עם עלות השחר

סיפור הלידה של מעין מאת: שגית

21.11.2015 עם עלות השחר
הושטתי את היד מטה. העור צורב ושורף מהמתיחה, אבל זה הרגע שחיכיתי לו. לגעת בך כשאתה יוצא מהגוף שלי.
הרגשתי את הראש שלך בהתרגשות. כאילו באותו רגע קיבלתי את חוש המישוש שלי. תחושה אדירה.
ראיתי את אבא שלך מביט בך ברגע שיצאת ואתה פתחת את עיניך לרווחה מעניק לו חזרה את המבט הראשון.
התבוננת סביב, סקרן לבלוע את העולם בעיניך.
אחרי עוד לחיצה יצא גם הגוף. 3.1 ק"ג של מודעות טהורה.
איזה אושר. כזה שאפשר להכיל. ככה בין שנינו, אבא שלך ואני. כשעפרית ותמי המיילדות שלך מאפשרות זאת בנוכחות שלהן.
אתה עליי, עור נוגע בעור. הגוף שלי רועד מרוב אנדרנלין. אני חושבת לעצמי הנה יצאת וזה כל מה שאני יכולה להציע לך.. ידיים רועדות.
הרעד פסק רק אחרי שעה.
אתה יונק בשקיקה בשפתיים התותיות שלך. שעה וחצי… וכולנו מתפעלים מהעירנות שלך והתיאבון לחיים.
כשסיימת תמי עזרה לי להתקלח ונכנסנו אבא ואני למיטה מלאי אנדרנלין בידיעה שכדאי לנצל את הרגע ולצלול לשינה, איך שלא יהיה.
ונרדמנו כשאתה לצידנו, שומרים לעצמנו רק לעוד כמה שעות את היומולדת שלך באינטימיות.

21.11.2015 בחצות הליל (שבוע 39 ושישה ימים)
אבא ואני מתכוננים להיכנס לישון. עייפים מהיום הארוך.
היום ביליתי עם סבתא מיכל, נפגשנו סוף סוף לשיעור להכנת ג'חנון שכבר שנתיים אנחנו מנסות לקבוע. לאחר מכן נסעתי עם אבא לגדרה למפגש השבועי עם עפרית. ניהלנו שם שיחה על פחדים וחששות אחרונים לקראת הלידה. היתה שיחה טובה, משחררת. בסוף השיחה עפרית הכריזה, זהו נראה לי שאתם מוכנים ללידה (מהרגע הראשון שפגשתי את עפרית הבנתי למה אומרים על מיילדת שהיא רואה את הנולד…).
אז חצות הליל ואני מתחילה להרגיש צירים קלים וצורך ללכת לשירותים. בשירותים ראיתי דימום. קראתי לאבא ואמרתי לו שנראה לי שזה מתחיל. הודענו לעפרית שאמרה לנו שזה כנראה הפקק הרירי שפקע ושננסה לישון כי זה יכול לקחת גם כמה שעות עד שהכל יתחיל.
ללכת לישון לא היה אפשרי. תוך חצי שעה הצירים התחזקו והגיעו בתדירות של כל שתי דקות וחצי, מהממים אותי באינטנסיביות שלהם. בין לבין אני חושבת לעצמי רגע איפה השלב הלטנטי המובטח, ההדרגתיות שמאפשרת לגוף להסתגל, ההפוגה שאפשר לנוח בה. הבאנו את הכדור פיזיו למיטה וניסיתי לטפס עליו כשהגיע ציר כדי להניע את האגן. אחרי שעה לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה והדבר היחיד שהקל על הצירים שהתחזקו היה אנחות כאב. זה ושעון העצר שהפעלתי כל פעם שהחל ציר כדי לספור לאחור עד לסיומו. הכל היה כל כך אינטנסיבי שחשבתי לעצמי לא יכול להיות שזה זה. זה לא דומה למה שכתוב בספרים. אולי עוד מעט הכל יפסיק ונמשיך עם זה מחר. אחרי שאנוח קצת.
אבא הפציר בי שניסע לגדרה ואני לא יכולתי לזוז, אז אמרתי לו שלא. עדיין לא הפנמתי שזה זה ושאנחנו ממש קרובים לסוף.
בשלוש וחצי לפנות בוקר התחילה התנועה של שריר הרחם כלפי מעלה דוחפת את הגוף שלך בתוך הבטן שלי. אלוהים.. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לתחושה האדירה זו. גוף קטן זז בכוח עצום בתוך הבטן שלי, מבקע את האגן שלי.
אמרתי לאבא שהוא צדק ושהיינו צריכים לצאת לגדרה מוקדם יותר. הוא העמיס על האוטו את כל מה שהכנו מראש ויצאנו לדרך. אבא בכסא הנהג לוחץ על דוושת הגז כמו מטורף ואני במושב האחורי גונחת עם כל ציר, נאחזת במה שאפשר כי הציר מעיף אותי קדימה ואחורה. הייתי מרוכזת פנימה פנימה, מרגישה כמו באחד הפרקים הללו שאבא ואני אוהבים לראות בסדרות הנשיונאל גאוגרפיק של ה- BBC.
החיים מטלטלים אותי ואותך בעוצמה, נושאים אותנו בתוך הלא נודע בביטחה.
בחמש לפנות בוקר הגענו לגדרה, עפרית קיבלה את פנינו. היא הציצה למטה ואמרה שרואים כבר את הראש ושעוד כמה לחיצות ואתה בחוץ. אבא ואני ראינו אינסוף סרטים על לידה במים, אבל כנראה שהפעם לא יהיה לזה זמן…
כעבור שעה ועשר דקות הפכנו רשמית לאמא ואבא.

28.8.2015
פגישה ראשונה בבית יולדות גדרה. זו היתה התאהבות ממבט ראשון. ידעתי שכאן אני רוצה ללדת. אם במחלקת יולדות משווקים אפידורל וגז צחוק אז כאן מציעים לתת לגוף לעשות את מה שהוא יודע. אם בקורסי הכנה ללידה מציעים שלל תנוחות, נשימות, טיפים ועצות בניסיון לייצר תחושה של ודאות, אז כאן החוזה הבלתי כתוב עם היולדת הוא לעבור יחד דרך הבלתי צפוי עם הקשבה לגוף. את מה שתיארתי ברישא של סיפור הלידה לא הייתי יכולה לצפות לעולם וגם בתור לידה ראשונה, החוויה עצמה שונה מקריאה עליה בספרים. הרגשתי שהנכונות שלי להתמסר לתהליך הספונטני הזה בלי לתכנן אותו מראש היא זו שעזרה לי ברגע האמת לקבל את מה שהיה. הלידה היתה מאוד פיזית. הנוכחות שלי בלידה היתה מלאה. כל המחשבות, הרצונות והפחדים נותרו מאחור בשיחות עם עפרית ותמי. ברגע האמת כל הגוף שלי היה מרוכז בתהליך. הראש לא התערב ונתן לגוף לעשות את מה שהוא יודע. והוא ידע.

סגור לתגובות.