סיפור הלידה של סהר

מאת: אלמוג חולות

רבים שאלו ועדיין שואלים אותי איך הייתה הלידה של סהר. איך זה ללדת בלידת בית, למה זה בעצם כל כך שונה.

אז החלטתי שבהזדמנות הראשונה שבה יהיה לי זמן פנוי אשב ואכתוב לעצמי ולכם איך זה ללדת. ולמה בעצם.

ועכשיו חודשיים אחרי סוף סוף אפשר.

אני אהבתי להיות בהריון.

לא שהיה לי קל.

ממש לא.

אלמוג

בחודש הראשון בעיקר הייתי עסוקה בלהתעלף מכל תזוזה בבית. בארבעת החודשים שאחרי הייתי עסוקה בלהקיא שמונה בפעמים ביום ועד סוף ההריון לא חירבנתי. (לא אני לא מגזימה הקקי היחידי שיצא מגופי יצא בתיווך רפואי) אבל בשלב כלשהו כשחלפו ההקאות גיליתי שהפחתתי עשרה קילו במשקל ובהיותי לפעמים שיטחית ביליתי את שאר ההריון בהערצת הגיזרה החדשה שלי וביוגה. וכך כשהגעתי לסוף החודש התשיעי הייתי קלילה ונמרצת גמישה ובכושר ואז הסתבר שזו בעייה.

כי הילד לא רצה לצאת!

למה שיצא? היה לו נוח, היה לי נוח, זרמנו ביחד, דיברנו כל הזמן (אני דיברתי והוא הקשיב אבל גם עם אבא שלו זה עדיין ככה לפעמים), חווינו חוויות משותפות. הוא שחה לי בבטן, אני לקחתי אותו לטיולים בשדות. היה קסום.

בסוף תשיעי זה החל להיות מלחיץ ובתחילתו של החודש העשירי כבר הייתי בהיסטריה.

למה?

כי המערכת הרפואית בישראל לא נותנת להריונות את החופש להימשך כמה שהם אמורים להימשך. החל מהשבוע הארבעים הם מתחילים לזרז לידות לפי פרוטוקולים, ואף הריון לא מורשה להימשך אחרי שבוע 42.  במקביל הממסד רודף לידות בית ומצר יותר ויותר את צעדיהן של המילדות משל היינו בימי הביניים, ולפיכך אסור ללדת בלידת בית אחרי שבוע 42. ואז כשחלפו בניחותא השבוע ה-38, ואחריו השבוע ה- 39 וכלום לא קרה התחלתי לדאוג. בשבוע ה- 40 התחלתי להילחץ ולעודד את הילד לצאת החוצה בזמנו החופשי ואם אפשר עכשיו. לקראת סוף השבוע ה- 40 התחלתי לעודד אותו גם באמצעים טבעיים נוספים לצאת ואם אפשר להזדרז ובשבוע ה- 41 הייתי בטרוף חושים מוחלט.

קשה להסביר למי שלא חווה את זה את ההתעללות המתמשכת של המערכת הרפואית בנשים הרות. את ההחלשה השיטתית, את ההסללה האטומה ללידות רפואיות. זוהי מערכת משומנת, חזקה ומאיימת שמונעת מהרבה מאוד כסף שמצליחה לטלטל גם נשים כמוני שהן חזקות ומודעות, ולנשים פחות עקשניות והחלטיות אין סיכוי מולה. איזו אם לעתיד יכולה לעמוד בשלווה מול רופאה שמסבירה לה בתחילת השבוע ה- 41 שאם לא תסכים לזרוז היא הורגת את התינוק ברחם ולא להסכים לזרוז. אף אחת. כמעט.

אני התעקשתי.

