המתנה שלנו

מאת: רחל הגדוש

פתח דבר -
אני לא יודעת למה קיבלתי את הקריאה להפוך לאמא עוד פעם . יש לנו שלושה ילדים , כבר די גדולים אפשר להגיד , החיים מאתגרים ואותנו הם איתגרו קצת יותר מהרגיל … אז למה ?
מכיוון שלא יכולתי להתכחש לקריאה הזו ובעוד שנתיים שלוש או עשר להצטער שלא נעניתי לה, הכרזתי בהחלטיות שעושים עוד ילד . תוך שבועיים כבר היה עוד ילד ברחמי.
רעדתי מהתרגשות . כל החששות שאקבל פיק ברכיים ברגע האמת התבדו.
הכל עובר תקין . עם הבחילות הידועות והעייפות הגדולה , העבודה שהמשכתי לקחת על עצמי והבית שממשיך לדרוש את שלו.
איפה אני אלד ? זו הייתה השאלה שעלתה עוד לפני ההריון . ילדתי שלושה ילדים בחדר לידה בבית חולים . אין לי טראומה משם ואלה היו לידות טובות בסך הכל , אבל מבחינתי החוויה כמו שאמורה להיות עד הסוף לא קרתה שם . זה פשוט חדר לידה בבית חולים. לא יותר ולא פחות . ומכיוון שאני במקצועי תומכת לידה ומכיוון שלא יכולתי למצות את חוויית הלידה כמו שהבנתי שצריכה להיות, מנסיוני האישי ומנסיוני כדולה, שראתה הכל מהצד… רציתי לעשות את זה אחרת. חדר טבעי בבית חולים ?! בבית שלנו ?! בצימר לידה ?!
חדר לידה טבעי בבית חולים ירד מהפרק כי בכלל לא בא בחשבון מבחינתי להיכנס לבית חולים כדי ללדת כל עוד ההריון תקין והכל בסדר . ועוד כמה התחבטויות ..ועוד כמה שבועות עוברים …ועוד קצת דיסקוסים עם האיש שלי שעדיין לא מבין מה הביג דיל …
את בית יולדות בגדרה הכרתי כבר כי ביקרתי שם שלוש שנים מוקדם יותר בערב פתוח . זה היה נראה אופצייה נהדרת . קרוב לבית , בליווי צמוד של תמי ועפרית , במקום נעים ושלו . " ביתי מדי ונקי מדי " – כמו שבני בכורי מתאר אותו … בדיוק מה שאני צריכה מהנסיון שלי בלידות שלי – יש לי זמן בלידות להעביר וקשה לי עם ההפרעות מבחוץ כמו שעלול לקרות בבית חולים. מוניטורים , פרוטוקולים, החלפת משמרות , עומס , מסדרונות , אולי בכל זאת אפידורל כי כבר חצות והמרדים נכנס לי לחדר לפני שהוא הולך לישון, תינוקייה , השכמות בחמש וחצי בבוקר למדידת חום, שותפות לחדר …
מגיע לנו יותר מזה !

