סיפור הלידה של ירדן

סיפור ההיריון של ירדן:
שבוע 12

ליל שבת. אחרי קצת התכווצויות שהיו בארוחת שבת התעוררתי באמצע הלילה מכאבים. אני מעירה את האיש שלי ושולחת אותו לנסוע להביא את אחותי לשמור על הילדים כדי להגיע למיון. הוא מהסס רגע כי שבת ואני אומרת שאם הוא לא יוצא עכשיו אני נוסעת לבד, והוא מיד יוצא. בזמן שהוא לא בבית הכאבים חזקים ואני חושבת שזו הפלה. אחותי מגיעה. נוסעים.
בUS ראו עובר ודופק ונוזל שהרופא לא הבין מהו. במיון סיפרתי שלאחרונה קצת שרף לי במתן שתן וכולנו היינו בטוחים שהתכווצויות נובעות מדלקת בדרכי השתן. חזרנו הביתה עם אנטיביוטיקה ותחושה שהכל בסדר.
אחרי יומיים עדיין התכווצתי מאד אז קפצתי מהעבודה למרכז בריאות האישה ממול וביקשתי לראות רופא. הרופאה עשתה US אמרה שהכל בסדר וזהו.

שבוע 14

סקירה מוקדמת. הכל נראה מצוין ויש אישור סופי שזו בת. אני מאושרת, מגיעה לי בת אחרי 3 בנים. ואז, הרופא עוצר ומכווץ גבות. עובר עם המתמר עוד פעם ועוד פעם מודד שוב ושוב. יש המטומה גדולה בין הקרומים קרוב לצוואר הרחם. מסתבר שההתכווצות ההן היו חלק מדימום רציני שם בפנים ולא קלטנו את זה. עכשיו צריך מנוחה ולחזור לרופא המטפל. אני הפוכה לגמרי. מנסה לקבל החלטות לגבי העבודה והמטופלים ולא לגמרי מבינה מה המשמעות של מנוחה בשלב זה. אני מתקשרת לעפרית, יודעת שהיא חלק מהסיפור כך או אחרת ושזה הזמן הנכון להתחיל עם הליווי שלה ושל תמי. אנחנו מנסות לפענח ביחד את המשמעות של מנוחה. היא אומרת שאני צריכה לעצור רגע ולהקשיב. להקשיב להריון הזה ולהבין מה נכון לי ולו. אני לוקחת את המשפט הזה איתי ומאותו רגע נורא מנסה להקשיב להריון ולא להגדרות כמו מנוחה ושמירת הריון.
הרופא המטפל מסביר שצריך שמירת הריון. שההמטומה הזאת לא זניחה כמו שאני מנסה לחשוב. אני מדברת על לידת בית והוא אומר שקודם נראה אם אגיע לשליש השלישי. מצטרפת הגדרה חדשה- הריון בסיכון ואני עוברת למעקב במחלקה בקפלן.
אני לוקחת חופשת מחלה שנמשכת עד כמעט אחרי החגים אבל אחרי סוכות אני כבר שוב בלו"ז מלא, לא יכולה להרשות לעצמי להשאר עוד בבית. הבטחתי לעצמי להוריד עומס וזה לא הולך. לא מצליחה לא להתנדב לקחת עוד אינטייק ועוד אחד כששואלים מי פנוי. תו"כ פעם בשבועיים מגיעה למעקב במחלקה להריון בסיכון, במקביל פעם בחודש ואז פעם בשבועיים אצל עפרית ותמי בבית יולדות. מחכה לפגישות איתן כמו לאוויר.
בכל פעם שמגיעה למעקב במחלקה מוצאים משהו מטריד חדש ואני נשארת מבולבלת ומעורערת עד שמגיעה שוב לעפרית ו/או תמי ונרגעת. מרגישה שיש כיוון, יש הגיון. אני רוצה לדעת שאוכל ללדת בבית יולדות אבל אף אחד לא מוכן להבטיח לי את זה. עפרית אומרת שזה הסיפור של ההיריון הזה. שאם הסיפור של ההיריון של איתי היה סיפור של התלבטות, אז כאן אנחנו באי הידיעה. ותמי, כוחה בשאלות. שאלות שגורמות לי לחשוב, לנסח לעצמי מחדש תחושות ואמיתות.
ההיריון מתקדם, אני מוכנה לשהות באי הידיעה ועם הזמן ההמטומה הולכת וקטנה ואני מתרגלת אליה. יודעת שהיא שם אבל פחות אכפת לי ממנה עם הזמן. כל יום שעובר מוכיח לי שהכל בסדר וכך גם יהיה.
אני מגיעה לכל מיני פיוסים והשלמות בדרך. מקבלת את זה שגם אם הכל בסדר הלידה לא תהיה בבית בכל מקרה אלא בבית יולדות כי האיש לא רוצה בבית ואני בוחרת לא להיאבק על זה. בפגישה מאד משמעותית עם עפרית, אני מתפייסת עם השלייה שלי, לומדת לאהוב אותה יותר, פחות לכעוס עליה ולראות אותה כמטרד. אני מבינה שהיא הקשר ביני ובין התינוקת שלי, נותנת לה את הכבוד שמגיע לה כזאת שמזינה אותה.
בפגישה אחרת תמי שואלת על הקשר שלי עם העוברית, ואני אומרת שאנחנו צוות, שאנחנו משתפות פעולה כדי שתהיה לנו לידה טובה. שאחרי הלידה אני אהיה לגמרי שם בשבילה באופן כמעט חד סטרי, אבל כרגע אני והיא אחת בשביל השנייה באותה מידה. הניסוח של הדברים מרגש אותי. לא ידעתי שככה אני מרגישה.
מגיעה לשליש השלישי. אני מבקרת אצל הרופא המטפל כדי לנסות להבין קצת יותר ממה שמתאפשר במחלקה שבה אני פוגשת רופא אחר בכל פעם. בעיקר חשוב לי לצאת ממנו עם אוקי ללידת בית ואת זה אני מקבלת. יודעת שזה מה שהאיש צריך ואני שמחה שאני יכולה לתת לו את זה.