התעקשתי לא להיכנע לפחד. התעקשתי לא לוותר על האמונה שלי שאפשר ושנכון ללדת אחרת. התעקשתי שלידת בית היא בריאה יותר ומאפשרת יותר. התעקשתי לבחור פעם אחר פעם באהבה ובאמון באמא אדמה ובגוף שלי ולא בפחד. התעקשתי. רגשית זה היה נורא. ממש נורא. דמיינו לעצמכם סוף הריון, תשעה חודשים גידלתם בקרבכם חיים חדשים, למדתם לאהוב את הילד שעוד לא נולד, הרגשתם אותו בתוככם, ועכשיו גורמי הסמכות מסבירים לכם שאתם אנוכיים ופוגעים בו ומה איכפת לכם בעצם ניתוח קטן ויהיה לכם ילד בריא מול התעקשות שבסופה ילד מת. אז רגשית הייתי במערבולת איומה. ונחרדתי, והרגשתי אשמה, ופחדתי על הבן שלי שעוד לא נולד, וחששתי שאני עושה טעות איומה, והתעקשתי. התעקשתי לדבוק בידיעה הפנימית שיהיה בסדר. שאני מבורכת. שהכל קורה לטובתי. התעקשתי. עם שיניים וציפורניים. דווקא בנקודה הזאת המיילדות שלי סרבו לעזור לי. אוהבות, נחושות ומלאות חמלה הן עמדו כנגד הטלפונים שלי וסרבו לנסות לשכנע אותי שמה שאני עושה הוא נכון. פעם אחר פעם הן אמרו לי שזאת הבחירה שלי וחשוב שהיא תהיה נכונה עבורי, פעם אחר פעם הן החזירו אותי ואת אורן לעצמנו, פעם אחר פעם הן אמרו שהן מבינות ומכבדות כל בחירה. באותו שלב כעסתי עליהן. לא הבנתי איך הן יכולות להיות כל כך אדישות. לא הבנתי למה הן לא עומדות מול האמירות המזעזעות של הממסד הרפואי עם אמירות משלהן, עם סטטיסטיקות משלהן, עם מחקרים משלהן, שאני יודעת שקיימים. אני יודעת כי מצאתי את הנתונים הללו. הנתונים שמדברים על כך שלידה ראשונה מתרחשת בממוצע בשבוע 41+3 ולא לפני כמו שחשבו בעבר, מחקרים רחבי היקף שמדברים על כך שהסיכון בלידות בית זהה ואף נמוך מהסיכון שבלידות בבית חולים, מאמרים על כך שחישוב השבועות ללידה הוא לא מדוייק בגלל שזמן הביוץ המדוייק לא ידוע. אבל הן לא אמרו דבר. הן החזירו את האחריות אלי ונתנו לי מרחב עצום, גדול מידי לטעמי, לבחור בעצמי. ורק ניסו להסביר לי פעם אחר פעם שאין טעם לדאוג מדברים שעוד לא קרו, ושאי אפשר לתכנן מראש דברים שהם ממילא לא צפויים.

רק הרבה אחר כך הן הסבירו שזה היה מכוון. שהן, כל קיומן, מהותן ועיסוקן הוא להחזיר לנשים את הכוח. המערכת הן הסבירו, אומרת לך מה לעשות, אנחנו לא מוכנות להגיד לך. אנחנו מקשיבות לך, ועובדות עם הבחירות שלך, עם האמונות שלך, ועם הכוחות שלך. התפקיד שלנו הוא ללוות אותך במקום שלך.

אז הרופאים רצו שאלד כבר, המיילדות לא הסכימו להלחם בממסד עבורי ואני החזקתי את אורן ואותי ואת התינוק הקטן עם הראש מעל שצף הגלים והתחלתי לנסות כל שיטה טבעית אפשרית לזרוז הלידה – הליכה, עלייה במדרגות, שחייה בים, הליכה יחפה על חול, קפיצות וסיבובים על כדור פיזיו, סקס, אורגזמות (ביננו זה לא תמיד בא ביחד), שיאצו, דיקור והשוס הגדול – עיסוי פטמות! (זה נשמע יותר טוב ממה שזה באמת). שנייה לפני ששתיתי שמן קיק שהוא מזרז לידה מאוד מאוד יעיל אבל גם לא פשוט בכלל למערכת חברה טובה שילדה כמה חודשים לפני הכריזה שהיא תביא את התינוק שלה לביקור והוא ידבר עם שלי ויעודד אותו לצאת. זה אולי נשמע לחלקכם לא הגיוני (וגם לי) אבל אני אגלה לכם שאחרי שניסיתם עיסוי פטמות אתם תסכימו לנסות כל דבר, והחברה והקטן שלה אכן הגיעו לביקור, וישבנו וקשקשנו, והצגתי להם את חדר הילדים הקסום שהכנו, ובעודי מחזיקה את הילד שלה חוויתי התכווצות מכאיבה בצד הגוף שהייתה הציר הראשון.

הסברתי לעצמי שזו כנראה התכווצות שרירים מההליכה של הבוקר. אבל בערך רבע שעה אחר כך הגיע ציר נוסף, הפעם התכווצות מכאיבה בבטן, ואחרי עוד רבע שעה התכווצות נוספת, ואני הבנתי שהגיע הרגע – הלידה מתחילה, הילד מגיע, ובאופן כללי הללוייה!