עצם העניין -
טלפון לתמי ויש פגישה . מודיעה לרונן והוא להפתעתי מאוד שמח . סופסופ החלטת הוא אומר לי .
השבועות עוברים ואני נהנית מההריון. מפסיקה ללוות לידות כי צריכה להתפנות ללידה שלי . נפגשת עם עפרית ותמי ותמיד רוצה להישאר עוד קצת כי מאוד נעים לי ומחבק . הן מכירות אותי , את רונן ,את הילדים שלנו ואת העובר הקטן שלנו. אני לא אלד בנוכחות אנשים זרים .
תאריך הלידה המשוער כבר עובר ואצלי זה ככה בד"כ אז בינתיים אני לא מתרגשת.פשוט מתעייפת ממעקב ההריון העודף וכבר לא ישנה טוב בגלל צירצורי שווא שנעלמים בבוקר . מגיעה עוד יומיים לסוף שבוע 42. כבר עברתי את הגבול הפעם… אין לי בעיה לסחוב עוד קצת אבל אני בחרדה אמיתית שמא לא אוכל לממש את התכניות שלי ללדת בבית יולדות . כי הרי מעל שבוע 42 צריך ללדת בבית חולים…לא רוצה להעמיד את עפרית ותמי במצב לא נעים של התנחלות בגדרה כשהנוהל אומר אחרת…
וזה מתחיל יום לפני סוף שבוע 42. צירים שלא נעלמים עם הסנדוויצ’ים לבית הספר . יום שישי בבוקר ואנחנו בדרך ללדת . זה קורה. סופשבוע בצימר …
מגיעים ב11:00 עם צירים מסודרים אך נעימים . עפרית מקבלת אותנו בחיבוק , דופלר, לחץ דם ואנחנו נשארים עם עצמינו. קוראים קצת , אוכלים , נחים . בשעה 13:30 אני יוצאת מהמקלחת ומבקשת מרונן שיקרא לעפרית. החלפתי פאזה . כבר לא נעים לי בכלל. מבקשת שתבדוק אותי . הבדיקה מראה 1.5 ס"מ. הדרך ארוכה . אז אנחנו יוצאים לסיבוב בגדרה . כייף יחד . מזכיר לנו את זיכרון יעקב החלק הזה של גדרה. חוזרים רק כי יש לי פיפי ואין איפה לעשות . כבר אחר הצהריים . ערב שבת מגיע . הצירים תכופים וחזקים .
יותר מזכירים לי שלב מעבר (קשה להיות דולה יולדת …) אבל מי כמוני יודע שלידה לא תמיד נמדדת בס"מ. העיקר שאני כבר שם בסוף שבוע 42 ואני במקום שאני רוצה להיות..
עפרית נשארת איתנו וידיה הלוהטות מאוד מרגיעות את הכאב בגב. נכנסת לדוש ולא יוצאת משם . מאוד אינטנסיבי . כבר חשוך בחוץ . שבע בערב ותמי מגיעה. קשה לי אפילו להגיד לה שלום ורוב הזמן אני בעיניים עצומות . ממלאים לי בריכה ואני גולשת לתוכה כמו לוויתן . הפתיחה גדלה בקצב שלה . אני מאוד צמאה כל הזמן . פותחים לי חלון מעל הבריכה כי אני צריכה אויר . יש לי תחושת לחץ ואני בוכה כי אראה סופסופ את התינוק שלי . אבל יש עוד זמן . התינוק שלי מאוד נמוך אבל הפתיחה לאיטה בשלה . פרוצדורה . כמו בחיים ככה גם בלידה – כל דבר אני צריכה להרגיש , להיות שם , בתהליך . שום דבר לא פוסח מעלי . מתנפצת לרסיסים ושוב�ד מרגיעים . רונן ואני מחזיקים בראש המבצבץ ומתן שלנו בחוץ. בידיים שלנו . נשאר איתנו . כבר לא כואב כלום.
אין תחליף לעובדה שנשארנו באין מפריע ( וגם תוך כדי לא היה ממש מישהו שהפריע …) אחרי הלידה ביחד .
התינוק שלנו ידע רק את הידיים שלנו .
הכאב חולף אבל תחושת העוצמה נשארת . לכל החיים . לכל הזוגיות וגם להורות שלעיתים מאתגרת.
בלידה הזו לא פגשתי את הפחד שליווה אותי בשלוש הלידות הקודמות . אולי זה הנסיון , אולי זה המקצוע ואולי זה המקום .
התמונה שלי שעה אחרי הלידה לא דומה כלל לתמונות אחרי הלידה בבית חולים . אני נראית כאילו יצאתי ממסיבה טובה ולא כאילו דרסה אותי משאית .

חבל שאין לי את היכולת להעביר לכל הנשים שלא מבינות על מה אני מדברת ,את התובנה שלי לגבי לידה . כנראה כל אחת צריכה לפגוש את זה בעצמה מתישהו . ויש כאלה שלא . לי הייתה הזכות לחוות ולהתרגש .

מתן הוא באמת מתנה . גם הלידה שלו הייתה מתנה . לכל אם ואב ונשמה חדשה יש את הזכות לחוות ולהגיע כך לעולם . בחיבוק , בשקט , בזכות להיות מי שאתה ובקצב שלך , באינטימיות , באהבה .

אני מודה כל יום לאיש שלי שהיה יותר ממה שביקשתי לי.
לתמי ולעפרית שליוו והיו כל מה שהייתי צריכה בדיוק מופתי .
ולמתן האהוב שבחר בנו להיות המשפחה שלו.

רחל

סגור לתגובות.