שבוע 39

אני מרגישה שהלידה עוד רחוקה. אני והאיש מחליטים שזו תהיה שבת שקטה. כבר אין לי כוח לצאת וההורים שלי מגיעים רק בערב כך שבמהלך היום אנחנו לבד בבית עם הילדים. מיום שישי יש לי צרים מדי פעם. אני מתעלמת מהם ויודעת שהלידה עוד רחוקה. אלו סתם צירים שעוד יבואו וילכו הרבה עד הלידה.
בשבת אני מסדרת ארונות בגדים, את המגירות במטבח, את השידה של התינוקת. האיש טוען שאני עושה דברים שלא מתאים לעשות בשבת ועוד משתפת את הילדים. כל השבת אני לא יושבת לרגע. ועדיין, עוברת שבת נהדרת. אני מרגישה שמחה ואנרגטית. קינון זה נפלא. הבית נראה נהדר.
בצאת השבת מסמסת לעפרית שכל השבת היו צירים, שעדיין יש, אבל אני יודעת שזה לא לוקח לשום מקום ואני סתם מעדכנת ליתר בטחון.
עפרית לא מוותרת לי. שואלת קצת יותר, כל כמה זמן הצירים מגיעים, איך אני מרגישה… תוך כדי ההסתמסות (שמתקיימת במקביל לארגון ארוחת הערב לילדים) אני מבינה שהצירים הולכים ומצטופפים. אני עדיין בטוחה שהלידה רחוקה אבל מבטיחה לעדכן את עפרית.
אני נכנסת למקלחת ומנסה להכניס אצבע, להרגיש את צוואר הרחם. אני מרגישה את הראש של התינוקת ממש נמוך, ממש יכולה להרגיש אותו לוחץ על הנרתיק. אני נבהלת. פתאום חוששת שאלד בטעות, במקלחת.
אני חוזרת להסתמס עם עפרית והיא מציעה לדבר בטלפון, מרגיעה אותי. עוזרת לי להבין שהלילה אני יולדת, אבל לא כרגע. אנחנו מחליטות שכל אחת מאתנו הולכת לנוח ואני אעדכן בהתפתחויות. שולחת הודעה למזכירה בעבודה ומבקשת ממנה להתקשר בבוקר למטופלים שלי ולעדכן שלא אגיע. מבינה שפרידה מהצוות כבר לא אעשה עם תינוקת בבטן.