כמובן שעדיין הייתי צריכה ללדת.

אני אספר שבמסגרת ההכנות ללידה ומתוך רצון לבחור בלידת בית טבעית שבעיני מקסמה את החיבור לנשיות ולעוצמה שלי כאישה, וצמצמה את ההשפעות של המערכת הגברית המעקרת ששולטת בעולם כיום, למדתי את הנושא מאוד לעומק ולאחר הרבה מאוד התלבטויות אורן ואני בחרנו ללדת במקום שנקרא בית יולדות בגדרה, בנוכחותן המבורכת, כמעט מקודשת אפילו, של עופקית פק ותמי טסלר. שתיהן מיילדות מנוסות, ותיקות, רגועות, עם אג'נדה פרו-נשית מאוד ברורה, עם חמלה ואהבה ליולדות, ועם גישה נכונה ומקודשת לתהליך הבאת החיים לעולם. הרעיון היה ללדת לידת בית אבל לא בבית שלי גם כי הבית שלנו צר וגדוש מידי בשביל המרחב שנזקקתי לו ללידה וגם כי הוא מרוחק מידי מבית חולים. בית היולדות הוא בית נוח, נקי, מאפשר, מצוייד להפליא, ועופרית ותמי, שונות זו מזו כפי שהן גם משלימות זו את זו ועובדות בהרמונייה מוחלטת. לאורך שלושה חודשים נפגשנו כמעט מידי שבוע, למדנו אותי, את אורן, את התינוק, אותן. הכרנו, שוחחנו, והגענו ללידה יודעים עם מה נתמודד ועם מי.

אז ברגע שהבנתי שמדובר בצירים, עשיתי שני טלפונים – לאורן כדי שיבוא הבייתה. אורן הגיב בהרבה הגיון כשהחל לצעוק עלי בתגובה: "בטח שאני בא הבייתה! אני עכשיו בא הבייתה! אישתי יולדת ושאני לא אבוא הבייתה! שום דבר לא יעצור אותי מלבוא הבייתה! לעזאזל עם כולם אני בא הבייתה!" וחזר על עצמו שוב ושוב. (למען הסר ספק לקח לו שעה וחצי להגיע הבייתה)

הטלפון השני היה לעופרית, שאיתה, כך סכמנו מראש מדברים לפני הלידה ומדווחים על התפתחויות, בניגוד למצופה, עופרית, הגם ששמחה כמובן, סרבה לצאת מדעתה ולפצוח בקריאות התפעלות רמות. אותי זה הפתיע כי מאחר ומדובר בהריון ראשון ולידה ראשונה ציפיתי באופן טבעי שהשמיים יפתחו כשאחווה את הציר הראשון ולא הבנתי את הטבעיות שבה היא מתייחסת לנס המופלא הזה. עופרית, סבלנית ואוהבת, הזכירה לי שמדובר בתהליך ושעכשיו צריך בעיקר לנוח ולעדכן בשינויים.

וכאן המקום להסביר משהו על לידות.

לידה היא ממש לא מה שמראים לנו בטלביזיה. ובשלב הראשון היא מתחילה בעדינות. היא יכולה להתקדם ויכולה לעצור ולהיתקע לפי ההורמונים שמופרשים בגוף. במילים אחרות המקום שאנחנו מגיעות ממנו מאוד משפיע על הלידה. ואיך? קיימים שני הורמונים שמתחרים בתוכנו. אוקסיטוצין ואדרנלין. אוקסיטוצין מופרש כשאנחנו רגועות, נינוחות, מרגישות בטוחות, בנועם ובחום, אדרנלין מופרש כשאנחנו מפחדות ומתרגשות ומתאמצות. אוקסיטוצין מקדם את הלידה. אדרנלין עוצר אותה. ולכן המשחק בשלב הראשון הוא להרגע ולאפשר. לנשום, לנוח, להכיל את הכאב בלי להיבהל ולתת לעצמנו מרחב להיפתח ללידה.

