דברים ביום עיון ארגון המיילדות 12.02.2008
מאת: תמי טסלר
כאשר פנו אלי מהארגון וביקשו שאספר על חוויותיי מחדר לידה התרגשתי ושמחתי. שמחתי בעיקר בשביל עצמי. סוף סוף לא תהיה לי ברירה ואצטרך לענות על שאלות שמטרידות אותי הרבה זמן, קודם כל בפני עצמי.
לא חלמתי להיות אחות כשהייתי ילדה וגם לא מיילדת. לא היו לי תוכניות לטפל באנשים או בנשים, לא חשבתי, שתחום ההריון והלידה, או תחום ההורות והאימהות יהיה אי פעם קשור לחיי המקצועיים. עד גיל 30 התמודדתי עם משוררים וסופרים שאת ספריהם ושיריהם למדתי וחקרתי. התמודדתי עם שאלות מעניינות כמו הקשר בין ספרות לפוליטיקה, איך ניתן לעצב תפיסת עולם באמצעות שירה, והרגשתי מצוין. ליבי היה מלא עד גדותיו באהבת השירה. עולם האקדמיה סיפק לי גם פרנסה טובה וגם עניין. מה צריך יותר מזה?!
כנראה ילד…
ילדתי את בתי הבכורה שירה בגיל 30 וחזרתי לעבודה במכללת עלמא שבה עבדתי, בלי לדעת שחיי הולכים להשתנות לגמרי, מאוד בקרוב.
במשך השנה הראשונה לאחר הלידה, בנוסף לשינויים והזעזועים שעוברים על כל אמא ואבא טריים קרה לי עוד משהו. לאט לאט הבנתי או למעשה, ידעתי, שאני צריכה לעשות משהו אחר. בנוסף לטיפול בילדתי, לשהות אתה, אני צריכה לעשות עוד משהו שאני לא עושה היום.
עם כל אהבתי למקום עבודתי ולאנשים המקסימים שהיו סביבי , ידעתי שאני צריכה לקום, לעזוב, להירשם לבית ספר לאחיות וללמוד מקצוע חדש לגמרי. אני אהיה מיילדת.
מה זה בדיוק אומר, עוד לא ידעתי. היום, לאחר שבע שנים, אני מתחילה להבין. סימני השאלה עדיין קיימים, אך אין ספק שעם כל פרק זמן שעובר אני מבינה עוד כמה דברים. למשל, מדוע הייתי צריכה לחכות עד גיל 32 כדי להתחיל במסע המופלא הזה, ומה זה אומר להיות מיילדת.
לפעמים אני מרגישה כמו מלקטת בשדה, כשאני מוצאת עוד תשובה ועוד תשובה לשאלה הזו. מה זה להיות מיילדת עבורי, או , איזו מיילדת אני רוצה להיות.
למשל:
כמה שפחות להתערב בטבע, או כמו שאומרים בלניאדו , בעבודת הבורא.
להשתמש בפלאי הטכנולוגיה והקדמה רק אם באמת צריך.
לדעת לקרוא את המציאות בצורה המקצועית ביותר ולפעול בהתאם, להבין שמקצועיות אינה רק מה שכתוב בויליאמס או במחקרים האחרונים אלא גם הנוכחות לצד היולדת בלידה . לדעת את מקומי- להיות אסרטיבית שצריך ולא להיות בכלל כשלא צריך.
לא לחטוא בגאווה – הלידה לא שלי, היא של היולדת ושל התינוק שלה.
לצד כל הטכניקות והחכמות החדשות והעתיקות שקיימות כדי לעזור ליולדת ולהועיל ללידה , להבין שיש הרבה גורמים משפיעים שאין לי עליהם שליטה ואינם קשורים אלי.
עוד דבר שאני מבינה לאחרונה, שהמיילדת צריכה לדאוג להזין את עצמה כל הזמן – הזנה רוחנית ורגשית, כי אי אפשר לתת כל כך הרבה לאחרות מבלי לתת לעצמנו.
הלידה היא נקודה על פני רצף.
לאחר סיום בית הספר לאחיות, הייתי צריכה לבחור היכן לעבוד . בחרתי לעבוד בטיפת חלב , כדי שאוכל ללמוד פנים נוספות של מקצוע המיילדות כפי שאני רואה אותו.
הקשר עם האשה לפני הלידה:מעקב הריון הכולל מדידת לחץ דם ובדיקות שתן, אך גם הדרכה לתזונה ותנועה, שיחה על חלומות ורגשות, על פחדים וחששות, הדרכה לקראת הלידה והדרכה להנקה. למדתי להיות מדריכת הנקה ומדריכת הכנה ללידה.
וגם- הקשר עם האשה לאחר הלידה: שיחה על חווית הלידה, מצבי רוח ודיכאון , שמחה גדולה, קשיים בזוגיות או עם המשפחה המורחבת, התמודדות עם אלימות במשפחה, וכמובן מעקב התפתחות וגדילה של התינוק.
רק הלידה עצמה הייתה חסרה .