סיפור הלידה של ירדן:

אני יושבת עם האיש מול הטלוויזיה, צירים באים והולכים. לא כל כך מפריעים לי. רואים איזו שטות, המרוץ למיליון או משהו כזה. אולי אפילו האח הגדול.
לקראת עשר אני מרגישה שעברנו שלב. לצירים יש קצת יותר נוכחות, אני מתזמנת אותם ושולחת לעפרית. יש להם סדר, הם מציירים תמונה. אני יודעת שאני רואה עכשיו את התמונה מאורגנת אבל באותו זמן החוויה הייתה של פיזור, הרגשתי לא אסופה. אולי לכן הרגשתי צורך להתקשר לאימא שלי לבקש שתבוא ולהתקדם לכיוון יציאה לבית יולדות. התארגנתי ברוגע, יודעת שאין בשביל מה למהר. הרגשתי שאני יוצאת לדרך בעיקר כי כבר אמרתי לעפרית וכי קראתי לאימא שלי ולא היה לי נעים שהקפצתי אותן מוקדם מדי.
ובאמת הגענו לבית יולדות מוקדם. צירים רגועים, נעימים אפילו. קצת קשה לי למצוא את עצמי אבל אני לא סובלת. אולי לא יודעת לאן לכוון את ההתרגשות. עפרית קצת מעסה לי את הגב, מפטפטים קצת ואז ברגישות היא מפנה את החלל. אני נשארת לשבת עם האיש על הספה, מתקשקשים מול המחשב הנייד שהוא הביא איתו. אני משנה תנוחות בהתאם להתקדמות הצירים עד שאני אומרת לעפרית שעברנו עוד שלב. התחושה הזאת מרגשת אותי גם עכשיו. הידיעה הברורה של עליית מדרגה בכל שלב בלידה.
עפרית מגיעה ועוזרת לי עם כל ציר בנפרד. אני עומדת והיא מאחורי, לוחצת לי על עצמות האגן בכל ציר. אני מתפעלת מכמה שזה עוזר. מוכנה להמשיך ככה לנצח אבל קשה לי לעמוד. אני הולכת לשכב קצת במיטה ועפרית מקשיבה לדופק. הכל מצוין.
אני לא מוצאת את עצמי על המיטה. מנסה לנוח אבל כואב לשכב ואני מרגישה שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי. לא בא לי כלום. בסוף נכנסת למקלחת ושם נרגעת. טוב לי להיות לבד. אבל אני מתעייפת מהעמידה הממושכת ויוצאת. מתיישבת לנוח ועפרית מציעה להכניס כיסא או כדור למקלחת. לא בא לי. אני מנסה להיכנס שוב למקלחת אבל זה כבר "לא זה". יוצאת ושוב מחפשת את עצמי. התחילו למלא את הבריכה וטוב שכך. ברגע שאני בפנים אני נרגעת. נעים לי. תמי הגיעה בינתיים עם החיוך שלה. ואני מתה על החיוך שלה. היא מציעה לי לבדוק שוב את צוואר הרחם. אני מפחדת לבדוק ממש פתיחה אבל מכניסה אצבע אחת ומסמנת לה על האצבע עד לאן יכולתי להכניס אותה, כמה הראש קרוב. [זה מקסים אותי, לדעת שעקבתי אחרי הירידה של הראש, שבכל פעם שהכנסתי אצבע הוא היה קרוב יותר, בכל פעם סימנתי לתמי קרוב יותר לקצה האצבע.]
הצירים חזקים, כואבים ואיכשהו נעימים לי. אני לא מפחדת מהם. נשענת על שפת בריכה מול האיש ומחזיקה אותו בכל ציר. נושמת. בין הצירים אנחנו מפטפטים וצוחקים. עפרית נעלמה, אני מבינה שהלכה לנוח. השלישייה שלי, עם האיש ותמי מספיקה לי. אני מבקשת מהאיש שישים מוזיקה ובאופן טיפוסי לי יודעת גם איזה שיר אני רוצה אבל לא זוכרת איך קוראים לו… נו.. ההוא.. השיר שהקטן שלנו יודע בע"פ ושר כל הזמן בבית… האיש אומר-
