נשים מספרות

 

על התהליך – מאת סיון
בית יולדות כשמו כן הוא- בית.
מהרגע הראשון, עוד בהתלבטות אם אכן ללדת אצל תמי ועפרית תמיד היתה תחושה של בית,
של מקום שניתן לחזור אליו, להרגע בו, להרגיש בטוחה, חזקה ומוכלת.

התהליך הזה עם תמי ועפרית הוא מסע משותף, לנו הזוג ולהן המיילדות.

התהליך כלל היכרות ראשונית, פגישות רציפות במהלך ההריון בהן דיברנו על הפן היותר "טכני" של ההריון- הבדיקות, התזונה, השינה שלי והעבודה שלי וגם דיברנו על הפן הרגשי- הרגשות שצפים בי כאמא לעתיד, מערכת היחסים ביני לבין בנזוגי, מערכת היחסים ביני לבין הוריי וכמובן זו שביני לבין עצמי.

לאורך כל הזמן תמי ועפרית היו שם בשבילנו. בין אם זה לעזור בקושי מול הבוס או אמא שלי, דרך עזרה בפרשנות והסברים לבדיקות השונות שאותן הרופאה לא הסבירה ועד לתמיכה צמודה בקשיים שצצים, כמו במקרה שלי עם הצירים המוקדמים.

הגעתי ליום הלידה וידעתי מי אלו שנמצאות ליידי ומיילדות אותי, לא רק בשמן, לא רק בפניהן אלא גם מבפנים, והן הכירות אותי.

זה גרם ללידה להיות כל כך נעימה מולן [לא מול הכאב ;-) ] ידעתי שכל מה שהן אומרות- נאמר לטובתי, שכל הצעה שהוצעה- הוצעה עם מחשבה עליי ועל הצרכים שלי.

אמרתי לשתיהן אחרי הלידה שהן היו לי לעוגן, לא רק בלידה, בכל התקופה המופלאה הזו של ההריון. עוגן שכל הזמן החזיר אותי למרכז שלי, למי שאני, למה שאני רוצה להיות.
הן מופלאות ואנו חייבים להן יותר ממה שניתן להסביר.

תודה- זו מילה שבהרגשה שלי לא מתחילה לתאר את הכרת התודה שאני חשה כלפיהן.

__________________
אז תודה לכן, אני אוהבת אתכן, אתן מדהימות ותמשיכו בעבודת הקודש שלכן. 

 

על הלווי – מאת נחמי
לפני שבועיים הגיחה נוב  לאויר העולם והצטרפה למשפחתינו.
נוב הקטנה הובילה אותי בדרך פתלתלה לאורך תשעת החודשים בהם היינו גוף אחד.
בדרכי זו, הגעתי לשיח פנימי אודותי ואודות רצונותי, ובכך הגענו- נוב ואני- אל "בית יולדות".
על אף הצקצוקים והרמות הגבה בהם נתקלתי ממכרים ומשפחה, קיוויתי שעבורינו זו הבחירה הנכונה.
ב"בית יולדות" הכרתי את תמי ועפרית- שתי מיילדות מנוסות, אבל למעשה הרבה מעבר לכך.
במהלך שלושת החודשים האחרונים להריון עטפו אותי בסבלנות אין קץ, בהקשבה לפחדי, כמיהותי, מחשבותי- באנושיות מופלאה ומקצועיות מן הדרגה הראשונה.
הליווי של תמי ועפרית פתח בפני ערוץ חשיבה חדש ומרענן, אפשר לי מגע וחיבור חדשים ומרגשים עם התינוקת שעוד לא נולדה, ובעיקר גרם לי להרגיש מוגנת ועטופה.
בשיאו של התהליך, יצאה נוב אל העולם כשהוא מקיף אותה באהבה ובאוירה מלטפת של בית חם- בדיוק המושלם, המותאם לנפש החדשה שהגיעה.
התעוררות.
אפשר גם אחרת. צריך רק את האומץ (או הידע) לבחור. מזל שהעזתי להקשיב לעצמי.
 

