סיפור הלידה של מעיין

מאת: מאיה

לקראת הלידה
כבר בתחילת ההריון ידעתי שאני רוצה ללדת במים, אומנם זאת לידה ראשונה שלי ואני לא ידעתי למה לצפות אבל בזה הייתי בטוחה. גם האופי של סביבת הלידה שרציתי היה לי ברור, חדר אינטימי, פרטי שבו מלווים אותי אנשים שאני מכירה וסומכת עליהם. גם היה נראה לי מאוד הגיוני שאחרי הלידה ארצה את התינוקת שלי איתי, יום ולילה, בשעות הראשונות לחייה, יחד עם בן זוגי, דני אהובי.

יצאתי לדרך על מנת להבין מה האפשרויות שעומדות בפני לקראת הלידה ומהר מאוד הבנתי שהדברים שהיו לי ברורים וטבעיים לא מתאפשרים בבתי החוליים בארץ. למרות זאת רציתי לבחון את כל האפשרויות. עשיתי סיור בבתי החולים איכילוב, ליניאדו והדסה עין כרם. והתחלתי להרגיש מיואשת. כבר הסיור הרגיש לי מנוכר ומלחיץ. שאלות שלי היו חשובות (כגון: האם ניתן ללדת בכסא לידה ולא על המיטה? האם חייביים לעשות מוניטור בשכיבה?) נענו בחוסר סבלנות והתנשאות שהביכו אותי מאוד. היה ברור שבבית חולים אין כל אפשרות ללידה במים, סביבה אינטימית, מיעוט בדיקות רפואיות והתערבויות, שלא נדבר על ביות מלא יחד עם הבן זוג בלילה הראשון אחרי הלידה. הרגשתי שדווקא בבית החולים אני באופן אישי ארגיש פחות בטוחה, ידעתי שאני אהיה לחוצה לעמוד בזמנים שלהם, מהצרכים המשפטיים שלהם וקרוב לוודאי שאגיע להתערבויות רפואיות שונות שלא בהכרח יש בהן צורך. ידעתי שהלידה שלי לא תתקדם באופן אידיאלי בתנאים כאלו. הרגשתי חסרת אונים מול המערכת, ידעתי שבמדינות אחרות הדברים שאני מבקשת הם ברורים מאליהם. ואז התחלתי לחפש אפשרויות לידה אחרות.

זה הזמן לציין שאני לא הזויה שרצתה כל חייה ללדת לידה טבעית בג'ונגל. אני גם לא חלוצה או אמיצה שלא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע על אפידורל ואני גם לא נגד הממסד הרפואי או הרפואה הקונבניציונאלית. אבל רציתי להרגיש בטוחה, רציתי לדעת שאני עושה כל מה שאני יכולה לכדי לתת לי סיכוי ללדת בצורה בריאה. וכך אני הגעתי לחפש מקום מחוץ לבית החולים ללדת בו רק בגלל האופן שבו מתנהלים חדרי הלידה בבתי החולים בארץ.
כחלק מהדרך שלי קראתי המון סיפורי לידה של נשים שילדו בבתי חולים ובלידות בית, ראיתי הרבה סרטי לידה, קראתי המון מאמרים, מחקרים וספרים. עשיתי קורס "היפנוברטינג" שעזר לי להגדיר את הפחדים שלי, להירגע ולהיות מרוכזת בעצמי ולהאמין בגופי שיודע ללדת.

פגשתי דולה באלפי מנשה, ביקרתי מיילדת בית בעין כרם, הייתי במרכז לידה טבעי של רופא פרטי בנתניה ובסוף המסע הזה הגעתי לבית יולדות בגדרה. מיד ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי, שתי מיילדות עם המון נסיון והמון נשמה ובריכת לידה אחת. עופרית ותמי רכשו מאוד מהר את האמון שלי, הקשיבו וליוו את סוף ההריון שלנו עד ללידה וגם חודש לאחריה.