"מהמרחקים", גלי עטרי וסגיב כהן. תמי אומרת שהבן שלה מנגן את השיר הזה.
כל פעם שהשיר נגמר אני מבקשת שיעשה ריפיט.
אני אומרת לתמי שעברנו שלב, היא מציעה שאבדוק את צוואר הרחם ואני מסמנת לה כמה קרוב הראש. הוא קרוב יותר. אני שמחה. יודעת שהלידה מתקדמת מצוין. מרגישה שאני והתינוקת עובדות נהדר ביחד. בדיוק כמו שפנטזתי. אני מצליחה לנשום בכל ציר ונורא גאה בעצמי. זה החלק שהיה לי קשה בלידות הקודמות. לנשום.
הצירים כואבים יותר, אני נאחזת באיש שלי חזק יותר. צריכה שכולם ישתקו כשאני בציר. יכולה לחייך כשהוא נגמר, פחות לדבר. מבקשת שיר אחר. שוב יודעת מה רוצה אבל לא איך קוראים לו, האיש מבין אותי ומוצא את
"בימים שיעברו עלינו" , הדס קליינמן ואביב בכר. שוב משמיעים אותו בריפיט. יש בשיר שורה, "תמיד נדע לזכור שיעבור" הוא מושמע בדיוק באמצע ציר וזה מדויק לי. אני לא מצליחה להסביר לאחרים, הם לא שמו לב והחוויה הקטנה הזאת נשארת שלי, פרטית. 
[שני השירים האלה לנצח יעלו בי דמעות כשאשמע אותם. אני אקח אותם איתי תמיד. מקווה שאצליח להעביר אותם גם לירדן עם המטען הרגשי שהם נושאים.]
עפרית מופיעה עם ריח חזק שאני לא מצליחה לזהות. הוא נעים לי ומעורר. היא מתיישבת קרוב ואני רואה כוס קפה ביד שלה ומבינה. אומרת משהו על הריח והיא מבררת אם זה בסדר. זה בסדר.
אני אומרת שעברנו עוד שלב. כבר לא מתאים לי להישאר כמו שאני למרות שחשבתי שככה אוכל גם ללדת. אפילו שביררתי עוד קודם אם הן יוכלו לקבל את הלידה כך. אני מסתובבת ונשענת אחורה, בדיוק כמו בלידה הקודמת, מעבירה את כל המשקל אל הידיים של האיש בכל ציר ולוחצת. מרגישה כמה נכון לי שאני לוחצת אליו, שהוא זה שמחזיק את שתינו כדי שירדן תוכל לצאת. הצירים חזקים ולוחצים ואני כבר לא יכולה רק לנשום. צועקת ושואלת אם גם לצעוק נחשב לנשום. ירדן יורדת בתעלת הלידה. אני מרגישה את הראש ממלא לי את הנרתיק. הוא מרגיש ענק וזה כל כך לוחץ. גם אחרי הציר הוא שם ולא נותן לי לנוח בין הצירים. אני אומרת שאני רוצה לדחוף אותה חזרה פנימה ולהתחיל שוב אח"כ. אני לא סופרת צירים. הראש עדיין שם ואני צורחת כמו שאני לא אוהבת שאני, אבל אני מקבלת אותי ככה. לא מרגישה שנכשלתי. אני צועקת בלידות. נו שוין.
עוד ציר והראש יוצא, עדיין בתוך שק מי השפיר. מחכים לציר הבא ואתו הגוף בחוץ, השק נפקע ואני מחזיקה את הגוף הקטן בידיים, בתוך המים. אני מסתכלת ורואה איך השיער נע במים, נראה כמו מלא שיער וזה משמח אותי. מרימה אותה אלי ותמי ועפרית עוצרות אותי לרגע ומשחררת את חבל הטבור שכרוך סביב הצוואר. ירדן עלי, דבש טהור, חלקה ונעימה ומתוקה. לידת חלומות מושלמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>