 

על הבחירה – מאת גלי
"עלמא שלי נולדה לפני שישה שבועות.
אני חוזרת ליום שבו מבחינת ספירת הרופאים הייתי אמורה ללדת:
נסעתי עם אמא שלי במכונית אחרי שיצאנו מהרופאה. הרופאה לא חסכה ממני הפחדות בנוגע ללידה. היא ביקשה שאסע לעשות מוניטור עוד באותו היום אפילו שרשמית עוד לא עברתי את התאריך שלי שהרי זה היה ביום התאריך עצמו. "את לא צעירה" היא אמרה, "ויש לך הרבה עודף משקל. (שמעתי את זה בשבוע שיבוא עוד הרבה פעמים ובהרבה גרסאות) גם העובר (תינוקת, זאת תינוקת בפעם העשרים) גדול וזה עלול לסכן אותך ואותו" "את רוצה ילד רגיל או ילד בחינוך מיוחד?" ועוד פנינים מהסוג הזה.
אמא שלי החווירה ובדרך הביתה, במכונית, שאלה אותי במצוקה למה אני לא יכולה ללדת כמו כולם? למה זה רע לעשות מה שכולם עושים וללדת בבית חולים איפה ש"בטוח". זה לא העניין לעשות כמו כולם או לא, עניתי, איך להסביר? אני יודעת מבפנים איך זה נכון לי ומה אני מבקשת ללידה שלי ולקראת הדבר הזה אני מתכוננת. עצוב לי ומרגיז אותי ובעיקר מעייף אותי שאני צריכה להילחם כדי לייצר את הבחירה הזו שהיא זכותי הבסיסית. ומצאתי לי מקום נהדר ללדת בו. מקום שבו לא אומרים לי מה לעשות, אלא מקשיבים לפחדים שלי ללבטים שלי ומאפשרים לי לדבר על האפשרויות השונות, מקום שמלווה אותי ותומך בי – ואפילו שידעתי כבר אז איזה מקום טוב ואיזה ליווי מדויק בשבילי ותומך מצאתי לי – לא ידעתי ע ד כ מ ה.
היה רגע אחד בלידה, כשעלמא כבר בצבצה ועמדה להגיח במלא תפארתה (אוי, כמה כמה תפארת!) שמסביר למה הבחירה שלי הייתה כל כך נכונה:
תמי המיילדת קמה לעמעם עוד יותר את האור שכבר היה מעומעם אינטימי ונעים בכל מקרה. פשוט כי עלמא מגיחה מהרחם, ושתהיה לה קבלת פנים הכי רכה מתחשבת ומקבלת שאפשר!
הרגע הזה, המעשה הקטן הפשוט הזה, אוצר בתוכו את כל מה שאני מרגישה כלפי עפרית, תמי והמקום שהן יוצרות ללידה:
כל דבר, כ ל ד ב ר שיש בבית היולדות שלהן נמצא והונח שם עבור האשה ועבור הקטנים שמגיעים, ואפשר להרגיש את המחשבה, ההתחשבות, היעילות, ההבנה של התהליך ומה נדרש, והרצון להיטיב ולעשות את זה הכי רך שניתן.
הכל בטוב טעם ובראייה של הפרטים הכי קטנים, לנוחות ולפינוק, כן, פינוק המשתמשים!
עד הלידה לא באמת הבחנתי עד כמה. כלומר, מהרגע הראשון היה נעים ויפה אבל ברגעים בהם שהיתי בבית האהוב והמשמעותי הזה הדברים קיבלו ממשות: המיטה הרחבה, שפע הכריות בכל מיני גדלים, כיסא היולדות, הכדור, המקלחת (אוה, המקלחת) והחומרים האיכותיים שבה (נשמע מצחיק נכון? אבל סבון גוף איכותי נעים ואורגני ברגע הנכון זה לא עניין של מה בכך) התאורה המלטפת, המטבח שאפשר לנו (לי ולחברותיי האהובות) לעשות לנו את המקום לבית שלנו מהרגע הראשון). הכל!
כשעלמא יצאה, אל תוך ידיים רגישות ורכות, המילים הראשונות שהיא שמעה הן: "שלום קטנה! איזו יפה את…עשית את זה מדהים. שתיכן עשיתן את זה מדהים." עולות לי דמעות גם עכשיו כשאני כותבת את זה. אלו המילים הראשונות שהילדה שלי שמעה כשבאה לעולם. כן! כן כן כן ! ככה רציתי, ככה ביקשתי וככה, למזלי הטוב כל כך קרה.
מצחיק לכתוב שאין באמת מילים לתאר את התודה שיש בלב שלי לתמי ולעפרית ולבית הזה בו ילדתי, אחרי כל כך הרבה מילים שהקלדתי, אם כי בתחושה זה בדיוק זה:
אני מנסה להשתמש במילים כדי לתפוס ולהעביר את הכרת התודה שלי לשתיהן על מי שהן, על מה שהן יודעות ומיישמות ועל הגישה המופלאה בה הן בוחרות – (בסביבה ובחברה שזה מאד לא פשוט בה להמשיך וליישם את כל אלה) ואני לא מרגישה שאני מצליחה.
תודה עפרית.
תודה תמי.
התפקיד שלכן בחיי ובחיי עלמא הוא התוויית דרך מכאן והלאה.  הוא משמעותי לאין שיעור בסימן לבאות, בהנחת היסודות שאני מבקשת להניח בחיי עלמא שלי ובבחירותיי בפאזה הזו שלי, כאדם שהפכה לאמא בפועל הליווי המאפשר באמת שלכן, הוא הגשמת הבחירה הזו"
 

