פתאום

סיפור מאת מיכל ישראלי שרון

הרגשתי שאני כבר מוכנה להיות אמא. שכבר למדתי ועבדתי ועשיתי מספיק "וִיים" באיזו רשימת מטלות והישגים שמתישהו נהייתה לי. שאני כבר יכולה לעבור לשלב הבא בחיים שלי . להיות אמא גם. הרי זה עוד "וִי" שצריך לסמן, בטח לקראת גיל 30. ודיברנו על זה, הוא היה מוכן קצת פחות. אבל כבר נורא רציתי. זה כבר לא הרגיש לי כמו עוד "וִי", זה ממש בער לי מהרחם למלא אותו כבר, כאילו הוא פיתח רעב לעובר. אז דיברתי ושכנעתי ואמרתי ובסוף הוא התרצה והפסקתי גלולות והתחלנו לשכב. ממש המון. והיה לסקס שלנו ברק כזה וזוהר מיוחד. וכל גמירה היתה קסומה ואמרתי לו "בוא כבר תעשה לי ילד" ושנינו התרגשנו, כי החלטנו שבאמת עושים. והוא תמיד עושה מה שאני מבקשת, אז הוא שתל בי זרע שהנביט לי את הביצית וככה אחרי כמה שבועות הוא רץ בלילה לסופר פארם כי כבר לא יכולתי לחכות לבוקר והשתנתי על המקל וספרנו שניות ואז קווים. שניים. סגולים. "וִי".
והתחלתי לבכות. כי זה דבר אחד לרצות ודבר אחר לגמרי לקבל. ובטח שכל כך מהר ומייד. ואז גם בכיתי בטלפון לאמא. ולעוד חברה. לא בכי רע או עצוב. בכי שמנקז רגשות שעלו על סיפם, כמו מרזב תקוע לפני החורף שצריך לנקות. ועכשיו הוא רק רצה ללטף לי את הבטן, אפילו שהיא עוד היתה רגילה לגמרי. וגם ללטף לי את הציצים שהתחילו לגדול. ובמשך חודש היו לי כל הזמן בחילות, אבל בלי הקאות ושמחתי שהן עברו לי מהר יחסית. ואז חזר לי התיאבון ורק רציתי כל ערב שיפוד. אני והעובר. רצינו כבד ולבבות כמו חיות טרף ליליות. והוא נסע והביא. זה היה ממש ויראלי ועמד באוויר סביבנו. חיידק הציפייה. וספרנו שבועות, והיה לנו תאריך משוער ורציתי כבר לראות חדרי לידה ולהזמין מיטה בשילב ולקחת מחברה את ספר השמות ולשחק איתם עד שיבוא אחד שירגיש לי מתאים.
ופתאום – דם.
זה התחיל בקטן, כתם בתחתונים שהיה לי מוזר אבל לא הדליק אצלי שום נורת אזהרה. בפיפי הבא היה אחד חדש. ועוד לפני שהספקתי להתקשר אליו ושנראה רופא ונעשה אולטרא-סאונד כבר שמעתי בראש שלי את המנתח שאומר לי שהכל עבר בהצלחה. ואחרי שכבר היה לי סוף מוכן, אז יכולתי להתחיל ולטפל בזה. התקשרתי וביקשתי שיבוא ונסענו ונשכבתי ובדקו וראו והרופא היה עדין ועם זאת מאוד ברור. הסוף שלי צדק ואני בלב שלי כבר התחלתי ספירה לאחור. והוא נכנס לאינטרנט והוציא סטטיסטיקות שחשב שיפחידו את העובר המדמם שלי ויקרישו לו את הנפילה ואמא שלי סחטה לי לימון והרמתי רגליים וליטפתי את הבטן והבטחתי הבטחות. והתפללתי תפילות לאלוהים שלא האמנתי בו בכלל. אבל העובר שלנו המשיך לדמם את עצמו. התחננתי ממש ליקום שירשה לי להמשיך ולהחזיק בו, שייתן לי עוד יום ועוד אחד אחריו. והוא לא נתן לי ללכת לעבודה והכל נעצר ורק חיכינו לעובר שיתחרט.