זו גם הסיבה שאת השעות הראשונות של הצירים (את 12 השעות הראשונות למען הסר ספק) העברתי בבית. את רובן, אחרי מספר נסיונות לתנוחות שונות, העברתי במיטה, בשלווה ובנשימות. אחת לכמה שעות התקלחתי מקלחת ארוכה ארוכה במים ממש חמים שמרככים ומשככים את הכאב, ואחריה נשכבתי במיטה ונכנסתי לתוך עצמי. העיניים שלי היו עצומות, הרוח מבחוץ הייתה קלילה ונעימה, אורן היה לידי, ובכל ציר שהגיע דיווחתי על התחלה ועל סיום (לטובת אורן שתזמן את הצירים ולטובתי, כיוון שהתחוור לי שאני פולנייה גם כשאני יולדת והדבר הכי קריטי עבורי כדי להיות רגועה הוא שידעו שכואב לי). במהלך הציר שנמשך 45 שניות נשמתי ונשפתי, גנחתי ונאנחתי, והנחתי לו לגאות ולשפול בזמנו, בלי להתערב, בלי להתנגד, בלי לנסות לכוון. צירים הם דבר כואב. התחושה היא של כיווץ עז של כאב שתופס את כל מרכז הגוף. בהתחלה זה ממש ממש כואב, ואחר כך הכאב מתחזק. וכשאת חושבת שאין לכאב לאן להתחזק עוד הוא מתחזק עוד. שעות. שום דבר לא מקל על הכאב הזה, לא באמת, אבל מה שמיוחד בו הוא שהוא מגיע וחולף, אילו ממשית גלים של כאב, שכשהם שם הם מטלטלים את כל הגוף, וכשהם שוככים את לגמרי בסדר וכך בין ציר לציר אפשר לנוח. כאבתי ונחתי כאבתי ונחתי. שעות על גבי שעות חלפו כך. בתוך הכאב שהולך ומתארך, הולך ומתגבר, הצלחתי להישאר שלווה ויותר מזה (וסליחה למזועזעים) להתענג.

לא אני לא מזוכיסטית. בחיי היום יום אני שונאת כאב. אני חווה מחלות ומצוקות גופניות באופן מאוד קיצוני, וכל כאב ראש גורם לי להרגיש שאני עומדת למות (וגם לדווח על כך לקרובים, רחוקים ועוברי אורח), ובכל זאת, ולמרות זאת, הלידה (בשלב הזה) הייתה עונג. החווייה של לשכב בשלווה, להתמודד עם הציר בשקט, לנשום, אפשרה לי להיכנס לבועה של נינוחות חושנית, אינטימית ועמוקה. השקט אפף אותנו, הגוף מחובק במיטה, ביחד עמוק, וציר אחרי ציר מטלטל אותנו כמו על גבי רפסודה בלב ים. הנועם שאפף אותנו היה חזק מהפחד עד כדי כך שבשלב כלשהו שלחתי את אורן לישון כי ידעתי שהלידה תתרחש לקראת הבוקר ורציתי שיצבור כוחות, ואת מקומו לצידי תפסה חברה שתזמנה את הצירים. לא היו מילים מיותרות. שקעתי בתוכי. אחת לחמש דקות  טלטל אותי גל כאב, ואני נשמתי ונשפתי, גנחתי ונאנחתי עד שחלף. שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. גלים של כאב ששוטפים את הגוף וחולפים כשהם כל פעם גבוהים יותר חזקים יותר ומטלטלים יותר.

אחרי 12 שעות של צירים, בשעה 12 בלילה ידעתי שהגיע הזמן.

ידעתי לא דרך הראש. מבחינת הראש ההנחייה הרפואית היא להגיע לבית חולים אחרי שעה-שעתיים של צירים יציבים (כל חמש דקות ציר שאורכו 45-60 שניות). בשלב הזה היינו עם צירים כאלו כבר תשע שעות. ההבנה לא עברה דרך הראש אלא דרך הגוף. ידעתי מבפנים שזה מגיע ושכשזה יבוא אני רוצה להיות במאורה חשוכה ליד המיילדות שלי ולא בתנועה.

