יומולדת שנה לבית יולדות

20.9.12

 

 

יומולדת.

יום. הולדת.

יום. מילה ראשונה. מציינת זמן. תאריך כלשהו. מדויק. זמן בשנה. חורף? סתיו? זמן שהוא קצוב - 24שעות. יממה. או אולי יום ולא לילה? אולי יחיד ולא רבים: ימים, חודשים, שנים. זמן קצוב אבל גם אין סופי. יום שנקבע למשך כל החיים… מסמן מחזוריות שמתחילה – כל שנה, יום הולדת. כל שנה "מזל טוב".

הולדת. מילה שנייה. פעולה? עשייה? אולי הוויה? מי הוליד? מי נולד? אמא? אבא? תינוק? משפחה?

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת…" כותב נתן אלתרמן. זאת אומרת שייתכן רגע אחד שבו רואים את המציאות הקיימת באור שונה, חדש. הולדת – לא לידה… יותר מרומם, יותר רוחני. אולי חוגגים לא רק את יום הלידה , אלא את יום ה"הולדת".

אני נזכרת בשיר נוסף והפעם של נתן זך: "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי"… רגע אחד חד פעמי של התרוממות רוח,של הכרה , של הוויה שמימית, של מודעות. רגע חולף אך עם זאת נשאר כאן לנצח. הוא הפך לשיר.

יום הולדת שנה לבית יולדות. התרגשות רבה, דפיקות בחזה, דופק מואץ. אני מבינה שהמודעות לזמן חשובה לי. אנו רוצות לחגוג. לעשות טקס. אני מבינה שככל שהזמן הוא חד פעמי וחולף כך הוא גם משמעותי. לא משנה מה הוא מכיל. הרגע. הכאן ועכשיו. מרגעים אלו מורכבים חיינו. ילדינו גדלים אל מול עינינו מלאים בתוכם אלפי ומיליוני רגעים שלא ייזכרו. מעט ייזכרו. לידה, בכי, ידיים, כעס, השלמה, סליחה, חיבוק, הבנה. היומיומי, הפשוט המובן מאליו – נכנסים לאוטו, יד מנופפת לשלום, מקלחת, ארוחת בוקר, מה לשים בסנדויץ, "את לא מבינה אותי", "בא לי" או גרוע יותר – "לא בא לי", הולכים לישון, עושים פיפי, אוהבים, מצחצחים שיניים. כמה הרבה רגעים חד פעמיים.

בית יולדות. פגישות עם נשים בהריון. עפרית על הספה, אני על הפוף. מכינות תה. עפרית שואלת, אני מחפשת מסמכים, שיחות, צחוקים, דמעות, נשמע דופק, צירים, לידה, זה לא קקי זה הראש, לא מצליחה לינוק, אוי תפסה איזה כיף, אפשר לנשום.

בפגישה אחת במהלך ליווי הריון אמר אמיר שכשהוא רואה הריון הוא רואה מולו שעון חול. שעון. חול. שוב צמד מילים המכיל בתוכו אין סוף – שעון: זמן , מחזוריות, אין סופי. חול –כמות אין סופית. אבל בשעון חול הזמן הוא מאוד סופי. פתאום נגמר.

מה שאני אוהבת לגבי זמן הריון, חשבתי לי, זה שהוא מדיד. הזמן אוזל ובסוף נגמר. הוא ארוך, גמיש, נמצא, זורם וקורה בו דבר אדיר: נוצרת האפשרות לחיים. נוצרים חיים, גדל תינוק, מתפתח, לומד, מאפשר גם לאם חיים חדשים. בסוף, כשנגמר החול בשעון , יולדים, אבל הופכים ומתחילים שוב. שני צידי שעון החול חופפים בגודל, זהים. נגמר, הופכים שוב. ושוב… הופכים שוב. ואו – כמה מדיד כך אין סופי…

כששאלו את המשורר הסופי ג'ובראן חליל ג'ובראן על הזמן הוא אמר:

"מתאווה אתה למוד את הזמן שאין לו מידה,

לכוון נתיבי רוחך לשעות ולעונות.

מן הזמן מתאווה אתה לעשות לך נהר שעל גדתו תשב ותתבונן בזרימתו…"

ג'ובראן מדבר על הרצון שלנו למדוד ולהפוך את הזמן לשעות דקות ימים וגם עונות ושנים. יום זכרון, יום נישואין, יום הולדת. שוב אותה המחזוריות ואותה הזרימה.

כמו צירים, כמו לידה. חד פעמיות מול נצח. כמו אהבה.

בהמשך השיר כותב ג'ובראן:

"מי בכם אינו חש כי כוחו לאהוב אין לו גבול?

אך מי אינו חש כי אותה אהבה אף שאין לה גבולות

סובבת על ציר קיומה

ואינה נעה מהרהור אהבה אחד למשנהו וממעשה אהבה למעשה אהבה?

והזמן האינו כאהבה – לא יחלק אף לא יימדד?"

ושוב אני רואה כי רציתי לכתוב על הזמן, על יומולדת, על בית יולדות, וכתבתי על אהבה.

ומה בעצם קרה לי השנה? התרחב ליבי ונכנסה עוד אהבה.

בכל לידה, אומרת לי עפרית, אני מתאהבת מחדש ביולדת. גם אנחנו מתמלאות אוקסיטוצין וגם אנחנו מאוהבות. איך אתן עושות את העבודה הזו בכלל ?? שואל ירון אחרי הלידה. כל כך הרבה אנרגיה, סטרס, התרגשות… זה כנראה קשור לאהבה וליעוד, אנחנו עונות.

כל כמה ימים ולפעמים כל כמה שבועות אני מתאהבת במה שיצרנו ובבמה שאנו עושות כאן, אני אומרת עכשיו.

אמרה לי השבוע אמא טרייה שהאהבה לתינוקה ממלאת את ליבה – "אולי לא הייתי צריכה את זה… האהבה באה עם חרדה ודאגה כל כך גדולים שאינני יודעת כיצד להכילם…" הקשבתי. שתקתי. החיים תמיד מביאים גם וגם… חשבתי. אפשר להכיל. הלב מסוגל.

אני חושבת שהמחיר שווה כי האהבה היא הגרעין הפנימי ביותר. האהבה נותנת לנו מושג על תחושת החיבור למי שאנחנו.

ציר קיומינו.

שוב ציר, שוב, לידה. וחוזר חלילה.

שיהיה מזל טוב , והרבה אהבה,

תמי

סגור לתגובות.