כעבור שלושה ימים ועוד כמה ריצות למיון נשים וכמה מפגשים עם רופאים פחות עדינים, כשהספירה שלי הפנימית נכנסה לישורת האחרונה, כבר נפרדתי מהתינוק שלא יהיה לי. אפילו שלא ידעתי אם הוא בן או בת. אפילו שלא היה לו עוד שם. נפרדנו כבר. ואז התחילו צירים קטנים ושקטים, מלאים בעצבות ושלא היה בהם שמץ מההתעלות ששמעתי שיש באחיהם הגדולים, אלה של הלידות החיות והם התגברו עד שחשתי ש"ברח" לי בתחתונים. ולא קראתי לו שיחזיק לי את היד. רק שכבתי במיטה, נשכתי שפתיים, התפתלתי לי מכאבים שלא הכרתי, ליטפתי את העובר שלי בדרכו החוצה ולחשתי לו מילות פרידה אחרונות ובכיתי בכי חרישי כזה. עליו ועלי ועלינו. לא רציתי לקום. לא רציתי לדעת איך ממש נראה הסוף של ההריון הזה שקרה לי. רציתי עוד קצת זמן לבד עם כל מה שתיכף כבר לא יהיה לו קיום. אז התקפלתי גם אני לתנוחת עובר כדי להרגיש הכי קרובה אליו שאני רק יכולה.
הוא כנראה הרגיש שמשהו קרה, לפעמים הוא היה יכול ככה לחוש אותי, גם מרחוק, בלי מילים בכלל. אז הוא בא וראה אותי מתעברת לי על הצד וישר הבין ורק שם לי יד על המצח וליטף את השיער שלי בשנייה ושתק איתי. לא רציתי להרים אליו את הראש ולפגוש את העיניים החומות והגדולות שלו שידעתי שהן מלאות עכשיו עצבות חומלת כזאת אבל גם חששתי שיש בהן שמץ של אשמה. הספיקה לי המסכנות שלי גם בלי העיניים שלו.
ואז הוא לחש לי "אנחנו צריכים לקחת את זה לבית החולים. ואת צריכה להיבדק שוב, פעם אחרונה". והלך להביא קופסה. והוא הביא אחת מאלה של השיפודים.
אח"כ נשארתי עוד שבוע בבית. לא יכולתי לחזור לשגרה בלי הילת ההריון שלי. כאילו ששכחתי איך משתגרים מיום ליום. ואחרי עוד שבוע הוא העיז לשאול אותי אם אני רוצה שננסה שוב. הוא התכוון לטוב, זכר כמה שרציתי ואת הרעב שהיה לי ברחם, אבל אני כבר לא רציתי. עוד היו לי פצעים ללקק. כבר לא פרפר לי מבפנים מהמחשבה על תינוק. היה לי רק השקט של האולטרא-סאונד בבית החולים. אפס פעימות.
וזה היה מעבר חד כל כך מהשמחה שהיתה לי באין בטן שלי לעצב הזה על הגוף הבוגדני שלי שלא שמר עליה כמו שצריך. ולא רציתי כבר לקום מהספה. רק לשכב עליה וללטף את עצמי ברחמים גדולים.  להמשיך ולבהות בטלוויזיה ובתמונות שעל הקיר, שיניחו לי לנפשי אבל גם שהוא לא ישאיר אותי רגע לבד עם עצמי ועם המחשבות המאכלות.
ויום אחד אחר הצהריים, כמעט חודש אחרי, הוא לקח אותי להתקלח ונגע בי יותר משרציתי. פתאום נישק אותי במין תשוקה שלא היתה במקומה, כי רק בקושי סבלתי את אלו הרכות והעדינות. והתאווה שלו היתה ממש פוצעת אבל לא יכולתי להתנגד לה בגלל הכובד של האשמה. והוא התחיל לקלף ממני את הבגדים, דוחף לי יד לתחתונים, מועך את השדיים בשנייה. וזה הרגיש רע כמו שרק פעם ראשונה יכולה להרגיש, כשיש זרות גמורה בין שני גופים. ולא אמרתי כלום. עצמתי עיניים ונשכבתי על המיטה הגדולה בחדר השינה וחיכיתי שייגמר, שיגמור.  ועדיין לא אמרתי כלום. לא שאני לא רוצה ולא שאני לא מוכנה, פשוט כי לא רציתי לאכזב יותר ממה שכבר אכזבתי. אבל לא רציתי אהבה כזאת. יכולתי להכיל רק אהבה של חיבוקים ונוכחות וזה היה הרבה יותר מזה. בסוף גם התקלחתי.