חשוב לי לספר את זה כי הלידה היא תהליך מבלבל שמעמת אותנו באופן אינטנסיבי עם מי שאנחנו מבפנים באמת. אני אחרי חודשים של הכנה עדיין מצאתי את עצמי מטולטלת בין ידיעה לספק בין פחד לשלווה. אחרי שנים של תרגול של הקשבה לאינטואיציה ולחוכמת הרחם עדיין מצאתי שקשה לי ללכת עד הסוף עם עצמי.  לידה היא מצב קיצון. הפחד עז, הסכנה רבה, הכאב, כפי שאני עומדת לגלות בקרוב, בלתי נסבל ובתוך המערבולת שבתוכה הייתי, שבתוכה נמצאת כל יולדת, חשוב מאוד למקם מראש עוגנים כמו מיילדת שאת מכירה וסומכת עליה, אחרת טובעים. לאורך כל שעות הצירים שוחחנו עם עופרית אחת לשעה בערך. דיווחנו על התקדמות ועל שינויים, אספנו אומץ ובהירות, ובעיקר לא היינו לבד עם ההתלבטויות והספקות. נאמנה לדרכה עופרית לא נתנה תשובות. היא לא אמרה תגיעו מהר או עכשיו הזמן, היא שאלה אותי איך אני מרגישה, היא הנחתה אותי לחפש את עליית המדרגה הבאה בלידה, היא אפשרה לי לסמוך על עצמי, וכך בשעה 12 בלילה, פתאום ידעתי שזהו. עכשיו הזמן. הלידה מגיעה וצריך למהר.

הנסיעה לבית היולדות הייתה מזעזעת. באמת מזעזעת. המינוס היחידי של לא ללדת בבית היה הנסיעה הזאת. היא הייתה מזעזעת גם עבור נהגים שעמדו לידינו ברמזורים וראו רכב גדול באמצע הלילה שבו תלוייה מהתיקרה בכל מיני תנוחות אישה צורחת. לא ברור לי איך אף אחד מהם לא פנה למשטרה אבל ברור לי לחלוטין למה הם נסעו מאוד מהר ברגע שהתחלף האור ברמזור לירוק.

כשהגעתי לבית היולדות אחרי שנרגעתי, התקלחתי והתמקמתי עופרית עשתה לי את הבדיקה הואגינלית הראשונה מתוך שתיים שאעבור במהלך הלידה (אני מציינת את זה כי אחת החוויות הנפוצות ביותר עבור נשים שיולדות בבית חולים הוא בדיקות ואגניליות. למעשה זה כל כך נפוץ שזה מרגיש לפעמים שלא רק המיילדות והרופאים אלא גם כל סניטר ועובד נקיון שעובר לידך דוחף את היד פנימה ובודק פתיחה), בבדיקה הזאת הסתבר שעשיתי עבודה כל כך טובה בבית שהגעתי כבר עם צוואר מחוק לגמרי ועם פתיחה של 3.5 ס"מ, שזה למי שלא ילד אומר שלמעשה עברתי את החלק הראשוני כמעט במלואו והשלב הפעיל של הלידה עומד להתחיל.

שלחנו את אורן לנמנם ולאסוף כוחות, ועופרית נשארה לצידי ואני חזרתי להתמודד עם הצירים שהלכו והעמיקו.

מהשלב הזה החל קסם מופלא בעיני. בלידת בית המיילדת (לפחות המיילדות הנפלאות שאני בחרתי לעצמי) נמצאת איתך במאה אחוז לאורך כל הלידה. הן מתבוננות בך בריכוז, הן צופות בכאב שלך, הן בוחנות את הצירים שלך, הן מודדות את לחץ הדם שלך, הן מקשיבות לעובר עם דופלר. בניגוד ללידת בית חולים שבה מיילדת אחראית על שלוש לידות ומתזזת בינהן, הן איתך בכל שנייה. וכך הן גם חוזות את השלבים לפנייך, רואות את ההתקדמות ומזהות מה קורה. וכך עופרית כמו קוסמת החלה לחזות את העתיד לקרות ולהתכונן לקראתו, ומה שעמד להתחיל היה הכאב.

והכאב היה נורא.

נורא. נורא. נורא.

כולם אומרים שלידה זה דבר כואב. אף אחד לא מצליח להסביר עד כמה.

אני באופן פורמלי שונאת את אילו שיולדות בתוך חצי שעה תוך שירת קולילי עליזה, את האורגזמיות, את היוגיסטיות, את נערות הפרפר ואת המנותקות מהגוף, כי אני בזמן שצוואר הרחם שלי נפער הרגשתי כל מילימטר.