את סיפור הלידה שלי אשתף בנפרד למי שמעוניינת לקרוא. אשתף כאן שזכיתי ללדת בדיוק כמו שרציתי. הלידה שלי, לידה ראשונה, היתה במים כשבן זוגי אהובי מחבק אותי בבריכת הלידה, שלקחה בסה"כ 4 שעות מרגע שהגעתי לבית יולדות, ללא קרעים או תפרים.
מיד אחרי הלידה התינוקת שלנו ינקה במרץ שעתיים ונרדמה עלי יחד איתנו, בחדר שקט, באור חלש, שלושתינו אפופים בהתרגשות ומוצפים באהבה. בדיוק כך רציתי שייראו רגעיה הראשונים בעולם..

כל ההחלטות שקיבלתי לאורך הדרך היו מתוך בחינה מעמיקה של כל האפשרויות והקשבה למה שנכון לי לבחור מתוכן. אני לא כותבת כאן כדי לעודד לידות בית. להפך. המטרה שלי בשיתוף הדרך שלי היא לחזק נשים שיבחרו כל אחת לעצמן את הדרך הנכונה לה. בעיני כל אישה צריכה לבחור היכן היא מרגישה הכי בטוחה, מה יעזור לה להירגע ולקדם את הלידה שלה. לא היכן יילדו אותה אלא היכן היא תלד.