אחרי שלושה שבועות כבר ידעתי שמשהו קורה לי בגוף. כבר ידעתי איך שזה מרגיש כשמשהו נובט. ולא אמרתי כלום, קמתי סוף סוף מהספה והתלבשתי והלכתי לסופר פארם והשתנתי על המקל וספרתי שניות ואז קווים. שניים. סגולים. סאמק. לא רציתי. לא ככה.
בערב הוא חזר מהעבודה וסיפרתי לו והוא שמח מין שמחה כזאת חסרת בטחון, לא יודע אם היא מפריעה לי או פוגעת בי. ואני רק ניסיתי לשמור על קור רוח ועל מסך האדישות. מבטיחה לעצמי שאני לא אספור. לא ימים ולא שבועות. לא הייתי מוכנה להתכונן אלא לדבר אחד. לכתם. בכל פעם שהלכתי לשירותים. בשניות האלה מהרגע שפתחתי את הרוכסן ועד שהפשלתי מכנסיים ותחתונים והבטתי בהם. כל פעם מחדש, הפרפור הזה בלב, הציפייה לרגע המוכר הזה, להרס העצמי שיכלה לי עוד עובר. ובגלל זה לא הסכמתי לספר לאף אחד. ולא לשמוח. על כלום. רק לצפות ולחכות שמשהו ישתבש. שגם הפעם הגוף שלי יאתחל את ההריון מחדש.
אחרי 14 שבועות הוא התעקש כבר שנספר להורים. אז סיפרנו. בשבוע 20 בערך התחלתי להרגיש את התנועות שלה בלילה. הרופא כבר גילה לנו שזאת היא. וכל שבוע שעבר, ככה היא בעטה בי יותר ויותר חזק. בעיקר בלילה. ויכולתי ממש להרגיש שהיא דואגת שאני לא אירדם בשמירה עליה. שהיא מענישה אותי על הפשלה הקודמת. ושנאתי אותה. את הקיום הקטן והמתריס שלה. בזמן שכל החברות מסביבי סיפרו לי על שמות ההריון שבחרו לעוברים שלהן, כולם חמודים ומצחיקים, אני קראתי לעוברית שלי מנוולת. היא היתה גנבת, שדדה ממני את האבל שלי על העובר שקדם לה. וכעסתי עליו גם, כעס שהלך ותפח יחד עם הבטן העצומה שלי. כעסתי שהוא עשה לי תינוקת שלא רציתי. כעסתי שהוא עיבר אותי כנגד רצוני. וגם תשעת החודשים שבהם השמנתי ושיניתי צורה ומלתחה לא עזרו לשנות אצלי את ההרגשה כלפי המנוולת. שנאתי אותה. שנאתי אותו. הרגשתי לכודה בגוף מנופח ומתוח וכבד.
בשבוע 40 וחמישה ימים הפתיע אותי כאב מוכר. הצירים התחילו. ואני מיד נזכרתי איך הרגשתי אותם 10 חודשים קודם לכן לראשונה והתחלתי לבכות. בלי שליטה.