אלמוג

טכנית מה שקורה הוא כאבי תופת. הגלים שקודם היו בגובה של מטר וחצי הופכים להיות גלים בגובה של עשרה מטרים. והם מגיעים כל שלוש דקות, ואחר כך כל שתי דקות, והם באורך של דקה ולפעמים דקה וחצי לפעמים שתיים, והתחושה היא כזאת שאי אפשר לתאר, כמו סערה איומה ונוראית של כאב. כמו מכות חשמל בלתי פוסקות, דמיינו לעצמכם שמחשמלים אתכם למשך דקה וחצי, ואז מרפים מכם לדקה וחצי, ואז מחשמלים לדקה וחצי, ואז מרפים, ואז מחשמלים, ואז מרפים, ואז מחשמלים. כשכל כמה זמן מעלים את עוצמת החשמל.

זאת לידה פעילה.

אני שהיתי במהלך השלב הפעיל בתוך בריכת מים חמימים. כמעט מיד נכנסתי למצב תודעה אחר. הסביבה החשוכה, האינטימית, החמימה והבטוחה אפשרה לי להיכנס באמת לתוך עצמי. עברתי את כל הלידה בעיניים עצומות, מכונסת, ערה רק לגוף שלי ולמה שעובר עליו. תמי הצטרפה ללידה ואני לא ידעתי מתי, מידי פעם עיסו אותי, מידי פעם הניחו עלי בדים קרים, מידי פעם טיפלו בי, כשהייתי צמאה פערתי את הפה שלי ומים נמזגו לתוכו, וכל הזמן עברתי גל אחרי גל של כאב מייסר שאי אפשר לתאר והכי גרוע – אי אפשר להפסיק. בשלב כלשהו התחלתי לבקש שיפסיק, ואחרי זה להתחנן, ואחרי זה להתמקח, ואחרי זה להתפלל. פניתי לכל כוח בעולמות העליונים והמרכזיים שיכולתי לחשוב עליו וביקשתי הקלה, ביקשתי שיפסיק, ביקשתי שיגמר, ביקשתי להעלם. מידי פעם עלו בי מחשבות הגיוניות שגרמו לי לפנות למיילדות ולספר להן שבפעם הבאה אני יולדת רק בבית חולים ומבקש שירדימו אותי יוציאו את הילד ויודיעו לי כשזה נגמר, או לפנות לאורן שהסתובב מסביב לבריכה בחוסר אונים ולהבטיח לו שזה הילד הראשון והאחרון כי יותר מזה לא יקרה, מידי פעם התווכחתי עם היקום על עוצמת הכאב, ניסיתי להסביר שזה כואב מידי בציפייה שאיזה שהוא כוח עליון יתערב ויחליש אותו, שאלתי את עצמי האם מאוחר מידי לבקש פינוי לבית חולים ועניתי לעצמי שכן, שאלתי את עצמי בשביל מה זה היה טוב, ועל מה לעזאזל חשבתי ומה בעצם רע בחומרי הרדמה, ואולי נבוט בראש יעשה עבודה דומה ואיפה אפשר למצוא נבוט באמצע הלילה, ובעיקר בעיקר צעקתי, ובכיתי וייללתי והשמעתי קולות יבבה מעוכים וביקשתי שדי והתחננתי שלא עוד. כל שמץ של כבוד עצמי, העמדת פנים תרבותית ואכפתיות כלפי מה קורה איתי עזבו אותי. לא עניין אותי אם אני מחרבנת או מקיאה או מזילה ריר, לא עניין אותי אם אני נשמעת ילדותית, אם השכנים של בית היולדות מתעוררים מהצעקות, ומה המיילדות היקרות שלי חושבות עלי, הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת הפסקה, רק הפסקה, רק לעצור לכמה דקות, רק לנוח, רק קצת הקלה ואחר כך נמשיך, רק תנו לי לאסוף את עצמי ולחזור לשפיות, אבל שום הקלה לא ניתנה ושום הפסקה לא הגיעה, והכאב לא פחת ולא פסק ולא עצר והשטן לא ענה.

שעות.

זה נמשך שעות.

זה נמשך ימים, חודשים ושנים. כי תחושת הזמן נעלמת.

שנים של ייסורים.

והמיילדות איתי. מזכירות לי איך לנשום. מעודדות אותי לקרוא את הילד אלי, מניחות יד מנחמת, מורחות שמן ריחני, ואני בתוך גלי כאב, שגואים ומתחזקים ומטלטלים. בין ציר לציר קרסתי למנוחה על אחת הדפנות. מידי פעם התבוננתי לחלון ולא הבנתי איך הלילה הזה נמשך לנצח. וכשהחל להתבהר בחוץ השתנה משהו בתוכי. התפתח אצלי דחף ללחוץ אז לחצתי וכלום לא קרה. וכלום לא קרה וכלום לא קרה.