 

על פגישת סגירת מעגל – מאת מיכל
"שבעה שבועות אחרי הלידה המיוחדת שלנו, הגענו יערה ואני לסגור מעגל. בלידה, גם כשהיא טובה ומעצימה כמו זו, יש חשיבות לשיחה ולהתבוננות שאחרי. הגוף הזה שלי הפליא ללדת וכעת תורי לנסות ולספר את הסיפור שלו, להתעמק, לגעת, להבין, לפתור, לגלות עוד על עצמי והיכולות שלי. כמה חסר לי מפגש שכזה בלידות הקודמות שלי. אז תודה!" 

 

על הליווי אחרי הלידה – מאת מרגריטה
קיבלתי את ההחלטה ללדת באופן טבעי ממקום מאוד אינטואיטיבי ואישי. לא באתי מרקע וסביבה שתומכים לידה טבעית ולאורך כל הדרך נאבקתי בהפחדות ואזהרות של כל הקרובים אלי. פתאום מצאתי את עצמי עושה משהו "קיצוני", "מסוכן", ו"חסר אחריות" והיה לי מאוד קשה להשלים עם העובדה שעצם הבחירה שלי ללדת באופן טבעי מייצרת כל כך הרבה קונפליקט וחיכוך עם האנשים האהובים עלי. הדבר הכי משמעותי בליווי של תמי ועופרית היה היכולת שלהן לראות את הנטייה שלי לאבד את ה"סנטר" שלי למשמע כל הערה לא נעימה של קרוב משפחה, עקיצה של רופא, או הפחדה של חברה הריונית. מבלי להטיף ומבלי להגיד לי מה לעשות, הן נתנו לי את המקום וסייעו לי להתחבר לעצמי ולסיבה האמיתית שאני מחליטה לעשות דברים דווקא כך ולא אחרת. גם כשזה היה לי קצת לא נוח, הן התעקשו שאבחן בכל פעם מחדש את הדברים, אחפש את האמת שלי בכל שלב בדרך.
אני מריצה בראש את רצף האירועים – מרגע ההחלטה, דרך הלידה, ועד הליווי המסור שלאחריה, ועולה עיקרון מרכזי אחד שצובע את כל התהליך שעברתי ב"בית יולדות". הדבר העיקרי שתמי ועופרית העניקו לי הוא את עצמי. היכולת להפריד את הרצון העמוק והאמת הפנימית שלי מבין מבול ההשפעות הסותרות.

אני יכולה לכתוב הרבה על המזל שנפל בחלקי כשהחלטתי ללדת ב"בית יולדות". אני בוחרת להתרכז דווקא בליווי שאחרי, שהיה משמעותי כמעט כמו הלידה עצמה.
הלידה הייתה אירוע עוצמתי, מעין מפץ גדול שאחריו העולם נברא והחיים מתחילים. אבל זהו אירוע חד פעמי ובמבט לאחור אני מבינה שרוב האנרגיות מתנקזות אליו ולא נשאר זמן להכנה נפשית לתקופה שאחרי.. שהיא אמנות החיים עצמם יחד עם התינוקת החדשה.
השבועות הראשונים לאחר הלידה של נעמי בל היו אחת התקופות המורכבות שעברתי וכללו אינספור התמודדויות ומצבי קצה. השילוב בין האופוריה, ההתאהבות והתחושה שהכול אפשרי, יחד עם נפילת המתח, תשישות הגוף והנפש מחוסר שינה, קשיים בהנקה, שיקום הגוף שלי תוך כדי טיפול ביצור עדין, שברירי ותובעני בפעם הראשונה בחיי. לאורך השבועות האלה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הליווי הצמוד של תמי שאחראית על הליווי שאחרי הלידה, בזמן שעופרית אחראית על הליווי שלפני.