זה לקח למנוולת 14 שעות. כבר הייתי עייפה ומותשת, אחרי שהפכו אותי וסובבו אותי והוליכו אותי ודקרו אותי ואינפזו אותי והשכיבו והקימו. צירי הלחץ הגיעו והמיילדת אמרה שהגיע הזמן לדחוף חזק. ולנשום. ולנשוף. והוא החזיק אותי מאחורה, מעסה את כתפיי, לוחש לי חיזוקים גנריים וכשהציר הגיע ולחצתי בבת אחת עלה שוב הזיכרון של ה"ברח" לי וההתעברות שלי במיטה עם שיליה בין הרגליים וכבר לא רציתי ללחוץ יותר. שתישאר בפנים המנוולת. ובכיתי וסירבתי. והביאו עוד מיילדת והוא ניסה לדבר לליבי ואני רק צרחתי "לא לוחצת יותר! מצידי שתביאו רופא שיחתוך אותה, אני לא לוחצת" וכמה שצרחתי יותר ככה הדופק שלה ירד והמיילדת רק רצתה שאני אנשום ואז קלטתי שכמה שאני שונאת אותה, היא תלך לי גם אם אני לא אנשום. אז הפסקתי לצרוח ונשמתי. הכי עמוק שאפשר. פעמיים. ושלוש. ואז שוב הגיע ציר ולחצתי לפי הספירה. וזה צרב לי נורא. והיא קרעה אותי המנוולת, אבל הראש שלה היה בחוץ ואז גם הכתפיים והוא כבר לא נשאר ליד הכתפיים שלי, הוא עבר למושב הקדמי. ואז שמעתי את הבכי שלה. הגיע תורה לצרוח. והוא הלך להסתכל שניקו אותה ושקלו אותה ומדדו לה ועשו לה ואני נשארתי שוכבת ככה עם הרגליים מורמות, קרועה.
ואפילו שעוד לא תפרו אותי והיא היתה צריכה ללכת לתינוקייה איתו, לפני הכל המיילדת אמרה שהיא צריכה אותי. והיא הניחה אותה עלי. עטופה בשמיכה ורדרדה דהויה שידעה הרבה תינוקות וכביסות לפניה. והיא הריחה כמו זיון שעומד באוויר, ועוד נשארו עליה קרומי רחם והיא היתה לי פלא. עירנית ומתעניינת ומביטה כל כך. היא כבר לא היתה מנוולת עמומה ובועטת. היא היתה תינוקת והיא לפתה לי את האצבע חזק והתחילה למצוץ אותה. "את צריכה להניק אותה" אמרה המיילדת בטון מצווה וקירבה אותה בעדינות תקיפה לשד שלי. זה לקח כמה שניות ואז הרגשתי את היניקה. וראיתי שהוא מנגב דמעה שהתגנבה ואני רק דאגתי לאחיזה שלי, שהיא מספיק חזקה ותומכת, שלא אשמוט אותה חלילה. וחשתי חמימות כזאת מתפשטת לי בבטן ורציתי לגעת בה ואז נגעתי והיה לה לחמימות מרקם צמיגי מעט וכשהרמתי את היד היא היתה שחורה ונבהלתי. והמיילדת אמרה "זה המקוניום שהיה לה במערכת, הוא מתנקה החוצה, זה נהדר". ואני רק חשבתי שזה כל כך מתאים לה. במקום בעיטות היא פשוט מחרבנת עלי. והוא לקח אותה ממני, אפילו לא חשב לעזור לי להתנקות. הוא היה כולו שקוע בה וראיתי שהוא כבר נשבה בקסמה, בעיניים הפעורות, באף הקטנטן, בשפתיים הזעירות והמוצצות שלה וידעתי שמעכשיו היא הנסיכה שלו.
הרופא הגיע לסגור אותי ואז בדיוק הוא הלך איתה לתינוקייה, משאיר אותי לבד, עקודה על המיטה, פשוקה ותפורה. רק אני ושקית קרח ענקית בין הרגליים שתעלים את התחושה. רציתי גם אחת כזאת ללב. והייתי כל כך צמאה ואף אחד לא היה שם להגיש לי כוס מים.
אחרי שלושה ימים השתחררנו הביתה. על הדלת היה סרט וחיכו לי זרים, אבל שום דבר לא היה מוכן לקראתה. בגלל ששנאתי כל כך ולא התכוננתי לכלום. אז ישבתי איתה על הכורסה בזמן שהוא הרכיב את העריסה שלה מאפס. וככה נרדמנו שתינו יחד לשינה ראשונה משותפת בבית. והוא צילם אותנו בזמן שישנו. ואחרי שהעריסה היתה בנויה ופרסתי סדין וכיסיתי אותה בשמיכה הקטנה שלה והסעתי אותה עד לצד שלי במיטה, ישבתי לידה וספרתי לה נשימות ואצבעות.