ופתאום.

פתאום זה הגיע. השלב שבו צריך ללחוץ באמת. השלב השלישי של הלידה. צירי הלחץ. והיות וכל התהליך היה כל כך בונה ונכון, והיות והייתי מעבר לייאוש, והיות והייתי מוכנה למות רק שזה יפסיק, והיות וכל זה קרה הגעתי מוכנה לצירי הלחץ – ולחצתי. כי כשמגיעים צירי הלחץ ואת מוכנה מבפנים מספיק ואת לוחצת באמת את חייבת להיות מוכנה למות. תמי במשפט אחד כיוונה אותי. היא הזכירה לי שדיברנו על השער שיש בלידה ואמרה שעכשיו זה השער וכדי לעבור בו אני צריכה לעבוד נגד האינסטינקט של הגוף, כי הגוף באופן טבעי מנסה לברוח מכאב, ואני צריכה לחפש את המקום הכי כואב בגוף ושם ללחוץ. ובבת אחת ידעתי מה לעשות. הייתי חדה כמו סכין, בהירה לחלוטין וחסרת רחמים. מצאתי את המקום הכי כואב ולחצתי. עם כל ציר לחצתי. לחצתי בלי לחשוב על רצפת האגן, על טחורים, על נזקים עתידיים, על האם אני מחרבנת עכשיו קקי או את הילד שלי. צרחתי את נשמתי ולחצתי, שאגתי ולחצתי, ייללתי ולחצתי. הרגשתי איך אני נפערת ולחצתי, הרגשתי את הגוף שלי נקרע לגזרים ולחצתי. מטורפת מייסורים, לא שפוייה מרוב ייאוש, שום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור אותי, הייתי מעבר לפחד, הייתי מעבר לאנושיות, הייתי מעבר לכל מה שידעתי שיכול להיות, ולחצתי. חדה, בהירה וחסרת רחמים. הייתי כולי גוף וצורך פיזי, מוח פרימיטיבי מושלם, שום מחשבה לא הפריעה. זה לא היה אסתטי, זה לא היה נקי, זה לא היה מכובד, זו הייתה עוצמה טהורה ובהירה שמילאה אותי. אני שאגתי והפכתי מאישה להר, מאדם ליבשת, מיולדת לאלה. זה היה כמו לרכב על דרקון, כמו להחזיק ביד כולא ברקים, כמו לבקוע אדמה בריקוד, כמו להציף עולם, זו הייתה חוויה שאין שני לה ואין לוותר עליה, זו הייתה לידה.

וברגע אחד, ברגע אחד, בתוך הטרוף ביקעה אותי תחושת צריבה עזה והראש היה בחוץ ויכולתי להושיט יד לבין הרגליים ולחוש בו, ויבבתי בתדהמה ופליאה ובציר הבא גם הכתפיים יצאו (בכל הסרטים הלידה נגמרת כשהראש יוצא אבל מסתבר שאי אפשר למשוך אותו רק בעזרת הראש) ומייד אחרי הכתפיים הגוף החליק החוצה כמו דגיג קטן, ובשבריר שנייה, ממש ממש בין רגע, הכאב נגמר וחלף כמו סערה שהתפוגגה לתוך יום אביב יפיפה, ואני נשענתי מעולפת על הבריכה, בזרועותיי הונח תינוק לבן וצווח וברגע הזה המקל, המחייה, המאושר, מוצפת בכי והתרגשות כל מה שיצא מתוכי היה – "מה זה?"

הלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לספר לכן שיצא ממני משהו אחר. ברכה קדמונית, שירה מקודשת או לפחות משפט אינטליגנטי. (הכנתי רבים כאלו מראש תסמכו עלי) אבל לא. כל מה שיצא מתוכי היה: "מה זה?"

וכל השאר היה עבודה מסורה ואוהבת של המיילדות שהתרוצצו מסביב עסוקות, טרודות, מתפעלות מליון ואחד דברים שלא היה לי מושג מה הם, שבדקו את התינוק, וחיממו אותו וסייעו בלידת השלייה, ועשו כל מיני דברים נוספים בעודן עונות  לי ברכות: "זה תינוק", "כן, הוא שלך", "כן, את אמא", "כן, את ילדת אותו".