חזרנו באופוריה מהלידה הפלאית ב"בית יולדות", כדי לגלות שהביוב בדירה שלנו התפוצץ, השירותים מקולקלים, ולאחר לילה ללא שינה ביליתי את כל היום סגורה בחדר עם תינוקת בת יומה כשבמרפסת עובדים אינסטלטורים, פותחים את הביוב וצורחים בקולי קולות. הצרחות התערבבו בצרחות התינוקת תוך טלפונים אינסופיים וניסיונות לא מוצלחים שלנו לעצור את מבול הביקורים. מרוב לחץ התחלתי להרגיש שאין לי מספיק חלב, לא הצלחתי להניק, והתינוקת צרחה וצרחה. הדבר היחיד שעזר לי למצוא שפיות בתוך הטירוף הייתה תמי שהייתה זמינה בשבילי בכל שעה ביום ובלילה (!)
היא עצרה את הפאניקה שלי, אבחנה את המצב ברוגע וליוותה אותי ואת בנזוגי צעד אחר צעד בהנחיות שאיבה מדויקות שעזרו לי להחזיר לעצמי את הביטחון והחלב. עופרית הגיעה לביקור בית ועשתה באופן אישי את בדיקת הדם החשובה שמבצעים ב-72 השעות לאחר הלידה. כך במקום להיגרר לבית חולים יומיים אחרי שילדתי, אירחנו אותה בביתנו והיא שילבה את הבדיקה בייעוץ הנקה שהיה קריטי באותו רגע.

כשאני נזכרת בחודשים הראשונים של נעמי בל בעולם, עולים הרבה רגעים של פחד וחוסר ודאות שלי כאם צעירה, לבד בדירה בתל אביב ובלי תמיכה שבטית שיש בקהילות קטנות או במשפחות גדולות. ובכל רגע כזה- ממצבי חירום כמו חום שעולה פתאום, צהבת, רופאים, ועד ניואנסים קטנים כמו המלצה על יועצת הנקה, מתכון לחליטה טובה להרגיע את הנפש, התמודדות עם הכוונת ביקורים בדיפלומטיות, ובאמת אינספור רגעים והתלבטויות שבכולם ליוותה אותי תמי שהתחלתי לכנות "דיר תמי" ע"ש הטור הידוע "dear abby" …

אני חייבת להודות שהיו רגעים בהם רציתי שתמי פשוט תגיד לי מה לעשות וזהו. לדוגמא כשצלצלתי אליה בשאלה איך לחסן את נעמי, ורציתי תשובה אינסטנט- אם בכלל לחסן, מתי, ועל אילו חיסונים אפשר לוותר. אבל זוהי לא הדרך של "בית יולדות". כהרגלן, תמי ועופרית לא נוהגות להגיד מה לעשות ולהאכיל בכפית. הן מקשיבות ומכילות את הדאגה, ומרגישות נוח לחלוק חוויות ורגשות אישיים שלהן כאימהות. הגישה שלהן היא כזו שלא מגישה את הדגים, אלא מלמדת אותך איך לדוג. בשיחה עם תמי לא קיבלתי מתכון לחיסונים. היא הדגישה שזהו נושא מורכב ואין לקחת אותו כמובן מאליו. הגישה שלה גרמה לי לחקור את הנושא בעצמי, לקבל ייעוץ חיסונים ממומחה ולהגיע להחלטה מושכלת אם לחסן את בתי, איך, ומתי. שלב אחרי שלב, בסגנון המיוחד להן תמי ועופרית העניקו לי הרבה יותר מהעצה הקצרה והטכנית שחיפשתי. קיבלתי כלי חשוב לאימהות כשהבנתי שהחלטות שאני מקבלת בשביל בתי הן כמו ההחלטה ללדת באופן טבעי. שום דבר הוא לא מובן מאליו, ועלי לסמוך על עצמי ולשלב למידה וחקר באינטואיציה והקשבה.

אני אסכם בזה שהגעתי עם "דיר תמי" לדרגות כאלה של אמון ואינטימיות שהיא הייתה האדם היחיד שהעזתי לצלצל אליו עם הסוגיה – "למה התינוקת שלי מחייכת לכולם חוץ מאלי?" היא הייתה היחידה שלא התביישתי לחלוק איתה את הדאגה הילדותית הזו, שמה לעשות, הייתה אמיתית מאוד באותו רגע..הייתי בטוחה שתמי תצחק עלי אבל גם כאן היא התייחסה לדאגה שלי בכובד ראש. תוך שיחה רגועה איתה עלתה בי המחשבה שהבת שלי שרק למדה לחייך לא מרגישה צורך לחייך אלי, כי היא עדיין חושבת שאני חלק ממנה ולוקחת את ההימצאות שלי איתה כמובן מאליו. ברגע שחשבנו על זה יחד, מתוך שיחה פתוחה וכנה, ובהבנה שזו לא אמת מוחלטת כי אין אחת-
התסכול שלי התחלף באושר על כך שיכול להיות שהקשר שלי עם בתי חזק עד כדי כך שהיא מתייחסת אלי כיסוד, כבסיס, כחלק מגופה היא. וגם היום, כשהיא כבר מחייכת אלי וצוחקת צחוק מתגלגל, זה מה שהייתי רוצה לאחל לקשר שלנו מעתה ועד עולם – שתיקח אותי כמובן מאליו!
 

סגור לתגובות.