ועשיתי כל מה שצריך, חיתלתי וקילחתי וניקיתי את הטבור בקפידה כמו שהאחות הסבירה. והשכבתי אותה רק על הגב ולא שמתי לה בובות ולא הלבשתי בשכבות. עשיתי הכל כדי שאצלנו תהיה רק שינה בעריסה. הכל היה לפי הספר. רק מילאתי הוראות הפעלה. והנקתי אותה אפילו שזה כאב, אפילו שהיא פצעה לי את הפטמות והן נסדקו, כי באמת שרציתי להיות האמא הכי שאני יכולה.
וכולם באו לבקר והביאו מתנות, אבל אני רק רציתי שיעזבו אותי, שיתנו לי רגע להיות עם עצמי ועם התינוקת הזאת שקרתה לי, לבד. שיתנו לשתינו הזדמנות לערוך היכרות ראויה, נטולת הפרעות מתפעלות שמשוות עצמות לחיים וגבות, בלי פלאשים ובלונים. רק אני והיא לבד.
ורק בלילות כשהיא היתה מעירה אותי לעוד הנקה מעיקה, יכולתי בין שד למשנהו, בהפוגה המנומנמת הזאת שלה לתת לה קצת אהבה, זהירה וקטנה, בלי שהיא תפתח עלי עיניים. רק בלילות יכולתי ללטף ברכות שלא ידעתי שקיימת בי. רק ככה, בלבד שלנו בסלון, עם האור הקלוש שנכנס מהרחוב, ברומנטיות הלילית הזאת הרגשתי קצת מחוברת אליה. רק אז הוקל לי משא האשמה המרוחקת שלי.
וכבר הכל כאילו היה בסדר איתנו. הוא מיהר לחזור כל יום הביתה. וספרנו כל יום שעבר, כמו טבלת ייאוש, אבל של אושר. כבר 10 ימים מאז שהיא נולדה. ואני ישנתי איתה ואכלתי קצת אחריה. והוא דאג להזכיר לי להתקלח ולהחליף חולצות ספוגות חלב. והרגשתי שאולי שוב יכולה להיות לי אהבה בלב.
ופתאום – דם.
הפעם זה לא היה כתם בתחתונים. קמתי מהספה והיא היתה כולה אדומה. ישר צילצלו לי כל הפעמונים. הזעקתי אותו הביתה והלכתי לשכב. עד שהוא הגיע גם כל המיטה שלנו היתה ספוגה בדם. אבל היא ישנה בשלווה בלתי מופרעת בזמן שאני דיממתי את עצמי. הכל הסתחרר לי. רק רציתי להגיע לאמבטיה, לשטוף את עצמי, לא להיות ככה מגואלת. הצלחתי להיכנס אליה, קרסתי ממש לתוכה ובזמן ששכבתי שם, מתיזה על עצמי מים חמימים, מסתכלת בנהרות האדומים שהתנקזו לביוב, גיליתי כמה שאכפת לי ממנה. שכשחשבתי עליה היא כבר ממש לא היתה מנוולת. המחשבות התחילו להתערפל לי, הולכות בזיג זג מופגן על הקו הלבן, דוהרות לשלילה. הוא הגיע הביתה. הוא נכנס לאמבטיה ואני זוכרת איך שהעיניים החומות והגדולות שלו התמלאו בבת אחת בדמעות כשראה אותי. את השפה שרעדה לו. זוכרת כמה הוא ניסה להשתלט על המילים שיהיו ברורות, שלא יסגירו כלום, שישמרו על קוליות. שמעתי אותו מזמין אמבולנס ונותן את הכתובת. ואז הוא התיישב לידי, על השטיחון ונישק לי את הראש וליטף וכמו מאליהם צצו שוב החיזוקים הגנריים וכבר ממש רציתי שיגיע איזה פרמדיק להציל אותי.
ואז היא התחילה לבכות. והוא הסתכל עלי אבל המבט שלי כבר היה מזוגג והוא לא יכל למצוא בו את התשובה הנכונה. והוא קם אליה. ולפי קול המגירות שנפתחו ניחשתי שהוא מחליף לה חיתול ונשמתי הכי עמוק שיכולתי וצעקתי לו "המשחה בסלסלה האדומה" ואז כבר נגמר לי כל האוויר.

סגור לתגובות.