כיום, כאשר אני בחדר לידה, אני עדיין מרגישה את החוסר הזה. אני פוגשת אשה, לעיתים שעה לפני הלידה ולעיתים שתי דקות לפני הלידה, ומשהו חסר. אני רואה את הבעת השאלה על פניה, מי תהיה המיילדת? מי זו שתהיה לצידי במסע לידתו של בני אל אויר העולם. אשה שאף פעם לא פגשתי ברגע כה משמעותי.
בארץ , בגדול, כמעט לא קיימת האפשרות להכיר לפני הלידה אחד את השני, במקום לידה ציבורי.
אז או קיי, יש הרבה חזון – טבע, עבודת הבורא, צניעות, תמיכה, רצף, למידה אין סופית… אבל איך עוברים מהחזון למציאות? אני הלא אמורה לדבר כאן על המציאות בחדר לידה!
הבנתי שכדי לראות את המציאות של היום, או להבין מדוע אני רואה אותה כך ולא אחרת, אני צריכה לפנות אחורנית, אל המסלול שעברתי מתחילת דרכי בבית הספר לאחיות.
כשישבתי להכין את ההרצאה הנוכחית עלו לי כמה נקודות משמעויות ביותר , באותו מסלול, שכנראה עזרו לעצב את השקפת עולמי כאחות וכמיילדת והם אלה שדרכם אני רואה היום את המציאות.
*הראשונה, במחלקה האורולוגית בבי"ח בילינסון, התנסות קלינית ראשונה, לפני 6 שנים.
אשה כבת 80 שבה טיפלתי כל המשמרת אמרה לי כך כשבאתי להיפרד ממנה : " היום הבנתי מה ההבדל בין עבודת האחיות לעבודת הרופאים – האחות מטפלת בי והרופא מטפל במחלה שלי".
יפה, חשבתי לעצמי, יש משהו חשוב בדבריה.
*תחנה שניה, בסטאז', בסוף לימודי בבית הספר לאחיות במחלקה האונקולוגית. אידה המדריכה שלי, חוזרת מאושרת עם חיוך מאוזן לאוזן מטיפול באחד החולים וכשאני שואלת מה קרה היא עונה: עכשיו עשיתי בן אדם מאושר. חוקן אחרי 5 ימים ללא יציאה והוא התחיל לשיר.
או קיי, אני אומרת לעצמי, חשוב ללמוד, להשכיל, לרכוש כלים, אבל לא לשכוח את האיש הזה.
*תחנה הבאה, קורס מיילדות, התנסות קלינית בבית חולים מאיר, סימה מדריכתי המקסימה אומרת לי אחרי יום עמוס ביותר כשאני עומדת מבולבלת בסוף המשמרת, לא יודעת במי טיפלתי ובטח לא זוכרת איך קראו לכל הנשים שילדו באותו יום – תמי'לה, כל עוד יש לך את הלב שלך, תהי מיילדת נפלאה. השאר זה טכניקה. אל תדאגי. תזכרי תמיד מה הכי חשוב.
מה הכי חשוב? אני חושבת שלאט לאט אני יודעת.
*תחנה הבאה, בית חולים לניאדו, מיון נשים ויולדות. עדיין לא מיילדת עם רישיון. אני מקבלת לידי דף נהלים מקוצר ביותר לשים בכיס: כאבי בטן לפני המועד – שתן כללית ותרבית, חשד לטוקסמיה – לקחת תפקודי קרישה, כימיה, ס.ד., וכו' . ומה כתוב בראש הדף, לפני הכל ? "פני אל האשהבמאור פנים".
הגעתי למקום הנכון, אני חושבת לעצמי.
ומכאן למציאות בחדר לידה. הוי המציאות. כמה את שונה ממה שדמיינתי לי ומן המסלול שציירתי לי כאן הרגע, על הדף.
ביולי 2007 קיבלתי את הרישיון, ובאוקטובר, אחרי החגים, לפני ארבעה חודשים, נכנסים לחדר לידה בתמיכת אילנה.
שלושה חדרים, שלש יולדות, ומיילדת אחת. מה? כן, כן , תקשיבי טוב. אלו התקנים של משרד הבריאות.שלושה חדרים ומיילדת אחת. בקורס מיילדות זה היה רק משפט ועכשיו זוהי מציאות שתיכף ומייד צריך להתמודד איתה. תיכף ומייד. לעבור לדבר הבא. לגמור פה, לעבור לשם. כאן מבט על המוניטור, שם תיכף אפידורל, וכאן לבקש הוראה לפיטוצין. בעצם כאן לקרוא לרופא- יש האטה, שם נדחה קצת את האפידורל, ושם נבקש מאילנה שתקרא לרופא לתת הוראה.איך מסתדרים?! לא חושבים. כאן אני כבר מכינה לניתוח, שם היולדת כואבת ואני לא איתה, ושם עדיין צריך להתחיל פיטוצין.
