לידתה המופלאה של אדוה

 

בְּלַחַן הָאוֹר וּבְרֶטֶט הַיֹּפִי
אֵלַיִךְ עָרַגְנוּ, אדוה הַגַּלִּים
כְּשֶׁשִּׁיר דַּיָּגִים מְרַצֵּד לֵילוֹתַיִך
נִגּוּן חֲלוּצִים מִסְּבִיבֵךְ מִשְׁתַּפֵּך

אַט נָעוּ גַּלַּיִךְ, חֵיקֵךְ הַפָּתוּח
סִירַת מִפְרָשִׂים אַט גּוֹלְשָׁה עַל גַּלִּים
יָרֵחַ חִוֵּר שֶׁעָלָה וְהוֹפִיע
שִׁיר עֶרֶשׂ הוּא שָׁר לָךְ, שִׁיר עֶרֶשׂ מַרְדִּים

אַלְפֵי רְבָבוֹת, מִילְיוֹנֵי יָדַיִם,
אֵלַיִךְ הוֹשַׁטְנוּ, אדוה הַגַּלִּים
כְּשֶׁחֶרֶשׁ סִירַת-מִפְרָשִׂים בָּךְ גּוֹלֶשֶׁת
וְסַהַר לוֹחֵשׁ לָךְ שִׁיר עֶרֶשׂ מַרְדִּים.

הופעת פתאום כמו גל קטן ושקט בחיינו, לא ציפינו לך ולא התכוננו, באת לנו בהפתעה גדולה, שנה וחודש אחרי אחיך הגדול.. היית פה נכוחה וחזקה, כבר רואים את האופי המדהים שיש לך, אדוה יפה, רכה וקטנה שלנו.

הלידה שלך הייתה מופלאה, כל תהליך יצירת החיים וגם ההולדה- זה פשוט מופלא. ואת היית פלא גדול, לא חלמתי על לידה שתתרחש בצורה מופלאה כ"כ..

כשהייתי בהריון לא הצלחתי להחליט היכן ללדת, כמובן שלא רציתי ללדת בבית חולים, אבל גם פחדתי שאגיע למצב שבו הייתי בלידה הקודמת אבדתי הרבה דם ופחדתי שזה יחזור על עצמו, ההמוגלובין שלי היה עכשיו הרבה יותר נמוך וזה גם לא עזר, מצד שני הרגיש לי ממש פספוס ללדת לידה ראשונה בצימר לידה ולידה שניה שאמורה להיות מהירה יותר בבית חולים, וכמובן היה גם העניין הכלכלי, בלידה הקודמת הצלחתי לקבל מקופת חולים חלק מהסכום ועכשיו המצב דוחק וזה ממש מותרות.

אז החלטתי ללדת בעין כרם ויהיה מה שיהיה, אבל בשבוע 34 התחרטתי והחלטתי ללכת ל"בית יולדות" בגדרה עם המיילדות המקסימות עפרית ותמי..

הספקנו להיפגש כמה פעמים לפני הלידה ולשוחח, בפעם הראשונה נפגשנו עם עפרית והתאהבנו, החלטנו שזה מה שחיפשנו בדיוק, בפעם השניה פגשתי את תמי והיה מדהים, נפלתי בקסמן של שתי הנשים המדהימות האלה, שקיבלו אותי תמיד בחיבוק גדול, מכיל ואוהב. זאת הייתה ההכנה היחידה שלי ללידה, השיחות איתן, בעיקר הרגשתי שאני סומכת עליהן ואין מה להתכונן יותר מדי, גם ככה בסוף הלידה תפתיע..

יום א'
ניגשת למבחן האחרון בסמסטר, נושמת לרווחה, גם זה מאחוריי, אפשר כבר ללדת.

יום ב'
אני בשבוע 38+5, בדיוק היום שפונצו נולד, נוסעת למעקב אחרון בבית יולדות, הראש כבר נמוך, הערכת משקל 3 ק"ג, מסכמות שפעם הבאה כבר אגיע ללידה, בדיוק כשאני יוצאת מגיעה אישה בשבוע 40, אנחנו צוחקות על האפשרות שאולי נלד ביחד, היא אומרת שתלד בשבת, אני אומרת שאלד ביום רביעי, בסוף באמת כך היה, מי אמר אינטואיציה נשית..

יום ג'
מתעוררת מלאת אנרגיות, מנקה את הבית, מכבסת לתינוקת בגדים ראשונים, יצר קינון עז גורם לי ללכת לסופר ולסחוב איתי את אחותי שבאה לעזור, עומדים בתור המון זמן, פונצו רוצה על הידיים, הוא יושב לי על הבטן ואני מרגישה שכבר זהו, אני לא יכולה יותר לסחוב, מדי פעם מרגישה מין לחץ, לא יודעת מה זה, אולי ציר, לא משהו שמצריך ממני התייחסות, בבית שוב מרגישה מין גל שבא והולך לעיתים רחוקות, מנסה לעקוב, זה פעם ב-10 דקות, משכיבה את פונצו לישון, הוא עייף מכל היום ונרדם בדיוק בשמונה וחצי, ואז גם מרגישה ציר, אחרי 4 דקות עוד אחד, אבל רק ל-20 שניות, מתלבטת אם זה באמת זה, בסך הכל ילדתי שנה קודם, איך שכחתי כ"כ מהר..
החצי המושלם מכין ארוחת ערב, פסטה עם משהו, באמצע האוכל פעם ב-4 דקות מרגישה צורך לעמוד, אני בהכחשה שמשהו קורה, הוא קולט את זה ומתקשר לעפרית, אנחנו משוחחות ואני אומרת לה שזה לא רציני כי הצירים ממש קצרים ולא כואבים, באמצע השיחה יש לי ציר אחד חזק ואני מפסיקה לדבר ונושמת, היא מבקשת ממני לעקוב ולתזמן צירים ברבע שעה הקרובה, כבר תשע בערב, אני עייפה מכל היום בא לי רק ללכת לישון.

