מכתב בעקבות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות

סיפור הלידה של נגה, מאת: ירון שני

החיים שלנו הם זרם של שגרה. קמים, אוכלים, עושים פיפי, לוקחים את הילדים לגן/בית הספר, עובדים, עובדים, עובדים, חוזרים הביתה, פיפי ולישון. בין לבין ישנם רגעים קצרים של דאגות ושמחות, אבל רוב הזמן אנחנו על "טייס אוטומטי". יום אחד מגיע רגע שטורף את כל החבילה. רגע שחושף את המשמעות האמיתית של חיינו. זה עלול להיות רגע שדוחף אותנו לקצה התהום, וזה עשוי להיות רגע של חסד מופלא. גם זה וגם זה הם רגעים שבהם אנחנו חיים באמת, ולא נסחפים כמו דגיגים עוורים בזרם.

הזרם הזה לא חייב להיות שגרה יום יומית. הוא יכול להיות דעה שהתקבעה לה עמוק בנפש. כל כך עמוק, שהיא מניעה את גופנו בשבילנו. היא מעצבת את רגשותנו ואת מחשבותנו. היא מבדילה בין אמת לשקר ובין טוב לרע. בלי שנרגיש, אנחנו עבדים של דוגמה – של אמת צרה ומניפולטיבית שמתחפשת לצדק מוחלט שלא ניתן לערער עליו.

בואו ניקח לדוגמא את רעיון הלידות בבתי החולים. במשך מאות אלפי שנות אבולוציה, נולדנו בדרך אחת – מחוץ לבית החולים. הרפואה המודרנית מצאה פתרונות טכנולוגיים נפלאים לשלל סיבוכים ובעיות שבעבר הביאו לעולם סבל ומוות מיותר של יולדות וילודים. עד כדי כך הצליחה הרפואה המודרנית, שהרופא הפך לסוג של "מלאך עם חלוק לבן", יודע כל, קוסם. בית החולים נתפש כמשכן של קדמה, של בריאות ושל ניסים. כשאנחנו חושבים על לידה, אנחנו רואים מרחב סטרילי ובטוח המואר באור פלורסנטי. אנחנו רואים תינוק עגלגל בתוך עגלת פלסטיק, מוקף בתינוקות כמוהו, יונק תחליף חלב מבקבוק. אביו המאושר מתבונן בו גאה מבעד לחלון הזכוכית. זוהי פרה קדושה, חברות וחברים יקרים. וכמו כל פרה קדושה, סופה מגיע להישחט. הרי הרופאים הם לא מלאכים, הם בני אדם בשר ודם. הרפואה האריכה את חיינו, אבל לא מילאה אותם בתוכן משמעותי. בתי חולים הם מערכת ביורוקרטית, לוגיסטית, כלכלית, וככזו היא מלאה בכשלים.

אני אב טרי. בתי נולדה על הספה בסלון. כשאני ואשתי הכרזנו שאנחנו הולכים ללדת בבית, הפכנו לזוג "משוגעים". התגובות נעו בין חיוך של "כל הכבוד. אני בחיים לא הייתי מעיזה", לבין "אתם לא נורמליים"… "תחשבו על טובת הילד"… "אתם לא רוצים ללדת במקום שנותן מענה לכל הסיכונים???"… "זה לא אחראי ללדת ככה".

אם כן, מי יותר אחראי? זה שהולך כמו עיוור אחרי מה שכולם עושים? או זה שחוקר ולומד את המציאות ובוחר מדרך הנכונה לו ביותר? כמעט אף אחד היום לא שואל את עצמו איזה סיכונים יש בבתי החולים ליולדת ולילוד. אף אחד לא מתעניין במחקרים המתקדמים ביותר שמראים בצורה חד משמעית שבלידות בית, הנעשות בצורה מקצועית ומבוקרת, יש פחות סיבוכים מאשר בבתי חולים. תעשו סקר קצר, ותשאלו את האמהות שמסביבכם על חוויית הלידה שלהן. לרבות מהן הלידה הייתה טראומטית – "חתכו אותי, ועד היום אני סובלת"… "אני מרגישה שהאפידורל פגע לי בגוף"… "הרגשתי כמו חתיכת בשר"… "חיכינו שעות עד שהכניסו אותנו"… "הייתי מבוהלת ואף אחד לא היה שם בשביל להסביר או להרגיע אותי"… "אישפזו אותי במסדרון כי לא היו מספיק מיטות"… "הייתי בהלם איך שהאחיות בתינוקייה רחצו לי את התינוק. כל התינוקות צרחו שם בלי הפסקה"… "אני שוכבת עירומה, וכל הזמן נכנסים לחדר אנשים זרים"… "לא הצלחתי להניק, ואף אחת לא עזרה"… בית חולים הוא פס ייצור. כשיש לחץ, צריך לפנות את החדרים במהירות. לפעמים זה בא על חשבון היולדת והילוד. אין מה לעשות.

