. והיה לי כבד, וחם וצפוף ורציתי כל כך כבר ללדת….

עפרית אמרה שהלידה עצמה עשויה להיות מהירה כי כל הצירים האלה הם כבר חלק מתהליך הלידה. היא גם אמרה, ברגישותה המופלאה, שהלידה הזאת מתלבטת, ממש כמו ההיריון כולו.

התאריך המשוער הגיע ונעלם, וכל יום שעבר הוציא אותי עוד קצת מדעתי. ב40+4 הגעתי למוניטור בבי"ח שגרם לי להבין עוד קצת איזה מזל נפל בחלקי על שאני לא מתכוונת ללדת שם… מסתבר שהייתה פתיחה של 2 ס"מ וראו צירים במוניטור. שום דבר מפתיע לאור הצירים לאורך כל השבוע שקדם..

הגענו ל40+5. החלטתי שהערב אנחנו מזמינים אוכל מבחוץ כי לא ייתכן שאני אדחה את החשק שלי לבשר בגלל התחושה שהערב אני יולדת כי מי יודע מתי זה ייקרה בסוף… (וכמה שהתחרטתי על ההחלטה הזאת. ההמבוגר ההוא היה תקוע לי בגרון חצי מהלידה…J)

ב21:00 אני והאיש התיישבנו מול הטלוויזיה ואני הולכת ומבינה שהצירים הפעם הם "קצת מעבר". אני כבר צריכה לקום ולהסתובב בכל ציר. ב22:00 אני מתקשרת לעפרית שאומרת שהיא "שומעת איך אני נושמת" והיא מתקשרת לתמי. אני נבהלת מהרעיון להקפיץ כבר את תמי ואנחנו קובעות שאני אתזמן עוד רבע שעה של צירים ונדבר. סביב 22:30 אנחנו כבר מסכמות שנתארגן לאיטנו ונגיע. הקפצנו את אימא שלי כדי להיות עם הגדולים, הוספתי דברים לתיק ומרחנו עוד קצת זמן בבית עד שהרגיש לי שמתאים לצאת….

לא ברור לי באיזו שעה יצאנו בסוף, אבל בדרך לגדרה אני והאיש התווכחנו מתי זה יסתיים. הוא דיבר על הרחק בבוקר ואני אמרתי שעד 3:00 בלילה התינוק בחוץ.

הגענו ל"בית יולדות" ומצאנו את עפרית יושבת בחוץ ומחכה לנו. דקות אח"כ תמי הגיעה וישבנו כולנו בסלון. פיטפטנו והיה לי נעים וטוב להיות שם עם האיש ואיתן. אפילו הצירים היו נעימים לי ושמחתי שהאיש והמיילדות שלי מדברים לי "מעל הראש" תוך כדי… בצירים עצמם עפרית עשתה כל מיני קסמים שעשו לי טוב. עד שהגיעו הצירים ההם שמזכירים שלידה זה כואב ושעוד מעט יכאב הרבה יותר.

נכנסתי למקלחת והצירים התחזקו מאוד. הרגשתי שלוחץ לי ופחדתי נורא. אני לא בטוחה שאני יודעת ממה, אבל זה בעיקר מה שהרגשתי, שזה נורא מפחיד. ביקשתי שימלאו את הבריכה ובינתיים נשארתי במקלחת ובכיתי.. האיש שלי היה שם, אני לא יודעת מה הוא עשה אבל אני זוכרת שנורא שמחתי שהוא שם.

מישהו אמר שאני יכולה להכנס למים. לחץ לי מאוד והבנתי שהם לא בטוחים שהבריכה תספיק להתמלא בזמן כדי שאוכל ללדת במים. אני לא חושבת שהייתי שותפה לדאגה שלהם. ידעתי שיהיה בסדר.

נשענתי על הדופן של הבריכה כשהאיש שלי מולי, מחבק אותי חזק בכל ציר. תמי או עפרית הזרימו לי מים על הגב ואני חשבתי שאני לא רואה כלום ולא אכפת לי. ידעתי שאני נמצאת עם שלושה אנשים שדואגים לי ושאני סומכת עליהם בצורה עיוורת שהכל יהיה בסדר. ועדיין פחדתי מהכאב שעוד עומד לבוא. הצירים לחצו וכאבו כל כך ובכל אחד מהם לא האמנתי שזה באמת קורה ושאני באמת יולדת.

בשלב כלשהו עפרית בדקה פתיחה. לא ממש היה לי משנה מה היא גילתה.. חשבתי רק על הציר הבא שאני מרגישה שכבר קרוב. חיפשתי תנוחה בבריכה ואיכשהו הגעתי ללהיות תלויה על הזרועות של האיש שלי כשהוא מאחוריי. אין לי מושג איך הוא החזיק מעמד ככה כל הזמן הזה. הצירים היו צפופים וחזקים נורא ותהיתי אם אלה צירי לחץ ומה בעצם קורה עכשיו. תמי הייתה לידי ועזרה לי לנשום. מצחיק שלנשום דורש עזרה, אבל ממש לא יכולתי לעשות את זה בלי שהיא הייתה שם כדי להזכיר לי בכל ציר מחדש. עפרית אמרה שאני יכולה ללחוץ אם אני מרגישה צורך וניהלתי איתן סוג של משא ומתן על שיתוף הפעולה שלי J כשהבנתי מהן שאם אלחץ זה ייקח פחות זמן הגיעה המוטיבציה להיות יותר אקטיבית והתחלתי ללחוץ.