הלידה
בבוקר של יום שני התעוררתי לעוד יום של ציפיה, עברו כמעט שבועיים מאז יציאת הפקק הררי ואת הימים העברתי אפופה באושר ובהתרגשות, הרגשתי מוכנה. האזנתי לדיסקים של ההרפייה מקורס ההיפנו, נחתי במיטה, קראתי על תינוקות ובישלתי אוכל שיהיה לנו במקפיא לימים שאחרי הלידה.
באותו הבוקר הרגשתי בחילה קלה וחוסר תיאבון, אכלתי חצי טוסט כדי לסמן V והתחלתי את היום. לארוחת צהריים פגשתי חברה טובה בבית קפה ובסוף הארוחה כבר הרגשתי ממש בחילה קשה. חזרתי הביתה והקאתי הכל ואז התחילו להם הצירים. לא באופן מובהק, לא באופן סדיר אבל הרגשתי שמשהו מתחיל. נכנסתי למיטה יחד עם דני וניסינו להירדם. בשעה 18:00 בערב פקעו לי המים. לא היה ספק שאלו מי השפיר, הכל לפי הספר טפטוף מתמשך של נוזל קצת מסריח, ראיתי שהנוזל שקוף והרגשתי הקלה, מים מקולוניאליים אין, אפשר להמשיך בתכנית. שמעתי את הדיסקים שאני כל כך אהבתי בתקופה האחרונה להירדם איתם בלילה. הייתי מרוכזת בעצמי לחלוטין, נרגשת רגועה ובטוחה בעצמי, אלוהים יודע למה ואיך, לפני לידה ראשונה. בסביבות השעה 21:00 כבר התחילו הצירים ממש להתחזק וכבר היה לי קשה להתרכז במה שאומרים בהקלטות. בכל ציר הייתי צריכה לעצור להתכופף על השולחן ולתת לו לעבור לפני שיכולתי להמשיך בהכנות. התחלתי להכין סנדוויצים ולסגור את ההשלמות של התיק הלידה. דני בדיוק התעורר כשהרגשתי שהכאב חזק מדי כדי להתמודד איתו לבד. הוא עמד לידי ועבר איתי כל ציר. הנוכחות שלו נתנה לי ביטחון. התחלתי לפחד שזה יהיה יותר כואב ממה שציפיתי. בעשר כבר היינו מוכנים לצאת, ממש רציתי להיכנס למקלחת אבל היתה לי הרגשה שאני לא ארצה לצאת ממנה אז החלטנו לצאת לבית יולדות כמה שיותר מהר. הנסיעה היתה קשה, מרחק של 40 דקות. השכבתי את גב המושב ושכבתי על הצד. באזניות הפעם שמתי קטע שדני הקליט לי מהספר של הקורס. זה היה קטע מרגש שכתב בן זוג לאשתו היולדת. בנסיעה לא הקשבתי למילה ממה שאמר, הייתי כל כולי כאב, אבל הקול שלו באוזניים שלי הרגיע אותי ועזר לי לעבור את הדרך הארוכה. הגענו לבית יולדות, שוב הקלה, עברנו את הנסיעה שחששתי ממנה, ההתלבטות מתי לצאת לא לצאת, איזה כיף שהגענו, איזה כיף שעופרית מקבלת אותי. אפשר להתקדם. הצירים ממש חזקים ואני נכנסת למקלחת. אבי נכנס איתי, אומר משפטים מחזקים, מחבק ומרגיע. כל ציר אני שמה מים פעם על הבטן פעם על הגב לפי הצורך ומתחננת להיכנס לבריכת לידה. הרגשתי שהמים מקלים עלי יותר מכל דבר אחר. עופרית המיילדת שואלת אם אני רוצה לעשות בדיקה של הפתיחה ואחרי התלבטות קלה אני מחליטה שכן, הבדיקה הזו, אחת ויחידה בלידה שלי הראתה צוואר מחוק ופתיחה של 2. זכרתי שבבית חולים שולחים הביתה לפני פתיחה של 4 והרגשתי מבולבלת, איך יכול להיות שבעוצמה של הצירים שהרגשתי אני לא בלידה פעילה? חזרתי למקלחת ולחשתי לדני שאולי אני לא מסוגלת. הצירים המשיכו להתחזק ועברנו אותם אחד אחד. באיזשהו שלב כבר אמרתי לעופרית שאני מתחילה להרגיש לחץ למטה. אני כבר לא עוקבת אחרי השעה או זוכרת כמה היתה הפתיחה. אני רק יודעת שאני ממש ממש רוצה להיכנס לבריכה. אני נכנסת לבריכה שעוד לא מלאה. עופרית עוזרת המון כשהיא מעסה לי את הגב יחד עם המים החמים. דני יושב מולי מלטף ומרגיע. תמי מגיעה. איזו הקלה, שתי המיילדות שלי כאן והאהוב שלי. אני בידים טובות וסומכת על כל מי שסביבי בעינים עצומות. אני משנה קצת תנוחות עד שאני מוצאת ישיבה שנוחה לי לצירים החזקים. החוזק שלהם הדגיש עוד יותר את הצורך להרפות ולנוח, לצבור כוחות בין ציר לציר. נשמתי נשימות הרפייה. דני החזיק לי את הראש וגיליתי שככה אני יכולה להרפות את כל הגוף בין הצירים ולהיות לחלוטין במנוחה. הרגשתי מרוכזת רק בעצמי, דני איפשר לי את זה הוא פיזית החזיק אותי מעל המים ונתן לי תחושת ביטחון אדירה. אני מרגישה קצת מסטולה ומסוחררת ועופרית מרגיעה שאלו ההורמונים הטבעיים של הגוף. הצירים מתחזקים ואני מחילה להרגיש צורך ללחוץ. כל ציר בשיא שלו מכה בי מבפנים כמו מכה של שוט. לא משהו שאפשר לשלוט בו, או להירגע איתו. אני מרגישה את התינוקת מתקדמת. אני צמאה כל הזמן. עזר לי מאוד בקבוקי מים שהקפאנו והבאנו איתנו ומיץ סייידר שהכינו תמי ועופרית. בכל זאת לא אכלתי כל היום והייתי צריכה קצת אנרגיה. דני נכנס לבריכה וישב מאחורי, אני נשענתי עליו. עופרית ותמי דאגו לשים לי רטיות קרות על המצח שהיו מרעננות מאוד. מי חשב שהדברים הפשוטים האלו כל כך יקלו על המצב שהייתי בו. התחלתי ללחוץ מציר לציר, הרגשתי שכבר לגמרי הילדה צריכה לצאת והיא לא יוצאת. שוב עוד התמודדות לא קלה, עוד ציר עוד ציר והראש לא מגיע. הרגשתי שעוצמת הכאב מפתיעה אותי כל פעם מחדש. דני מאחורי מחבק ומחזק. את יכולה. תקראי לה לבוא הוא אמר. אז קראתי לה לבוא. מעייני שלי בווווווווווווווווווואי, בוווווווווווווווווווווואי אלי, בווווווווווווווווווווווווווואי לאמא, במין קריאת שירה כזאת שדמיינתי שהיא שומעת. הצירים ממשיכים והראש מתקדם אבל כל כך לאט. ובזמן הזה רגע אחד אני מוצפת מחשבות של אהבה ורגע אחר בראש שלי עוברות מחשבות הרבה יותר מדי רציונאלות לגבי המצב שבו אני נמצאת, משהו בסגנון של תזכרי איך את מרגישה עכשיו ותדאגי לא להכניס את עצמך למצב הזה שוב. את במצב הזה אז אין ברירה אלא לעבור את זה אבל זאת פעם יחידה אחרונה. כשהראש מתקדם ככה שאני כבר יכולה להרגיש אותו, במנוחה של הצירים אני מחייכת. מבינה שהנה זה קורה כמו שרציתי, כאן בבית יולדות עם האנשים שבחרתי סביבי, לידה במים. אני נזכרת בכל הסיורים שעשיתי בחדרי הלידה בבתי חולים ואומרת תודה לאל שאני לא שם, נזכרת בהדסה שבפתיחה של שמונה מוציאים את היולדת מהמים ויודעת שהייתי משתגעת, פשוט משתגעת אם היו דורשים את זה ממני עכשיו. שוב מחשבות רציונאליות לחלוטין. הרגשתי ברת מזל. בין הרגעים הכי קשים, דווקא אז הרגשתי שבחרתי הכי נכון לי. שיש לי כל כך הרבה מזל. שאני בטוחה. ואז התחלתי להרגיש מעט מיואשת, הראש לא התקדם, זו היתה קביעה שלי כמובן והיא ניהלה אותי. דני הזכיר לי שזו הדרך של מעיין להגן עלי, שאני לא אקרע. לאט לאט הראש שלה יצא ושזה טוב שזה ככה. כל כך נכון. המשיכו הצירים החזקים והרגשתי את הראש יוצא ונכנס, והכניסה שלו חזרה כאבה כל כך בגב שרק רציתי שישאר בחוץ מה כבר ביקשתי? כאן הצילו אותי עופרית ותמי, בדיוק שהייתי צריכה, הן תפסו אותי כשהושטתי להן את הידים שלי, הן עזרו לי להתרומם ומשכו אותי לישיבת כריעה במים. הן היו צמודות אלי ועודדו, הנחו אותי, בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לא לטבוע. זה היה קשה אבל בסוף הראש היה בחוץ . חזרתי לשכב על דני ואז הגוף שלה הסתובב מוכן ליציאה, בעיני הכאב החזק מכל ואחריו היא יצאה לעולם. מעייני שלי.