איך מסתדרים? קשה, אומרות לי רוב המיילדות, לא קל. אבל אין ברירה. משתדלים לתקתק את העבודה, מבקשים עזרה אם צריך, והניסיון מאוד עוזר. עם הזמן זה יהיה אפשרי. תראי, יהיה בסדר. כמעט תמיד יש עזרה, כמעט תמיד יש למי לפנות. משהי תיקח לך חדר אם היא פנויה, מישהי תעזור פה ואם צריך שם. מה באמת?! כך זה יתנהל? אני שואלת את עצמי… עזבי את רצף החיים מעקב הריון והתמודדות לאחר הלידה……… מה עם רצף הלידה?
היום, אני עדיין לא יכולה "להשתלט" על שלושה חדרים.
לא יכולה או לא רוצה?! אני שואלת את עצמי, כמו שאני שואלת את הבת הבכורה שלי שמסרבת בכל תוקף לסדר את החדר.
אולי כאן טמונה התשובה. ברור לי, שיש לי את כל העזרה ואת כל התמיכה שאפשר לבקש. אילנה, חגית, רונית, כולן מסבירות לי שזה עניין של ניסיון, וזמן, וטכניקה, וזה יגיע. אל תדאגי אין סיבה שלא תצליחי לעשות מה שכולנו עושות, אומרת לי אילנה, מרגיעה, כשאני אומרת שאולי זה לא מתאים לי… אבל… אבל…
מה אני רוצה?! לא מה אני יכולה… איפה המקצועיות בקשר עם היולדת? בנוכחות לידה. רונית גור סיפרה לי שמישהי מהמיילדות שהיא מכירה עשתה עבודה על זה. על נוכחות המיילדת בלידה. לאן הגענו. זה לא מובן מאליו שהנוכחות היא חלק מהעבודה שלנו. אנחנו צריכות לכתוב על זה ולהוכיח את זה במחקר.
נכון, יש סדרי עדיפויות וזה תמיד דבר אחרון. סדרי עדיפויות הפכו למילת המפתח בחדר לידה. שרק לא יהיה מקרה חרום, שרק לא תהיה ברדיקרדיה, ואם תהיה שרק לא יקרה מצב שבדיוק שתיתי קפה, שרק לא תלד זו מחדר 8 בשירותים, זה קרה לה בעבר, שרק לא אזדקק לביצוע החייאת תינוק באף יום, שלא אשכח לרשום פה או לרשום שם. שרק לא יקרה זה ורק לא יקרה זה. אם נלך הביתה והכל עבר בשלום, נגיד תודה. כולם בריאים. חס וחלילה אם יקרה משהו, שיקרה במשמרת אחרת.
חברה שלי שילדה לא מזמן אמרה לי שלפני הלידה היא חשבה שהלידה תהיה אירוע חגיגי כאילו מלכת אנגליה הזמינה אותה לאכול אצלה ארוחת ערב, סעודה מהודרת, מלכותית. במקום זה היא הרגישה כאילו היא יושבת בחוץ, על מדרגות הארמון ואוכלת במבה.
איפה התחושה שלידה זה דבר קדוש ומיוחד, רגע שלא דומה לשום דבר אחר בחיים האלו עלי אדמות, ואנחנו צריכות לשמור ששום דבר לא יפריע לו? איפה האמונה שלי שלא מפרידים אמא ותינוק לאחר הלידה, אם ממתינה כבר יולדת עם שישה ס"מ מחוץ לחדר, כשעוד לא יצאה השליה?
מה עושים עם המציאות הזו?
אני יודעת את התשובה. אני יודעת מה תגידו לי. אנו עושות את המקסימום. המערכת היא זו שלא מקצה תקנים נוספים. זוהי הנחתה של משרד הבריאות – שלושה חדרים למיילדת אחת. אנו עושות הכי טוב שאפשר במציאות הקיימת.
תחשבי על הרגעים היקרים והטובים שניתנו לך שבהם כן אפשר להתקרב ליולדת ולהיות אתה שעות ארוכות לפני הלידה, להכיר אותה, להיות אתה ברגע יציאת ילדה לאוויר העולם ולבוא לבקר אותה לאחר יום במחלקה. תחשבי על רגעים קסומים וגבוהים שבהם ניתנה לך הזכות להיות כאן ותתעודדי. תחשבי כמה חשוב להיות עם יולדת שתינוקה מת ברחם. איזה מזל שהיית שם לחבק אותה. כמה תמיכה היא צריכה וכמה חיזוק.
תחשבי, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שאת עובדת בחדר לידה של בי"ח לניאדו. כמה כבוד וכמה צניעות וכמה הערכה לאשה. כמה פתיחות, וכמה עצמאות יש לך בתור מיילדת.
יש הרבה תשובות והרבה מחשבות.
האם אני מוכנה לקבל ולהסתפק בתשובות הללו? אני לא בטוחה.
האם בשביל רגעים מיוחדים ויקרים אלו אני מוכנה לשתף פעולה עם מציאות שאינה דומה כלל לחזון שלי, מציאות שגורמת לי להרגיש לעיתים , בסוף משמרת, כאילו אני עובדת בפס ייצור? לא יודעת, אני עוד צריכה לחשוב על זה.