ויש עוד עניין שאף אחד לא חושב עליו. חווית הלידה היא תהליך שרק נשים מבינות ומרגישות. איך ייתכן שרופאים גברים, שמעולם לא ילדו, ואפילו לא דמיינו את עצמם יולדים, הם המנהלים הבחירים בחדר? איך יכול גבר, שרחוק מרחק שנות אור מהעולם הרגשי והפיסי של אישה יולדת, להכתיב את הנהלים ולפקד על כל תהליך הלידה על כל היבטיו – המנהלתי והמקצועי.

לידה היא לא רק תהליך פיסי, היא מסע רגשי ותודעתי. זהו רגע פלאי שבוא אישה מוציא מתוכה תינוק חי. זהו רגע של חרדה עמוקה ושל חסד מופלא. כל ניסיון שלי לתאר את התהליך הזה יהיה מגוחך, לא רק בגלל שאני גבר מוגבל, אלא כי זאת חוויה שאי אפשר לתאר במילים.

לצערי, בתי החולים היום, והרפואה המודרנית בכלל, מתייחסים ל"חולים" כאל גופי אדם שצריך לתקן. אבל לגופי האדם הללו יש נשמה. בתי החולים עושים עבודה מצויינת בתיקון הגוף, ובאותו זמן פוצעים את הנשמה. הנשמה, בשבילי ובשביל אשתי, היא דבר חשוב יותר מהגוף. לידה בבית חולים, כפי שהיא היום, היא סיכון רציני לנשמותיהן של אשתי ובתי.

עכשיו אני רוצה לספר לכם על חוויית הלידה שלנו. כארבעה חודשים לפני ההיריון אנחנו בליווי צמוד של שתי המיילדות שלנו – תמי טסלר ועופרית פק. חוץ מהפגישות השגרתיות אצל רופא הנשים, פעם בשבועיים אנחנו אצלן. משוחחים על ההיבטים הפיסיים והרגשיים של הלידה. פורקים מתחים וחרדות. במהרה, תמי ועופרית הופכות לחברות נפש. הטלפון שלהן פתוח תמיד לכל שאלה ותהיה. הפגישות שלנו אינן תחומות בזמן. שתיהן בעלות ניסיון  הן בלידות בבתי חולים והן בלידות בית (לעופרית יש ניסיון של 17 שנה!). אחרי שהבנו כי אנו יכולים ללדת בבית, קבלנו אישור . ממש ככה. כמו שעושות שליש מהנשים בהולנד ובבריטניה – המדינות המתקדמות ביותר בתחום הלידתי.

אנחנו יולדים את בתנו בבית, בקן החמים והמוכר שלנו. אנחנו עטופים בדאגה בלתי נדלית, ברגישות ובתשומת לב אימהית. כשהתינוקת יוצאת לאוויר העולם, אף אחד לא מחיש אותנו למחלקה אחרת. אף אחד לא מבקש לקחת אותה. המקום שהיא הכי צריכה להיות בו הוא בזרועות אימה. זה ברור כשמש. בימים הקרובים, אם נרחיק אותה מחום גופה של האם, היא תתחיל לבכות. אשתי מתקלחת ונשכבת עם התינוקת במיטה הרכה והמוכרת שלנו. איזו שלווה ברוכה. תמי ועופרית לא הולכות לשום מקום. הן ממשיכות ללוות אותנו שבועות אחרי הלידה – בחששות, בהנקה ובשמחות.

אני כותב את המכתב הזה לאור התקנות החדשות שמשרד הבריאות פרסם. אין לו שום צידוק מדעי. אפילו לא צידוק כלכלי. אני מקווה מאד שמנסחי התקנות יטו אוזן למשהו שאינו מוכר להם. בבקשה, אל תסגרו את הדלת בפני נשים שחושבות אחרת מכם. יכול מאד להיות שהן מבשרות על עתיד טוב יותר.

מאי 2012

סגור לתגובות.