מעיין היתה בידים שלי מרגע הלידה עד שינקה במרץ שעתיים על המיטה הזוגית בחדר שבו נולדה. הואר בחדר עמום, הכל מסביב שקט, דני אהובי שלי לצידי, תמי ועופרית שרות יחד לקטנטונת את השירים שאהבנו לשיר לה כשעוד היתה בבטן. הכל מרגיש כל כך אינטימי וכל כך שליו, ככה רציתי שיראו הרגעים הראשונים של הילדה שלי בעולם.

מעיין נולדה בשעה 03:00 לפנות בוקר. רק ארבע שעות אחרי שהגענו לבית יולדות. הופתעתי כל כך, בתור לידה ראשונה הכנתי את עצמי לימים שלמים של סבל וכמובן לתפרים שכולם הכינו אותי אליהם, אבל אחרי בדיקה קצרה גיליתי שאין לי חתכים שדורשים תפרים.

היום מעיין בת חודש, ילדה רגועה, חזקה ומוקפת אהבה. אני מסתכלת אחורה על הלידה ומרגישה הכרת תודה אינסופית לזוג המיילדות שהפכו את כל זה לאפשרי. לבן זוג שלי שתמך והבין גם כשלא הבין, שליווה אותי בדרך שלי בהמון אהבה וסבלנות. אין לי ספק שזו היתה הדרך הטובה ביותר עבורי ללדת, אני לא יכולה לדמיין את זה אחרת.

סגור לתגובות.