הרגשתי שלחצתי המון. ושזה חייב להגמר כבר כי אני לא יכולה יותר. ניסיתי לא לצעוק ולהמשיך לנשום, זה דרש מאמץ עצום ולא תמיד הצלחתי. הסתכלתי על תמי וידעתי שאם רק אצליח לעשות מה שהיא אומרת- יהיה בסדר, אז התאמצתי להקשיב לה ולפעול בהתאם… מדי פעם שמעתי אותן אומרות שקידמתי אותו הרבה או שהוא כבר ממש קרוב וכל משפט כזה נתן לי כוח לעוד שני צירים. מתישהו שלחתי יד ונגעתי לו בראש. היה לי קשה לעזוב אותו אפילו בתוך הציר.

ואז הגיע החלק השורף. ידעתי שזה קרוב וידעתי כמה זה שורף ובכל זאת הופתעתי מהעוצמה. כשהראש יצא הרגשתי כזאת הקלה שחשבתי שסיימנו. כנראה שגם סגרתי את הרגליים כי עפרית ותמי החזיקו אותן חזק ועפרית אמרה לי כמעט בתקיפות שאני צריכה ללחוץ. חזק. אז לחצתי. רק כי עפרית אמרה….

הרגשתי שאני לוחצת לנצח, אבל כנראה שזה נמשך קצת פחות כי בסוף התינוק שלי הגיע והונח עלי. הייתי בשוק ורציתי שהוא יבכה. אפילו שידעתי שהוא ממש לא צריך.. האיש שלי מאחורי הכתף שלי ואני, יושבים ומחכים שהנשימה הראשונה תגיע.

והיא הגיעה. באמת שזה הצליל הכי מופלא ששמעתי בחיי. האוויר שנכנס בבת אחת.

מבחינתי הכל היה מושלם. האיש שלי מאחוריי, והתינוק שלי עלי. נושם ו-ורוד. תינוק מושלם וחלק. שנולד בשעה 02:54. מסתבר שצדקתי…

איכשהו יצאתי מהבריכה. פחדתי נורא שאני אפיל את התינוק אבל גם ידעתי שעפרית ותמי שם והכל בסדר. עליתי על המיטה, דחפתי החוצה שלייה והחזקתי על הידיים תינוק במשקל 4.210 ק"ג!

לא דמיינתי משקל כזה ולא האמנתי שכזה תינוק גדול באמת הצליח לצאת ממני. ועוד בלי קרעים וחתכים… נולד לי תינוק עם פולקעס J.

תמי, שידעה כמה חשוב לי להרגיש נקייה אחרי הלידה, עזרה לי להגיע בשלום למקלחת זריזה וחזרתי נקייה ואפילו רעננה למיטה מסודרת ונקייה שהגמדים הכינו בינתיים (טוב, נו, כנראה עפרית..). סביב השעה 05:00 הן השאירו אותנו לבד. הלכתי לישון עם התינוק החדש שלי ועם האיש שלי לידי. בלי צות רפואי שמחליט בשבילי מתי הגיוני שאהיה עם התינוק שלי או שדחוף למדוד לי חום לפנות בוקר. בלי שעות ביקור ובגדים של בית חולים אלא באווירה שעיקרה בריאות וטבעיות. הבנתי למה עפרית קראה למקום "הבית" בשיחות שלפני הלידה. הרגשנו בדיוק כך- בבית.

בבוקר שלמחרת הלידה שמעתי את האיש מספר למישהו בטלפון איפה ילדנו. הוא אמר שעכשיו קשה לו להבין איך אפשר ללדת בבי"ח כשקיימת האפשרות ללדת ככה ושנראה לו ברור שכל מי שיש לה הריון תקין ובריא, אמורה לרצות ללדת כאן. כשהוא סיים את השיחה ניסיתי להזכיר לו כמה הוא עצמו התלבט לגבי הלידה הזאת, וכמה לא היה ברור מאליו שזו ההחלטה הנכונה. הוא הודה שעכשיו, אחרי הלידה, קשה לו להבין את ההתלבטות שלו עצמו.

התינוק שלי נולד בלידה מושלמת שהייתה הדבר הכי כואב והכי נפלא שעברתי בו זמנית. לידה שבה הייתי מוקפת באנשים שהיו שם ב150% כדי לוודא שהתינוק הזה ייצא לעולם בדרך הבריאה, הנכונה והנעימה ביותר האפשרית. הרגשתי לכל אורך הדרך, כבר משיחת הטלפון הראשונה, המגששת, שנפתח לי כאן מרחב אמיתי של בחירה. שעפרית ותמי מגיעות פתוחות, מכילות ורגישות לנימים של תחושות ומחשבות ונמצאות איתי במקום שבו אני נמצאת בכל שלב של התהליך שעברתי. אני גם מאמינה שלולא המרחב הזה, הלא שיפוטי, לא הייתי יכולה לבחור את הבחירה שבחרתי. בחירה שבדיעבד, ללא שום ספק, היא הנכונה ביותר עבורי.

התמזל מזלי לפגוש את עפרית לפני חמש שנים. אני מודה על כך, ויודעת שאילו לא הייתי שומעת במקרה על "בית יולדות" הייתי יולדת גם את הלידה הזו בבי"ח ואפילו לא יודעת שאפשר ללדת אחרת. לא הייתי יודעת שאפשר להתאים את הלידה אלי, לצרכים שלי ושל התינוק שלי, במקום להתאים את הלידה למערכת גדולה שיש לה המוני צרכים סותרים משלה. אילו לא הייתי בוחרת בלידה הזו, לעולם לא הייתי יודעת כמה שונה ללדת עם מיילדות שמכירות אותך. ושאת מכירה אותן. היכרות משמעותית ומלאת אמון, שמאפשרת לי לסמוך עליהן בעיניים עצומות ולדעת באופן הכי עמוק שהן כאן בשבילי ובשביל התינוק שלי.

סגור לתגובות.