 לקח לי עשר דקות בערך לחזור לשפיות. במהלך הדקות הללו לא הבנתי מה קורה סביבי ולא ידעתי מה זה התינוק הזה ומה הקשר שלו אלי ומה הקשר בין הריון נחמד ללידה מטלטלת חושים לתינוק שמונח עלי ובעיקר למי מוסרים אותו ביציאה.

ואז גם הסתבר שכל הלידה הזאת לא ארכה נצח אלא בעצם נמשכה חמש שעות (הגעתי לבית היולדות באחת וחצי וברבע לשבע התינוק היה בחוץ). צירי הלחץ ארכו עשרים דקות בסך הכל, נותרתי שלמה ללא חתכים, קרעים, תפרים או טחורים, הרחם החלה להתכווץ מייד ולא היה לי דימום מיוחד, והילד הזה, המופלא, שהגיע לעולם דרכי, הגיע מוכן ומזומן ובעודו מחובר לשלייה תפס את הציצי והחל לינוק וינק במשך חצי שעה מותיר אפילו את המיילדות המנוסות שלי המומות מתאוות החיים הבלתי מרוסנת שלו.

ופתאום, כך נדמה, פתאום, הייתי אמא.

ועידן חדש ואחר החל בחיי.

עידן של אושר עצום, של אהבה שלא הכרתי, של פחד וייסורים מסוג חדש לחלוטין ושל פלא ששמו סהר ויופיו וחוכמתו והיותו ממלאים כל תא בגופי בהכרת תודה.

אני אמא.

אלמוג

עברתי את השער וחברתי לשרשרת ארוכה, לדורות על גבי דורות של נשים שמשחר ההיסטוריה כמוני כאבו, כמוני פחדו, כמוני לחצו, כמוני צרחו וכמוני מתו ונולדו מחדש במהלך שעות אחדות של ייסורים. עברתי את השער והייתי לאם.

לא הייתי צולחת את המסע הזה בלי המיילדות שלי, ברוכות ואוהבות. נשים של עוצמה ואומץ. אילו שנענו לקריאה והופקדו על ידי הכוחות האדירים של הבריאה על שערי החיים והמוות. אילו שנשארות שלוות לנוכח כאב, מלאות חמלה מול חוסר האונים, ואמיצות כלפי הטרוף. אילו שתומכות בנשים בשעתן העזה ביותר. אני מלאת הודייה שהיו אילו ידיהן הטובות שאחזו לראשונה את בני בבואו אל העולם. אני בטוחה שחייו יהיו מבורכים בשל כך. אני מלאת הוקרה לבן זוגי שהניח לי לחיות את האמת שלי גם כשהוא עצמו התפתל בעטייה בייסורים ובחוסר אונים.

ואני מודה יותר מכל לאמא אדמה על הזכות האדירה שנתנה לי, על כך שבטובה ובחוכמתה החליטה שאני ראוייה ומוכנה ונטעה ברחמי נשמה והניחה לי להביא חיים לעולם, על שהגנה עלי במהלך המסע הקשה הזה ועל שאפשרה לי לסיימו בהצלחה. ולמרות שכשהסתיימה הלידה נשבעתי שלעולם לא אחזור על החווייה אני מודה ומתוודה שבערך שבוע אחריה כבר הרגשתי מוכנה לפעם הבאה…..

5 תגובות על סיפור הלידה של סהר

  1. מאת אנדרה‏:

    את כותבת כל כך יפה. הדהד לתוך עומק הלב והחוויה שלי
    תודה שכתבת. תודה שפרסמתן .

  2. מאת מוריה‏:

    מדהימה מדהימה וכ"כ מדוייקת!!! תודה רבה על סיפורך!!

  3. מאת עדי‏:

    תודה שחלקת את החוויה שלך, מרגישה שעברתי איתך כל שלב ושלב, לטוב ולרע

  4. מאת רונה‏:

    אלמוג, תודה גדולה על הניסוח המדויק, האינטימי והנוגע ללב.
    כל כך נעים לקרוא נשים שמרגישות וחוות את הדברים באופן דומה לזה בו אני רואה את הדברים.
    זה מחזק, מרגיע, מרגש ומעצים לקראת עוד לידה שהולכת וקרבה…
    תודה.

  5. מאת אלמוג‏:

    תודה על פרסום הסיפור
    זו הייתה זכות וגילוי ללדת אני בדרך! נכונה כל כך ובריאה כל כך.
    אני מאחלת לנו שיותר נשים תחשפנה לכך שאפשר אחרת.
    תודה לכן

להגיב על מוריה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>