Birth Works 2

מאת: תמי טסלר

בקש עלי גוף
בקש עלי רחמים
חלומות הנולדים לעפר

בכל סרלואי

לסמוך על הגוף ולקבל את מה שקורה

בואו נדבר לרגע על הדברים שאנחנו לא יודעים עליהם בלידה.
למשל התינוק שלנו, למשל התוכניות של הרחם שלנו או של צוואר הרחם שלנו.

לפעמים יש לתינוק שלנו תכניות אחרות משלנו. לפעמים הוא מחליט להיות בתנוחה מקורית יותר (3% מהתינוקות) למשל במצג עכוז. לפעמים הוא מחליט לבוא אלינו לזמן ממש קצר וללכת. לפעמים הוא צריך המון עזרה. לפעמים הוא עצמאי לחלוטין.

צוואר הרחם שלנו, כחלק מהרחם שלנו, שומר בתוכו את כל הזכרונות שלנו ( לפעמים הוא אף זוכר יותר מאתנו ). לצוואר, שאמור להיפתח ובעצם להעלם בלידה כדי לאפשר את המעבר של התינוק, יש "חיים משלו". הוא יכול להחליט שכן, ויכול להחליט שלא. לפעמים נבין מה קורה לו במהלך הלידה ולפעמים נהיה חסרי אונים לחלוטין מול ההתנהגות שלו.

לפעמים יהיה זה פחד שלא אדע בכלל שהוא קיים, לפעמים רצון עמוק שאני לא יודעת אפילו שיש לי.

לפעמים הנרתיק שלי ירצה להגן עלי בגלל חוויות עבר ולא יסכים לפולשים לעבור ( כן, גם אם הם באים מבפנים).

ההבנה שלנו שאנו סומכות על הגוף שלנו אינה אומרת שאנו צריכות לחיות במבחן התוצאה: הצלחה שלי או של הגוף שלי שווה לידה ואי הצלחה שווה ניתוח/ לידה מכשירנית/ אפידורל. אם לא הצלחתי ללדת אז זה אומר שהגוף שלי אכזב אותי וההפך. או- לידה טובה ומעצימה היא לידה שקורה בה כך או כך. ככל שיהיה לי סרט יותר מסוים של "מה נכון" כך הדרך לאכזבה או שברון לב גדולה יותר.

לעיתים בזכות הרדמה אפידורלית נרתיק או צואר סרבנים יכולים לרגע להתנתק מאתנו ואז לשחרר ואז נלד.
לעיתים בזכות ניתוח קיסרי אפשר להתגבר על חוויה טראומתית הקשורה במעבר צר או מיצר אחר. ואז נלד.

לסמוך על הגוף זה אומר לסמוך עלי ועל מה שמגיע.

בלידה יש לעיתים התערבויות חיצוניות שיכולות לגמרי למסך את מה שאני יכולה ללמוד באמת על הגוף שלי עלי או על התינוק. אם אני רוצה לקבל את מה שיבוא אני אמורה ללדת בתנאים שיאפשרו זרימה טבעית ונורמלית של הדברים, של הטבע, של הגוף.

אם יציקו לי בשאלות, לא יכבדו אותי ואת התינוק שלי, ילעגו לי או יבקשו ממני ללדת בתנאים מופרכים, אין זה אומר שעלי לקבל זאת. אם אני רוצה אחריות על התהליך אבחר ללדת במקום שיכבד את הבחירות שלי ועם אנשים שיכבדו אותי ויסמכו על תהליך הלידה, ואז אוכל לעבור גם תהליך של השלמה וקבלה עם מה שלא יקרה או קרה.

בלידה אין אם – אז. יש תהליך מוכר וידוע: פזיולוגיה, ויש את כל אחת ואחת מאתנו שיולדת רק כמו שהיא יולדת ויש את התינוק המיוחד שלנו עם התוכניות המיוחדות שלו.

בואי לא נחיה במבחן התוצאה. פחות נשווה.
בואי נתכוונן , נשתדל, ונתכנן אבל נדע שלא הכל מובן וידוע ולא הכל בידינו.

בואי נחליט שכדי להצליח לסמוך על הלידה אנחנו לוחמות עד שיתנו לנו חופש ללדת. כשיהיה לנו חופש לבחור, חופש להיות באחריות מלאה, אולי נוכל יותר בקלות לקבל את מה שקורה.

כולנו רוצות להיות בריאות ורוצות תינוק בריא אבל זה לא מספיק לנו כדי להרגיש טוב. אנחנו רוצות שיראו אותנו, רוצות שיתייחסו אלינו בכבוד, רוצות אפשרות לבוא לידי ביטוי – גם בלידה. כדי לקבל את מה שבא זכותנו לדרוש מהעולם החיצוני לנו להכיר בתהליך הלידה, במורכבות שלו, בטבעיות שלו, בפשטות שבו, בקושי שבו.
זכותנו לדרוש מהמדינה שלנו להכיר בנו כנשים חופשיות ואחריות על גופנו. זכותנו ללדת.

סגור לתגובות.