היה לנו הסכם עם אחותי ובעלה שאם נלד בלילה אז הם יבואו לישון אצלנו עם פונצו, אני מתקשרת אליה שתהיה מוכנה לצאת רק אם משהו יתפתח, ברבע שעה הזו יש צירים כל 4 דקות, אני לא ממש שמה לב אליהם אלא עסוקה בלארוז תיק ללידה, מתקשרים לעפרית והיא מחליטה שכדאי שנצא, אחותי ובעלה המתוקים מגיעים מלאי התרגשות, אנחנו מתעכבים ומדברים, בכלל לא בלחץ לצאת, אני מבקשת מאחותי שתסלח לי אם קראתי להם סתם כי כנראה אלד רק בבוקר, בכלל, אני לא מרגישה בלידה..

בסוף יוצאים, בנסיעה הצירים ממשיכים פעם ב- 4 דקות לפעמים גם יותר צפוף, אבל הם מאד קצרים ולא כואבים.

אני רואה את עפרית בחוץ מחכה לי, פתאום זה אמיתי, מתחבקות, את בלידה, היא אומרת, מה פתאום? עדיין לא מאמינה.. הולכות לבית יולדות, גם תמי שם, אני מקווה שהיא לא הגיעה סתם, מכינות תה, יושבות, מדברות, מדי פעם ציר, נשענת על השיש, על הכדור, על תמי, כבר 11:40 פתיחה 4, נכנסת להתקלח, לא טוב לי במקלחת, בינתיים עפרית ותמי ממלאות את הבריכה, מציעות לי להיכנס, אני מפחדת שהלידה תיעצר אבל חייבת להיכנס כי כבר הצירים כואבים יותר, צפופים יותר, בבריכה ההרגשה מדהימה, הצירים מפסיקים, אני קצת דואגת שהלידה נעצרה, בינתיים מדברים, איך הכרתם? תמי שואלת ואנחנו מעלים זיכרונות נשכחים. מדי פעם ציר, מדהים מה שזרם מים חמים מסוגל לעשות, מול הבריכה יש תמונה של יער קסום, ג'ונגל מסועף, מסביב נרות דולקים , יש אווירה רומנטית ושלווה, אני חוזרת אחורה ללידה הראשונה ומפחדת נורא, מתוודה על הפחד להוציא אותה, על הפחד ששוב אאבד המון דם, עפרית ותמי מרגיעות אותי בתובנותיהן, לא זוכרת איך אבל אני כבר לא מפחדת יותר, פתאום אני מרגישה משהו בוקע ממני, מין לחץ חזק שמרוקן לי את האוויר, ציר לחץ, תמי אומרת לי ללכת עם הגוף, זה מאד מחזק אותי, אחרי דקה עוד ציר כזה, עפרית אומרת לי שהראש בחוץ, בכלל לא שמתי לב, אני נשענת על הדפנות ואוחזת בהן חזק, מסתכלת בשוק על הראש שמבצבץ לי בין הרגליים ולא מאמינה, איך אפשר לתאר רגע גדול כזה, הרגע שבו אני הולכת לפגוש לראשונה את הייצור המדהים הזה שגדל בתוכי תשעה חודשים, לוחצת אותה בשארית כוחותי, היא בחוץ, עטופה לה בתוך השק, מחליקה לה לזרועותיה של עפרית שמחלצת אותה מהקרום, אני מחזיקה אותה, מנשקת, כמה שיער, לא מאמינה שהיא בחוץ. השעה 1:00.

התכנון היה לצאת מהמים מיד אחרי הלידה כדי לוודא שאין איבוד דם, אני נישאת על כנפיים ישר אל המיטה, הקטנטונת יונקת מדהים, אני לוחצת את השליה, כמעט ולא איבדתי דם. אפשר לנשום.

וכאן מסתיימת הלידה המהירה שלנו ואנחנו מתחילים את חיינו כמשפחה "גדולה".

לקח לי לכתוב את הסיפור הזה הרבה יותר זמן ממה שארכה הלידה, לקח לי זמן להתאושש מהשוק והמהירות שבה התפתחה הלידה, בעצם ילדתי אחרי צירים מאד קצרים, אם הייתי אמורה ללדת בבית חולים אז הייתי יולדת בבית כי הייתי מחכה עד שהצירים יהיו מספיק ארוכים וכואבים, חשוב לי שנשים תדענה שגם ככה אפשר ללדת. ושאפשר ללדת גם בלי יותר מדי כאבים, זה ממש לא בילט אין בלידה.

אני חייבת תודה גדולה לחצי השני שלי שרק בזכות התמיכה שלו הלכנו בסוף ללדת בבית יולדות, לעולם לא אשכח את עינייך הטובות מביטות בי בין הצירים.

למיילדות המלאכיות שהתאימו עצמן כפאזל אלינו כזוג ואלי כיולדת. לא יכולתי לעשות זאת בלעדיכן.

ולבורא עולם שברך אותי בלידה טובה, ובילדים מהממים שממלאים את ימי (ולילותיי) באושר אינסופי.

סגור לתגובות.